| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
סמל המדינה – מנורה וענפי זית, והשם "ישראל" – הוא סמל די צעיר; צעיר יותר מדגל ישראל וגם מן ההמנון שלנו, התקווה. עם הקמת המדינה התעורר צורך בסמלים לאומיים – דגל,* סמל מדינה והמנון.** מועצת המדינה הזמנית החליטה על הקמת ועדת סמלים, וזו פנתה אל תושבי המדינה וביקשה לקבל הצעות ורעיונות לסמל רשמי למדינת ישראל. מאות הצעות הוגשו לוועדה, ובתהליך ארוך נבחרו שלוש הצעות. אלה הובאו בפני מועצת המדינה הזמנית, והמועצה החליטה לבחור בהצעה שהגישו המעצבים (האחים) גבריאל ומקסים שמיר. וכך, ביום י"א בשבט תש"ט, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל. * לדגל ישראל נבחר הדגל של התנועה הציונית: דגל לבן, לאורכו שני פסי תכלת – ומגן דויד תכלת ביניהם. דגל זה נקבע כדגלה של "ההסתדרות הציונית והעם העברי" בקונגרס הציוני ה- 18, שהתקיים בשנת 1933. בחודש תשרי תש"ט (1948) נקבע דגל זה לדגלה הרשמי של מדינת ישראל. מקור ההשראה לעיצובו של הדגל – פסי תכלת על רקע לבן – היא הטלית המסורתית, שבה נוהגים להתעטף בשעת התפילה. ** ההמנון של מדינת ישראל – "התקווה" – נכתב על ידי המשורר נפתלי הרץ אימבר. את הטיוטה הראשונה של השיר כתב אימבר ברומניה בשנת 1877, תחת הכותרת "תקוותנו". נוסח השיר, כפי שאנחנו שרים אותו כיום, נכתב בארץ ישראל, עם תיקונים של ד"ר י"ל כהן, מחנך מראשון לציון. מאז הקונגרס הציוני ה- 6, שהתקיים בשנת 1903, היה "התקווה" ההמנון הרשמי של התנועה הציונית, ובשנת תש"ט (1948) הפך להמנון הלאומי של מדינת ישראל. 
במרכז סמל המדינה – מנורה ובה שבעה קנים, המעוטרת משני צדדיה בענפי זית. מתחת למנורה – השם "ישראל". המקור לרעיון של מנורה וענפי הזית מופיע בספר זכריה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושבעה נרותיה עליה… ושניים זיתים עליה" (זכריה פרק ד פס' 2 – 3). ענפי הזית שסביב המנורה הם המקור לאור המנורה: שמן הזית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש. בתיאור שבספר זכריה מסמלים שני עצי הזית את שני סוגי המנהיגים של עם ישראל בזמן העתיק – הכוהן הגדול ממשפחת אהרן הכוהן והמלך מבית דוד. את שניהם היו מושחים בשמן זית בטקס ההכתרה שלהם. ענפי זית מציינים גם את השאיפה לשלום: היונה הנושאת בפיה עלה זית היא סמל לשלום.* * בסיפור המבול שבספר בראשית (פרק ח) מסופר כי נח, שביקש לברר אם פסק המבול, שלח תחילה את העורב – ואחר כך את היונה. והיונה, בפעם השנייה, הביאה עלה זית – אות וסמל להפסקת המבול ולשלום בעולם. 
