ב-50 השנה שחלפו מאז הקמת המדינה, חלו תמורות עמוקות בממדיה של אוכלוסיית ישראל, במבנה ובהרכבה. להלן יוצגו התמורות המרכזיות:


 

ממדינה בעלת אוכלוסייה זעירה לאוכלוסייה קטנה

בזמן הקמתה מנתה אוכלוסיית ישראל 650 אלף יהודים, ועוד כ-130 אלף ערבים ואחרים. בכך נמנתה ישראל עם קבוצת ארצות בעלות אוכלוסייה זעירה. גידול האוכלוסייה הניכר (של 4% בממוצע לשנה) הביא לכך שביום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, היא מונה כ-6 מיליון תושבים (4.8 מיליון יהודים ו-1.2 מיליון ערבים). גידול זה של כמעט פי עשרה מציב את ישראל, בהתחשב בגודל אוכלוסייתה עם קבוצת מדינות בעלות אוכלוסיות, שהן קטנות יחסית, אך לא זעירות. (בין המדינות בסדר גודל דומה לזה של ישראל נמצאות: נורבגיה, דנמרק, פינלנד, אירלנד, שוויץ, מספר ארצות בדרום אמריקה ובאפריקה).



 

גידול האוכלוסייה היה בגלים

אוכלוסיית ישראל לא גדלה בקצב אחיד במשך 50 השנה הנסקרות. היו תקופות בהן גדלה האוכלוסייה בשיעורים גבוהים: זה קרה כאשר הגיעו גלי עלייה גבוהים כמו בשנים 1951-1948; בשנים 1970-1968; בשנים 1996-1990; ואילו ביתר התקופות גדלה האוכלוסייה, בעיקר מהריבוי הטבעי ובקצב די אחיד של 2%-1.5%. משמעות הדבר, שהבדלים גדולים בקצב הגידול של האוכלוסייה בתקופות שונות הכתיבו שינויים גדולים בכלכלה ובחברה בתקופות השונות בהתאמה (למשל: בהיקף הבנייה, השקעות, הרחבה ניכרת של צריכה, אספקת שירותים ממשלתיים כחינוך ובריאות וכו').



 

האוכלוסייה היהודית בישראל הפכה לקהילה השנייה בגודלה בין קהילות ישראל

בעוד שבזמן הקמת המדינה התגוררו בישראל 6% מהעם היהודי, ובמספר קהילות היה מספר גדול יותר של יהודים מזה שבישראל (בריה"מ, ארה"ב, צפון אפריקה ועוד), הרי שבעקבות העליות לישראל מהארצות השונות והמגמות הדמוגרפיות בין יהודי התפוצות (פריון נמוך, תמותה גבוהה בגלל הזדקנות, נישואי תערובת) כוללת אוכלוסיית ישראל, באמצע שנות ה-90, כ-37% מהאוכלוסייה היהודית בעולם, והיא מהווה את הקהילה השנייה בגודלה לאחר יהדות ארה"ב (בהפרש לא גדול). הקהילה הבאה לאחר מכן רחוקה מאוד מגודלה של אוכלוסיית ישראל (הקהילה היהודית הנמצאת במדינות חבר העמים מונה לפי אומדנים שונים כמיליון עד מיליון וחצי יהודים ובני משפחתם).



 

העלייה - המקור המרכזי לגידול האוכלוסייה

2.7 מיליון עולים נכנסו לישראל ב-50 השנים שמאז הקמת המדינה. בתקופה זו ירדו מהארץ כחצי מיליון עולים חדשים ותושבים ותיקים. כך שעיקר גידול האוכלוסייה בתקופה זו נבע מהעלייה ומהריבוי הטבעי הנזקף לזכותה. ללא העלייה, הייתה האוכלוסייה היהודית בישראל מגיעה בשנת ה-50 לייסודה ל-1.4 עד 1.5 מיליון תושבים. (בפועל מנתה האוכלוסייה היהודית 4.8 מיליון תושבים).



