שנת ה-50 למדינת ישראל מספקת הזדמנות לבחון את התהליכים הדמוגרפיים והחברתיים בעם היהודי בפרספקטיבה היסטורית, ובמיוחד את התפקיד שהמדינה שיחקה ועודנה משחקת בהתפתחות הכוללת. קשר הדוק והשפעות גומלין משמעותיות קיימים לאורך תולדות ישראל בין קורות העם לבין התמורות באוכלוסייה, עד כדי טשטוש הגבול בין שני מושגים אלה. ממד דמוגרפי - איכותי באשר להגדרת הגבולות הנורמטיביים של הקולקטיב היהודי, וכמותי באשר לממדיו ותכונותיו - ליווה ולפעמים כפה תמורות ארוכות טווח בחברה, בתרבות ובפוליטיקה היהודית הכלל-עולמית. התבוננות בחוויה הרוחנית וביצירה היהודית לאורך הדורות דורשת, אפוא, הבנה מסוימת אודות מספרם של האנשים בהם מדובר, מיקומם בכדור הארץ ותכונותיהם, וזה נכון לגבי כל התקופות: בשלבים הקדומים של היווצרות עם ישראל מתוך שורשיו המשפחתיים-שבטיים; בתקופות הריבונויות הקדומות בארץ-ישראל; בעידן הנדודים הארוך בתפוצות; ובמאה השנים האחרונות, תוך התחדשות התנועה הלאומית היהודית, עצמאות מדינת ישראל, והתמורות בעולם היהודי בימינו.

אספקלריה דמוגרפית מועילה במיוחד בתיאור ובפירוש התמורות במבנה הפנימי של העם היהודי לאורך הזמן, לרבות עלייתם ונפילתם של המרכזים המובילים בתחומי הדת, התרבות והחברה. הדמוגרפיה גם עוזרת להבין את מהות קשרי הגומלין בין החברה היהודית לרוב הלא-יהודי במקומות שונים ובתקופות שונות, תוך התמודדות עם הקושיה: האם קיימים כללי משחק ארוכי טווח כלשהם החוזרים על עצמם, מעבר לנסיבות ייחודיות של זמן ומקום.

כשמביטים בתמורות באוכלוסייה היהודית (כבכל אוכלוסייה אחרת), יש לזכור כי תהליכים דמוגרפיים אינם בהכרח נחתכים לפי כללי תיחום הזמן הנקוטים בידי היסטוריונים, אם כי אין להתעלם מהקשרים הקיימים בוודאי בין אירועים היסטוריים וחברתיים לבין תמורות בלתי הפיכות בתנועות אוכלוסין. כך "המאה ה-20" אינה מושג מספיק תקף מבחינת הניתוח הדמוגרפי, אלא מהווה פרק זמן שבמהלכו התחילו או הושלמו שלבים חשובים בהיסטוריה הדמוגרפית של היהודים, בעוד תהליכים אחרים, חשובים מבחינת הבנת ההווה, החלו כבר זמן מה או אפילו זמן רב קודם לכן.


 

מאפיינים היסטוריים-דמוגרפיים

במשך מאות רבות של שנים, בין המאה ה-ה' לספירה ועד למחצית השנייה של המאה ה-י"ח, ניתן לאמוד את האוכלוסייה היהודית בעולם בין כמה מאות אלפים לבין שני מיליון. רוב הזמן סדר הגודל נע סביב למיליון נפש. הסיבות לחוסר הצמיחה באוכלוסייה היהודית היו בחלקן משותפות לאוכלוסיות אחרות - במיוחד התוצאות הקטלניות של מגפות שנפוצו לעתים בעקבות מחסור במזון או באזורים נגועי מלחמות או פגעי טבע. אולם נוסף על כך אוכלוסיות יהודיות נשחקו עקב רדיפות והרג המוני, גירוש, סגירה בגטאות ושמד.

כתוצאה מהתמתנות בנסיבות שליליות אלה במהלך המאה ה-י"ח, האוכלוסייה היהודית גדלה מכמיליון נפש סביב לשנת 1700 ל-2.5 מיליון ב-1800, וצמחה במהירות ל-7.6 מיליון ב-1880, 10.5 מיליון ב-1900 ו-16.6 מיליון ב-1939. קצב גידול זה עלה על הנצפה ביחס לכמעט כל קבוצות אוכלוסייה אחרות באותה תקופה. הגורם המשפיע ביותר על מעבר מצמיחה איטית לצמיחה מהירה היה הירידה בשיעורי התמותה, לרבות תמותת התינוקות. בה בעת נשתמרה הנטייה לנישואים נפוצים, צעירים למדי ואנדוגמיים, ורמות הפריון היו גבוהות למדי. השיפור בתוחלת החיים של היהודים הקדים את רוב שכבות האוכלוסייה האחרות במדינות מגוריהם, אם כי התהליך עצמו התחיל בעיתוי שונה והתקדם בקצב אחר בקרב קהילות יהודיות שונות.

