ישראל ויהודי התפוצות

ההתרחקות המהירה בין ישראל ליהודי התפוצות חייבת להטריד את כולנו. היא מתרחשת מסיבות מהותיות והשפעתה עלולה להיות קשה.

הזדהותם של יהודי המערב עם ישראל נבעה מתחושת מחויבות לתמוך בה במצבי חירום, כאשר המדינה ניצבה בפני משימות דרמטיות, כמו קליטת עלייה המונית או איום מלחמתי. ההתקדמות לשלום ולישראל חזקה יוצרים מצב חדש.

יהודי ארה"ב משולבים בחברה האמריקנית. הם נמצאים בצמרת הממשל והתקשורת, בפסגת העולם הכלכלי והפיננסי, בעילית התרבותית והאינטלקטואלית.

למרות זאת, ישראל אינה מטפלת בעתיד יחסיה עם הקהילה היהודית בתפוצות. בעיני רובנו הם עדיין מנוף להשפעה פוליטית ומקור לגיוס כספים, אך אנו מתכחשים להתרחקותם. במקום פתיחות, המבוססת על דיאלוג וכבוד, נשמעים בישראל מסרים יהירים שמשמעותם הפרדה. אנו מתעלמים מכך שיהודי ארה"ב הם הקהילה האנושית המשכילה, העשירה ובעלת הפוטנציאל האיכותי הגדול ביותר בעולם.

המגבית היהודית המאוחדת אמנם אימצה את הסיסמא "אנחנו אחד", אולם השוני בינינו הוא רב. הזהות היהודית שלנו בישראל היא טבעית. שכן, אנו חיים במדינה שבה יום הכיפורים הוא יום שבתון, יום העצמאות ויום הזיכרון משותפים לכולנו.

הם חיים במדינות שבהן הם מיעוט (בארה"ב היהודים הם פחות מ-2% מהאוכלוסייה). כדי לקיים את זהותם הם זקוקים למסגרת בית-הכנסת, בית-הספר היהודי, הקהילה או בית המקיים אורח חיים יהודי. ככל שהם דתיים פחות, שיעור נישואי התערובת אצלם גבוה יותר והסיכוי להתבוללות ולהתרחקות רב יותר.

זיכרונותינו, חוויותינו, גם חלומותינו ותקוותינו שונים. שלהם ממוקדים בארצותיהם, ושלנו קשורים למדינה שבה אנו חיים. ככל שהיהודים עוברים תהליך של נורמליזציה בחברה האמריקנית וישראל מאוימת פחות, כך סכנת ההתרחקות בין שתי הקהילות גדלה והולכת.

אמירות כגון "איננו צריכים יותר את הטובות שלהם" או "אין צורך בהמשך המגביות", שהשמיעו אנשי ציבור ישראלים, מתפרשות על-ידם כקריאות לפרידה, ותוצאתן היא התרחקות נוספת.

בינינו לבין יהודי ארה"ב דרושה שותפות חדשה. היא יכולה להיעשות בתחומי היצוא וההשקעות; המחקר והפיתוח; הגברת החינוך היהודי ולימוד העברית שם; הבאת צעירים יהודיים ללימודים גבוהים בישראל; רב שיח בין מעצבי דעת קהל ואינטלקטואלים ועוד. הנושא ראוי לוועידה כוללת של נציגי העם היהודי בישראל ובתפוצות. לא על בסיס הייצוג המפלגתי וגודל הצ'קים, אלא כביטוי של חיזוק הקשר הרוחני והכלכלי בין הקהילות היהודיות בעולם.



 

ישראל והקהילה הבינלאומית

נושא אחר, אך חשוב לא פחות, הוא ביחסים עם הקהילה הבינלאומית. בשנים 1996-1992 הפכה ישראל מגורם סביל לשחקן פעיל, מסופג חבטות קבוע למשתתף משמעותי בזירה הבינלאומית.

מפנה מהותי במיוחד התרחש מאז נחתמה הצהרת העקרונות בין ישראל לפלשתינאים ולירדן. באותה תקופה קבענו לעצמנו שלושה יעדים עיקריים: נורמליזציה של מערכת היחסים שלנו עם האו"ם; שיתוף פעולה עם כל מדינה וגורם המוכנים לכך; והשתתפות בכל פעילות של האו"ם, העולה בקנה אחד עם יכולתנו ועם האינטרסים שלנו.