 

האוכלוסייה היהודית הפכה לאוכלוסייה רב-גונית מבחינת ארצות המוצא

ב-1948 היה מקורה של אוכלוסיית ישראל בעיקר (85%) מארצות אירופיות. גלי העלייה שהגיעו במרוצת השנים ממגוון של קהילות מכל רחבי העולם, מהיבשות השונות ובמסות גדולות, שינו את מבנה המוצא של האוכלוסייה. העליות מארצות אסיה ואפריקה שהגיעו בעיקר בעשור הראשון לאחר הקמת המדינה (מתימן, עיראק, מרוקו, טוניס ואלג'יריה, ממצרים, מלוב ועוד), תרמו מאות אלפי עולים לאוכלוסייה, ולאחר מכן, עם הריבוי הטבעי הגבוה שלהן, הביאו לכך שבסוף שנות ה-60 מוצאה של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היה מארצות אסיה ואפריקה. עולים ממספר ארצות באירופה זרמו במספרים גדולים בעשור הראשון להקמת המדינה (בעיקר מפולין, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה). בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70 אנו עדים לכניסת מספרים גדולים יחסית של עולים מארצות המערב (ארה"ב, צרפת, אנגליה, ארגנטינה ועוד), באותה תקופה מצטרף גל עלייה משמעותי מבריה"מ. בשנות ה-90 מגיע גל עלייה המונית ממדינות ברית-המועצות לשעבר וגל קטן יותר יחסית מאתיופיה, המשנים שוב את הרכב האוכלוסייה מבחינת מוצאה. כך שהאוכלוסייה בשנת ה-50 למדינה מורכבת ממספר רב של קהילות. עם הקהילות בעלות האוכלוסייה הגדולה ביותר נמנות: הקהילה של יוצאי בריה"מ לשעבר (הכוונה לאלה שעלו לישראל בכל התקופות וילדיהם) המונה קרוב ל-900 אלף נפש; יוצאי מרוקו - כחצי מיליון (ולמעלה מ-120 אלף מיוצאי טוניס ואלג'יריה); יוצאי המדינות רומניה, פולין ועיראק מונים, בכל אחת מהן, כרבע מיליון תושבים.



 

אוכלוסיית ישראל הופכת בהדרגה לאוכלוסיית "צברים"

אם כי העולים היוו את המקור העיקרי לגידול האוכלוסייה, הרי שבמשך השנים הלך והתרחב הדור שנולד בארץ (צברים) לעולים, וקבוצה זו הפכה לקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסיית ישראל. היא מהווה ב-1997 כ-62% מהאוכלוסייה היהודית בישראל. יתרה מזו, למעלה מ-40%מילידי ישראל הם בנים להורה שאף הוא יליד הארץ (דור שני של צברים). לקבוצות השונות באוכלוסייה נהגים דמוגרפיים שונים בפריון, בנוהגי נישואין וכו', אך ראוי לציין כי חלה התקרבות ניכרת בנהגים הדמוגרפיים של הקבוצות השונות. בנהגים הדמוגרפיים של ילידי ישראל יוצאי ארצות שונות ההבדלים קטנים עוד יותר.



 

אוכלוסיית ישראל עוברת תהליך הזדקנות

נהוג היה לראות את אוכלוסיית ישראל ערב הקמת המדינה כאוכלוסייה צעירה, בה חלקם של הצעירים בגילאי העבודה העיקריים גבוה, וחלקם של הקשישים נמוך ביותר. התבגרות דור הצעירים הגדול, שהגיע בעליות שלפני הקמת המדינה, ירידת הפריון וירידת שיעור התמותה תרמו לגידול חלקם של הקשישים באוכלוסייה. משקלם (של בני 65 ומעלה) הלך וגדל משנות ה-70 והגיע ל-10% מהאוכלוסייה (ב-1948 הם היוו 4% בלבד). אמנם משקל הזקנים בישראל נמוך מזה שבארצות המפותחות באירופה, ארה"ב, קנדה וכו' (בהן מגיע אחוז בני 65 ומעלה ל-12%-15%). נוסף על כך, בתוך אוכלוסיית הקשישים משקלם של הקשישים יותר הלך וגדל (בני 75 ומעלה מהווים ב-1996 כ-41% מכלל בני 65 ומעלה, כאשר הם היוו רק 30% בשנות ה-50).

יש להזכיר, שאחוז הילדים בישראל גבוה יחסית בהשוואה לארצות המפותחות באירופה, אמריקה וכו'. הילדים מהווים ב-1996 27% מאוכלוסיית ישראל, אחוז נמוך מזה שהיה בשנות ה-50 - 35%. (לאחר גל העלייה הגדול מארצות אסיה ואפריקה שבו היה אחוז גבוה של ילדים).