במחצית השנייה של המאה ה-י"ט, גם שיעורי הילודה של היהודים התחילו להצטמצם, וכעבור כמה עשרות שנים גם קצב הריבוי של האוכלוסייה היהודית העולמית התמתן. ראשית התמורות ברמות התמותה והילודה הייתה בקרב יהודי מערב אירופה ומרכזה, אולם ההשפעה העיקרית על גידול האוכלוסייה הייתה במזרח אירופה. מאוחר יותר התמורה הדמוגרפית התחילה להסתמן גם בקהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון. הסיבה העיקרית להבדלי עיתוי אלה נעוצה ברמת הפיתוח החברתי, הכלכלי והטכני השונה באזורים השונים שבהם נמצא הציבור היהודי בעולם. אולם ההסבר להבדלים בין ההתפתחות הדמוגרפית של יהודים ולא-יהודים באותו אזור קשור במידה רבה במאפיינים דתיים ותרבותיים ובמבנה הארגוני הפנימי המסורתי של הציבור היהודי.

כתוצאה מהעיתוי השונה של תמורות אלה, גדל מאוד חלקה של יהדות מזרח אירופה מתוך סה"כ האוכלוסייה היהודית בעולם. לקראת סוף המאה ה-י"ט אזורי מזרח אירופה כללו למעלה מ-75% מכלל העם היהודי. ערב מלחמת העולם השנייה עדיין קרוב למחצית מיהודי העולם נמצאו שם, למרות תנועת ההגירה ההמונית שהתפתחה בינתיים אל עבר המערב. במקביל, הקהילות היהודיות בארצות האסלאם התפתחו בקצב איטי יותר, וכתוצאה מכך חלקם מתוך הסה"כ העולמי נטה להצטמצם.

השואה השמידה את הרוב המכריע של יהדות מזרח אירופה והבלקאן, פגעה קשה בקהילות בשטחה של בריה"מ לשעבר, במרכז אירופה ובמערבה, וגרמה להפחתה של כ-6 מיליון נפש במאזן האוכלוסייה היהודית. אולם מעבר לתוצאות הקטלניות והבלתי הפיכות של השואה לטווח הקצר, הרהור נוסף חייב להתחשבן עם השלכותיה לטווח הארוך. על בסיס גודל האוכלוסייה היהודית ב-1939 הרכבה לפי קבוצות גיל ומין, תפרוסתה הגיאוגרפית, והמגמות הדמוגרפיות שאפיינו את הקהילות היהודיות השונות בתקופה זו, ניתן להעלות השערות שונות לשאלה: מה הייתה יכולה להיות ההתפתחות הצפויה בתנאים נורמליים. תחזיות היפותטיות כאלה המתבססות על הנחות שמרניות מאוד לגבי רמת הפריון הצפויה אלמלא השואה, מראות כי המומנטום הדמוגרפי שעדיין היה קיים בשנות ה-30, היה יוצר קרוב לוודאי גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית לעוד כמה עשרות שנים. האומדנים של הסה"כ החזוי בשנות ה-90 נעים בין 25 ל-32 מיליון יהודים - תוספת של 9 עד 16 מיליון מעל לסה"כ הקיים ערב המלחמה. ההפסד הדמוגרפי המצטבר הנובע מהשואה, כולל תמותה שהייתה, לידות שלא היו, והצאצאים של אלה שנספו ושלא נולדו מסתכם, אפוא, במספר אנשים העולה פי שניים עד שלושה לעומת 6 מיליון הקורבנות הישירים, והשלכות דמוגרפיות דחויות אלה ימשיכו להצטבר לעד.