מקום טבעי להתרחבות היחסים הבינלאומיים שלנו היה האו"ם: בקילומטר מרובע אחד אפשר לפגוש שם את נציגי כל מדינות העולם. בשנתיים הראשונות לאחר חתימת הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף שהתקיימה ב-13.9.93, חודשו או כוננו יחסים דיפלומטיים עם 27 מדינות. לישראל יש עתה יחסים דיפלומטיים עם 155 מתוך 186 מדינות החברות באו"ם. נוסף על כך קיימנו יחסי עבודה סדירים עם כמחצית המדינות שעמן אין לנו יחסים דיפלומטיים, ביניהן: מרוקו, טוניסיה, ג'בוטי, מאוריטניה, בוסניה, קרואטיה, קטאר, עומאן, מאלי ואחרות. באותה תקופה בוטלו או נדחו רוב ההחלטות העוינות לנו והתקבלו "החלטה חיובית", התומכת במהלכי השלום ובהסכמיו, והחלטה הקוראת לשיתוף פעולה בינלאומי נגד הטרור. לראשונה מאז חברותנו באו"ם, נבחרו ארבעה ישראלים בהצבעות חשאיות כלליות בעצרת לתפקידים מרכזיים, וישראל לא גונתה על-ידי מועצת הביטחון, גם בעקבות נושאים בעייתיים (המגורשים, ההתנחלויות, ההפקעות, הרצח בחברון וכו'). אך מועצת הביטחון גינתה פעולות טרור ורצח נגד ישראלים.

התחולל גם שינוי בעמדות הפורמליות של האו"ם. מתוך 29 החלטות שליליות בוטלו או חלו שינויים ב-26. נותרו רק שלוש החלטות שהצבענו נגדן, העוסקות בהסדרי הקבע שייקבעו במשא ומתן בעתיד והן נוגעות לירושלים, להתנחלויות ולרמת הגולן.

ההחלטה העיקרית היא בידינו, כפי שהוכח בשנים האחרונות. אם ברצוננו להשתלב בעולם, עלינו להמשיך במדיניות ההיפתחות והשלום.

בתולדות ישראל והאו"ם אפשר לציין שלוש תקופות: הראשונה, בה החליט האו"ם ב - 29.11.47 על הקמתן של שתי מדינות - מדינת ישראל ומדינה ערבית - בשטחי ארץ-ישראל המנדטורית ממערב לירדן. השנייה, תקופת הקיטוב בין ארה"ב לבריה"מ (והתייצבותה לצד מדינות ערב) ויצירת רוב לצד הערבים, האו"ם נתפס כעוין ישראל.

השלישית, הייתה תקופת מפנה. בעקבות סיום המלחמה הקרה וההתקדמות לשלום במזרח התיכון, על-פי מדיניותה של ישראל וגישת משלחת ישראל לאו"ם, התחולל שינוי מהותי במערכת היחסים עם המדינות החברות באו"ם ובמערכת קשרי העבודה בינינו לבין מזכירות האו"ם, מוסדותיו וסוכנויותיו.

לפתיחות חדשה זו הייתה השפעה חיובית על יחסי הכלכלה, המדע והסחר של ישראל ועל מעמדה הביטחוני והבינלאומי.

אחד משיאי הביטוי למצבנו החדש היה ביקורו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בעצרת האו"ם לרגל 50 שנה להיווסדו. הוא נפגש עם כ-40 נשיאים וראשי ממשלה, ויכול היה להיפגש עם רבים נוספים, אילו היה בידינו זמן מתאים.

לדאבון הלב, כעשרה ימים לאחר מכן הוא נרצח משום דבקותו בשלום ובביטחון. ההתקדמות לשלום והשינוי במעמדנו בקהילייה הבינלאומית הם כלים שלובים והאחד תומך בשני. גם בעתיד ההתקדמות מותנית בעיקר במדיניותה של ישראל ובדרך פעולתנו הבינלאומית. שכן, לקחי העבר מלמדים עד כמה חזק הקשר בין עצמתנו המדינית והכלכלית לבין מעמדנו הבינלאומי ועד כמה הוא עשוי להשפיע על מילוי משימותיה של ישראל בשנים המכריעות הבאות.

סוף מעשה במחשבה ויזמה תחילה. כך בכלל, וכך בתחומים אלה במיוחד: יחסינו עם מדינות העולם והקהילייה הבינלאומית ועם היהודים - שני השותפים הגדולים לבניית העתיד.


* גד יעקבי - יו"ר חברת החשמל. לשעבר שגריר ישראל באו"ם, שר התקשורת, שר הכלכלה ושר התחבורה.