 

מספר הנשים בישראל גבוה ממספר הגברים

ב-1948 היו בישראל יותר גברים מנשים, אולם במשך השנים עלה מספר הנשים על מספר הגברים. בסוף 1996 היו בישראל 981 גברים על כל 1,000 נשים. ואם נבחן את האוכלוסייה ללא הילדים (שכרגיל מצויים ביניהם יותר זכרים מנקבות בגלל העובדה שבין הנולדים יש כ-1,060 זכרים לכל 1,000 נקבות) נמצא כי בגילאים 15 ומעלה, היו 950 גברים ל-1,000 נשים. (בגילאים 64-15 נמצא 988 גברים לכל 1,000 נשים). אחוז הנשים הגבוה קשור גם להזדקנות האוכלוסייה: בין הקשישים יותר נשים (אלמנות בעיקר) מגברים - בגילים 65 ומעלה היו 748 גברים ל-1,000 נשים. ככל שעוברים לגילים גבוהים יותר, הולך ומצטמצם חלקם של הגברים וגדל חלקן של הנשים. גורם אחר לגידול חלקן של הנשים באוכלוסייה היה הרכב המינים של העלייה שבתקופות מסוימות כללה יותר נשים מגברים (כך בין עולי שנות ה-90 היו כ-890 גברים ל-1,000 נשים).



 

המשפחה הישראלית קטנה יותר, יותר ממשפחות חד-הוריות

ב-1996 היו בישראל 1.6 מיליון משקי בית. משק הבית הישראלי וזה של קבוצות שונות בה, עבר שינויים דרמטיים בעשרות השנים האחרונות. מספר הנפשות במשק הבית הישראלי (הכוונה לאותה קבוצת אנשים הגרה יחד ולה צריכה משותפת) הצטמצם. בעוד שמשק הבית הישראלי מנה 3.90 נפשות בממוצע בסוף שנות ה-50, הוא מנה 3.54 נפשות ב-1996. הקטנת משק הבית הישראלי הממוצע נבע מגידול ניכר של משקי הבית של בודדים (המונים נפש אחת). אלה מנו פחות מ-10% ממשקי הבית ב-1960 ו-16% ב-1996 (באוכלוסייה היהודית 17%). גידול ניכר זה קשור, מצד אחד, בהזדקנות האוכלוסייה שבתוכה אחוז גדול של אלמנים/ות הגרים בגפם, ומן הצד השני ביציאת צעירים/ות רווקים/ות את בית הוריהם למגורים נפרדים. גם לגידול בשיעורי הגירושין הייתה השפעה על גידול חלקם של הבודדים. גורם חשוב אחר הוא ירידת הפריון שהביא לצמצום חלקן של המשפחות הגדולות בהן מספר הילדים גבוה. כך חלקן של המשפחות בנות 6 נפשות ומעלה הלך וירד במרוצת השנים. (מ-18% ל-15%, באוכלוסייה היהודית מ-17% ל-11%). השינויים בגודל משק הבית היו שונים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. משקי הבית הערביים קטנו בממוצע מ-6.6 ל-5.3 נפשות. באוכלוסייה היהודית קטנו משקי הבית של יוצאי אסיה ואפריקה, ואילו בקרב יוצאי אירופה היו שינויים קטנים יותר, אולם עדיין נמצא כי משקי הבית של יוצאי אפריקה ואסיה גדולים מאלה של יוצאי אירופה. שינויים חלו גם במבנה משקי הבית. דפוס המגורים המשותפים של גבר ואישה שאינם נשואים פורמלית הפך למקובל במספר שכבות באוכלוסייה. היקף התופעה אינו ידוע בישראל (בארצות אירופה מערביות היקף התופעה רחב ומגיע לעשרות אחוזים מבני הדור הצעיר). היקף משקי הבית החד-הוריים (הורה אחד עם ילדים צעירים) גם הוא נמצא בגידול, ומעריכים כי 10% ממשקי הבית עם ילדים הם של משפחות חד- הוריות. אולם גם ב-1996 מרבית משקי הבית (כשלושה רבעים) הם אלה שבמרכזם זוג הורים עם או בלי ילדים, לעתים בתוספת הורה או הורים של אחד מבני הזוג.