 

לאחר מלחמת העולם השנייה

אחרי מלחמת העולם השנייה לא שבה האוכלוסייה היהודית העולמית לממדיה הקודמים. הייתה התאוששות מסוימת, מ-11 מיליון ב-1945 ל-12.6 מיליון ב-1970, אולם ההמשך התאפיין על-ידי גידול מועט ואף נסיגה וכרסום ברוב התפוצות. מרכז הכובד של האוכלוסייה היהודית עבר סופית ממזרח אירופה לעולם המערבי. יהדות צפון אמריקה גדלה מ-5.2 מיליון ב-1948 ל-6.1 מיליון ב-1996. במקביל מילאה מדינת ישראל תפקיד הולך וגדל בדמוגרפיה היהודית, ומספר היהודים במדינה עלה מ-650,000 במאי 1948 ל-4.6 מיליון בסוף 1996. באותה העת נאמד מספר היהודים בעולם בכ-13 מיליון, מזה כ-35 בישראל, כ-47% בצפון אמריקה, ו-18% בכל שאר המדינות.

הגירות בין ארציות שיחקו תפקיד מכריע בשינוי דמותה של יהדות העולם. בין 1881 ל-1996, למעלה מ-8.1 מיליון יהודים היגרו בין מדינות ובעיקר בין יבשות שונות. כמחצית ממספר זה היגרו לפני עצמאות ישראל, וכמחצית לאחריה. עד מלחמת העולם הראשונה וגם בין שתי מלחמות העולם, הזרם העיקרי של מהגרים יהודים היה ממזרח אירופה אל עבר מדינות המערב, בעיקר לארה"ב. מאז 1948 קלטה מדינת ישראל את מרבית המהגרים היהודים, שמתוכם בשנים 1968-1948 הגיעו ברובם ממדינות אסיה ואפריקה, ובשנים 1969-1996 באו ברובם ממזרח אירופה.

עיקר ההגירה היהודית נבע מגורמי דחיפה כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, שחלקם נבע מעוינות שורשית בחברת הרוב ואף הואץ לעתים על-ידי קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה היהודית. הגירות אלה התנהלו בקצב בלתי אחיד, שבו היו לסירוגין גלים גדולים ותקופות רגיעה יחסית. מדיניות ההגירה של המדינות בהן היו מאגרי האוכלוסייה היהודית העיקריים ושל מדינות יעד פוטנציאליות, שיחקה תפקיד מכריע ביכולתם של יהודים להגר. מכסות שהונהגו על-ידי ארה"ב ובעקבותיה על-ידי מדינות רבות אחרות, צמצמו מאוד את יכולת המילוט של יהודי אירופה בשנים הקריטיות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. מדיניות עידוד העלייה של מדינת ישראל שינתה מצב זה מן היסוד וסיפקה פתרון לשרידי ולעקורי השואה באירופה וליהודי ארצות ערב שנמצאו במצב סיכון חיים מיידי.

במהלך השנים הפכה ההגירה היהודית מהמונית ליותר בררנית, אולם חידוש ההגירה בשנות ה-70 והאקסודוס מבריה"מ (לשעבר) בשנות ה-90 מוכיחים כי טרם מוצה פוטנציאל הביקוש של יהודי התפוצות לתנאים בטוחים ושוויוניים יותר. בד"כ מהגרים יהודיים הצליחו להיקלט היטב במדינות היעד, ואחוזי הנשירה וההגירה החוזרת מישראל וממדינות המערב היו נמוכים בהשוואה לאוכלוסיות מהגרים אחרות.

הכמיהה להשכלה אפיינה את הציבור היהודי לאורך הזמן והתבטאה בשיעורים נמוכים יחסית של אנאלפביתיות בקריאה ובכתיבה, ושיעורים גבוהים למדי של בעלי השכלה אוניברסיטאית. על רקע זה בלטה הנטייה להתמחות ולהתרכזות בענפים מקצועיים ייחודיים. הריכוז המקצועי של יהודי התפוצות עבר בהדרגה מענפי תעשייה כגון טקסטיל והלבשה, ומסחר, אל מנהל עסקים במגזר הפרטי ואל המקצועות החופשיים. פערי ההשכלה בין יהודים לקבוצות אחרות לא נעלמו במשך הזמן, למרות העלייה המתמדת ברמת ההשכלה הכללית. בישראל, בתנאים של רוב יהודי, אחוז המועסקים בחקלאות, בתעשייה ובשירותים היה ונשאר גבוה מזה שבקרב המיעוטים היהודיים בתפוצות, אך גם בארץ המגמה של כוח העבודה היהודי לעבור למקצועות בעלי מקדם השכלה גבוהה גדל במהירות.