האחים שמיר, שעיצבו את סמל המדינה, הסבירו למה בחרו במנורה דווקא: "המנורה מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם." המנורה היא אכן סמל יהודי עתיק, המופיע גם על רצפות פסיפס של בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל וגם על מטבעות. סמל זה מבוסס על מנורת הזהב שהייתה בבית המקדש (ולפני כן – במשכן). על-פי התיאור בספר שמות (פרק לז) ובתלמוד הבבלי, הייתה המנורה עשויה כולה זהב, ולה קנה מרכזי אחד שניצב על בסיס בעל שלוש רגליים – כמו תיאור המנורה על רצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק בבית שאן. מן הקנה המרכזי יצאו שלושה קנים בכל צד, וכל קנה היה מקושט בשלושה מקומות ב"כפתור ופרח".* על-פי המסופר בספר מלכים א (פרק ז פס' 49) היו במקדש שלמה – הוא בית המקדש הראשון** – עשר מנורות זהב. אך בבית המקדש השני*** הייתה מנורת זהב אחת. בשנת 70 לספירה, בעקבות המרד הגדול,**** החריבו הרומאים את ירושלים ואת בית המקדש (השני). טיטוס, מפקד הצבא הרומי, לקח את המנורה ואת שאר כלי המקדש לרומא, והציג אותם בתהלוכת ניצחון בחוצות העיר. התהלוכה, שבה שבויים יהודים נושאים את המנורה, הונצחה בתבליט על שער טיטוס. מנורה זו, כמו מנורת המקדש, היא בעלת שבעה קנים, אך בפרטיה אינה דומה, ככל הנראה, למנורה שהייתה בבית המקדש.. * כפתור ופרח – מן הקישוטים של מנורת הזהב, ובהשאלה: ביטוי המביע התפעלות ממשהו יפה במיוחד. ** בית המקדש הראשון נבנה בשנת 1,000 לפני הספירה בערך בידי שלמה המלך (מלכים א פרקים ה-ז), ועמד על תלו כ- 400 שנה, עד שנחרב בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה. *** בית המקדש השני נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה- 6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך. בתקופת הרומאים, במאה ה- 1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת בית המקדש, והוסיף לו פאר רב. בתקופתו היה בית המקדש אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח. **** המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי. המרד החל בירושלים בשנת 66 לספירה והסתיים עם נפילת מצדה בשנת 73 לספירה.
"ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושניים זיתים עליה" הפסוקים שלפניך הם חלק מתיאור של מראות לילה שונים שהיו לנביא זכריה בן ברכיה. מראות אלה כוללים את מראה הסוסים, מראה המנורה ומראה המגילה העפה. וכל המראות האלה נתגלו לנביא זכריה ביום עשרים וארבע לחודש… שבט! (זכריה פרק א פס' 7). הנביא זכריה חי ופעל בתקופת שיבת ציון, בסוף המאה ה- 6 ותחילת המאה ה- 5 לפני הספירה (לפני כ- 2,500 שנה). "וישב המלאך הדובר בי… ויאמר אלי: מה אתה רואה? ויאמר: ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעת נרותיה עליה… ושניים זיתים עליה, אחד מימין… ואחד על שמאלה. ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמור: מה אלה, אדוני? - - - - - - - מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה? - - - - - - - ויאמר: אלה שני בני היצהר* העומדים על אדון כל הארץ." זכריה פרק ד פס' 1 – 14 * יצהר – שמן. בני היצהר – שני המנהיגים שאותם נהגו למשוח בשמן בטקס בחירתם: 1. הכוהן הגדול מצאצאי אהרן הכוהן, שסימל את ההנהגה הרוחנית בעם ישראל. 2. מלך מבית דוד, שסימל את ההנהגה המדינית ואת הריבונות. הכוהן הגדול והמלך נחשבו קרובים לאלוהים, אדון כל הארץ, ומוכנים לשרתו.
המנורה בסמל המדינה לא מבוססת על תיאור המנורה באמנות היהודית הקדומה, אלא על צורת המנורה בתבליט על שער טיטוס ברומא. לבחירה זו אפשר לייחס משמעות סמלית: אותה מנורה שעל שער טיטוס, שהייתה סמל להשפלת היהודים ולגלות, "חוזרת" באמצעות סמל המדינה לארץ ישראל, ומייצגת את הריבונות היהודית והגאולה בארץ. ברוח זו כתב ש' סקולסקי בשירו על המנורה: "מועמת, שחוקה ומוחלדת / על שער ברומא חיכית,/ אלפיים שנה כה בודדת… / הנה שוב את גאה מתנוססת, / שוב בירושלים העיר …". יש הרואים באור המנורה סמל לרעיון של עם ישראל כאור לגויים, ויש המוצאים באור המנורה סמל לתקווה. כדאי להיכנס לאתר - סמל ודגל המדינה .
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