במיקומן ובגודלן של קהילות יהודיות במדינות השונות ניכר במידה גדלה והולכת קשר ישיר עם כוח המשיכה הנובע מהתנאים הכלכליים והחברתיים הזמינים בכל מדינה. הרגישות והתלות של הציבור היהודי בתמורות החברתיות והכלכליות המקומיות, האזוריות והכלל-עולמיות מקבלות ביטוי בריכוזיות הרבה שלהם במרכזים העירוניים המהווים מוקדים לפעילות כלכלית ותרבותית. ב-1900 עשרת המרכזים העירוניים בעלי מספר היהודים הגדול ביותר מנו ביחד 1,762,000 יהודים, 16% מהסה"כ העולמי; ב-1925 עלה המספר ל-3,769,000, 25% מהסה"כ; ב-1996, בהגדרה מורחבת לאזורים מטרופוליטניים הכוללים יישוב מרכזי ופרבריו, בעשרת הריכוזים העיקריים חיו 7,597,000 יהודים המהווים 58% מכלל העם היהודי. בחישוב זה כלולים שלושת האזורים המורחבים של תל-אביב, חיפה וירושלים.

לאור המגמה הבולטת לקידום חברתי וההידמות בתכונות ההשכלתיות והמקצועיות, לא מפתיעה העובדה שגם במגמות הדמוגרפיות, ובעיקר ברמות התחלואה ובתהליכים המשפחתיים, חלה התכנסות בין רוב הקהילות היהודיות בעולם. בתפוצות, כנגד השיפור המתמשך בתוחלת החיים, ניכרת שחיקה במבנה המשפחה השגרתי, על-ידי דחיית נישואין, גידול באחוזי הרווקות, עלייה בשיעורי הגירושין, אם כי קצת פחות מאשר באוכלוסיות הלא-יהודיות המקבילות, עלייה משמעותית בשיעור הנישואין המעורבים, ירידה בשיעורי הפריון וצמצום באחוז הילדים מנישואין מעורבים המקבלים הגדרה וזהות יהודית כלשהי על-ידי הוריהם. פריון נמוך אפיין את הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובמערבה כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, אך אחרי מלחמת העולם השנייה ובעיקר משנות ה-70 הפך לשכיח בתפוצות. שיעורי הנישואין של יהודים עם בני זוג לא-יהודים שאינם מצטרפים לקהילה היהודית הגיעו לשכיחויות ללא תקדים בריכוזים היהודיים העיקריים: למעלה מ-40% באנגליה ובצרפת, למעלה מ-50% בארה"ב, למעלה מ-70% ברפובליקה הרוסית סמוך ל-1990. מספר הילדים היהודיים הממוצע לאישה (כולל לא-נשואות) ירד ל-1.5 או פחות ברוב המקומות.

לעומת זאת, התהליכים הדמוגרפיים בחברה הישראלית המתהווה היו יציבים ושמרניים יותר. הנטייה לנישואין נשארה נפוצה, למרות האטה מסוימת הקיימת גם בארץ ותוך הגברת המגמה לנישואין בין-עדתיים; שכיחות הנישואין בין יהודים ללא-יהודים הייתה שולית; ושיעורי הגירושין נשארו יציבים וברמה מתונה ביחס למדינות אחרות. בשיעורי הפריון חלה התכנסות בין קבוצות מוצא שונות ברמה של 2.6 - 2.7 ילדים לאישה - הגבוהה ביותר במדינות המפותחות בעשור האחרון של המאה ה-20. הסיבה לכך שאינה רק ילודה גבוהה בחוגים הדתיים, אלא ביקוש לילדים עדיין נפוץ באקלים המשפחתי האופייני לחברה הישראלית.

השוואת הרכבי הגילאים של אוכלוסיות יהודיות שונות במהלך המאה ה-20 מאפשרת סיכום המעבר מהדפוס הדמוגרפי המסורתי שאפיין קהילות במזרח אירופה בראשית המאה וקהילות באסיה ובאפריקה במועדים מאוחרים יותר; דרך תהליכי שינוי ומודרניזציה שהתחילו במדינות המערב ונפוצו בהדרגה אל כל התפוצות; אל עבר דפוס ההזדקנות המאפיין את רוב הקהילות במערב בימינו; ועד לדפוס הסופני של האוכלוסיות היהודיות במזרח אירופה בימינו. שחיקת הדורות המלווה את תהליך ההזדקנות אמורה לגרום, בפרספקטיבה של השנים הבאות, לצמצום בגודל האוכלוסייה היהודית. בארץ, לעומת זאת, נשתמר הרכב גילאים מאוזן וצעיר למדי המהווה בסיס להמשך צמיחה דמוגרפית מתונה גם בעתיד הנראה לעין.

בהקשר הכללי של שילוב מתהדק והולך של יהודי התפוצות בחברת הרוב ושל השכיחות העולה של נישואין בין יהודים ללא-יהודים, גדל מאוד מספר משקי הבית הכוללים יהודים ואחרים גם יחד, וגבולות הזהות הקבוצתית נחלשו וניטשטשו. בעקבות הסתבכות ההגדרה של האוכלוסייה היהודית נוצר הצורך להבחין בין אוכלוסיית "גרעין", הכוללת רק אנשים המגדירים את עצמם כיהודים או ממוצא יהודי וללא שייכות אחרת, לאוכלוסייה "מורחבת", הכוללת גם את אלה ממוצא יהודי שאינם עוד יהודים וגם כל בני המשפחה הלא-יהודים של יהודים. הגדרה עוד יותר מקיפה היא זו של חוק השבות, המעניק זכויות עלייה גם לצאצאים של יהודים ולבני ביתם.

הפער הכמותי בין אוכלוסיות יהודיות לפי הגדרות שונות מתרחב והולך. סביב ל-1990 לעומת 5.5 מיליון יהודים בארה"ב לפי ההגדרה הגרעינית, היו 8.2 מיליון יהודים לפי ההגדרה המורחבת, פער של 49%; ברפובליקה הרוסית הנתונים המקבילים היו 341,000 לעומת 892,000 בהתאמה, פער של 162%. ברור כי לצורכי ההמשכיות היהודית קובעת ההגדרה הגרעינית, אולם פוטנציאל העלייה נקבע על-פי ההגדרות המורחבות.



 

שינויים צפויים באוכלוסייה היהודית

בהנחה שלא יחולו שינויים דרמטיים במגמות הפנימיות הקיימות למעשה משנות ה70-, ובשים לב לכך שבמערכת האסטרטגית הגלובלית חלו תהפוכות בעוצמה רבה מסוף שנות ה-80, ניתן לצפות את ההשלכות לטווח של כמה עשרות שנים לגבי המשך ההתפתחויות הדמוגרפיות הנוכחיות בקרב יהודי העולם. תחום ההשתנות של התחזיות משקף השערות שונות לגבי רמות ההתבוללות, הפריון, וההגירה הבין ארצית של יהודים בישראל ובתפוצות. עד לשנת 2020 לא צפויים שינויים משמעותיים בסה"כ האוכלוסייה היהודית בעולם, האמורה להגיע ל-12.9 עד 13.8 מיליון (לעומת 13,025,000 ב-1996). סה"כ מספר יהודי התפוצות אמור להצטמצם מ-8.4 מיליון ב-1996 ל-6.3 עד 7.9 מיליון ב-2020, וסה"כ מספר יהודי ישראל צפוי לעלות מ-4.6 מיליון ל-5.5 עד 6.9 מיליון ב-2020 - אז תהווה ישראל % 41 עד 52% מהסה"כ העולמי לעומת 35% כיום. חלקה של יהדות צפון אמריקה מתוך סה"כ התפוצות אמור להתחזק.

לגבי הרכב הגילים הצפוי, אחוז הילדים מתחת לגיל 15 אמור להצטמצם במקצת ל-23-25 אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית בישראל, לעומת המשך ירידה חריף יותר ל-9-14 אחוזים מתוך הסה"כ בתפוצות. אחוז בני 65 ומעלה אמור להגיע ל13-14 אחוזים בישראל לעומת 24 - 28 אחוזים בתפוצות. כתוצאה מכך, רוב הילדים היהודיים בעולם (בין 57% ל-72%) אמורים להימצא בישראל, בעוד רוב הקשישים היהודיים (בין 66% ל-71%) יחיו עדיין בתפוצות. תמורות כמותיות אלה מבשרות מהפך בעל משמעות היסטורית במבנה האוכלוסייה היהודית ומציגות אתגר ערכי, חינוכי ותכנוני עצום לעם היהודי לקראת המאה ה-21.


* פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה – ראש המכון ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן באוניברסיטה העברית. פרסם ספרים ומאמרים רבים על הדמוגרפיה של היהודים בארץ ובעולם