 

נישאים פחות, נישאים בגיל מבוגר יותר, מתגרשים יותר

שינויים חשובים ביותר חלו בנוהגי הנישואין של האוכלוסייה. אם כי נמצא שכמעט כל הגברים והנשים נישאו (אחוז הרווקים הן בקרב הגברים והן בקרב הנשים בגיל 45 מגיע ל-3%- 4%), הרי שיעור הנישואין באוכלוסייה פחת (בייחוד מאמצע שנות ה-70). בשנות ה-90 מתקיימות שבע חתונות ל-1,000 תושבים מדי שנה, לעומת 9-8 בתחילת שנות ה-70. הדבר קשור בהתרחבות הנוהג של מגורים משותפים ללא נישואין, של נישואין בחו"ל שאינם נרשמים בנתוני הנישואין של המוסדות הדתיים הרשאים לערוך נישואין. במקביל מוצאים כי הזוגות נישאים בגיל מאוחר יותר. מחצית הכלות הרווקות נישאות בגיל שלמטה מ-23.6 שנה (בשנות ה-60 הגיל היה 21.0 בהתאמה); מחצית החתנים נישאים בגיל שלמטה מ-26.2 ( בהשוואה ל-24.5 בשנות ה-60). בתקופה זו עדים לגידול בשיעור הזוגות המתגרשים; בעוד שבשנות ה-60 התגרש זוג אחד לכל 1,000 תושבים, ב-1996 מתגרשים 1.7 זוגות. כ-20%-25% מהזוגות הנישאים מתגרשים, בחלקם גם לאחר תקופה של 10 ו-20 שנות נישואין (מחצית הגירושין קורים לאחר 10 שנות נישואין). לזוג שהתגרש היו בממוצע 1.2 ילדים.



 

פיזור גדול יותר של האוכלוסייה על פני שטח המדינה

האוכלוסייה היהודית הייתה מרוכזת ברובה הגדול לאורך רצועת החוף של ישראל (85%) לפני הקמת המדינה. אחרי 1948 הסתמנה מדיניות של פיזור האוכלוסייה לאזורים הפריפריאליים של המדינה, בייחוד באזור הדרומי ובאזור הצפוני. מדיניות זו כללה: בניית יישובים חדשים באזורים אלה (בתחילה מספר גדול של מושבים חקלאיים ולאחר מכן הקמת סדרת עיירות פיתוח בצפון ובדרום), לבנייה מוגברת בהם, להפניית עולים אליהם, למתן סיוע כספי להשקעות בהם (סובסידיות, הקלות במסים, הלוואות נוחות ועוד). כל אלה הביאו לשינויים בתפרוסת הגיאוגרפית של האוכלוסייה. במחוז הדרום (הכולל את האזור מדרום לבאר-שבע ועד לחוף הים, כולל: אשקלון אשדוד וכו'), מתגוררים 14% מאוכלוסיית המדינה (ב-1948 רק 2.5%), במחוז הצפון (המשתרע מנפת עכו עד הכנרת והגבול הצפוני של המדינה) מתגוררים 17% מתושבי המדינה (בהשוואה ל-17% ב-1948). במקביל חלה ירידה ניכרת בחלקה של האוכלוסייה המתגוררת במחוז תל-אביב (מ-36% ל-20%) ובמחוז חיפה (מ-21% ל-13%), במחוז ירושלים גרים 12% מתושבי המדינה (11% מהאוכלוסייה היהודית), שיעור דומה לזה שהיה קיים עם הקמת המדינה. האוכלוסייה הערבית מרוכזת (44%) במחוז הצפון, במחוז ירושלים (17%) ובמחוז המרכז (10%). תפרוסתה של אוכלוסייה זו לא השתנתה באופן משמעותי מאז הקמת המדינה (במלים אחרות, האוכלוסייה הערבית גדלה כמעט באותו שיעור באזורים השונים).

תהליך נוסף בתחום זה הוא במעבר של תושבים רבים ממרכזי הערים הגדולות לפרברים וליישובים סמוכים. בין הערים השונות תופסת ב-1996 ירושלים את המקום הראשון (והיא מונה 600 אלף תושבים, מהם 420 אלף יהודים). תל-אביב, שנחשבה העיר הגדולה במדינה במשך שנים, הפסידה את בכורתה, וב-1996 היא מונה 353 אלף תושבים. מגמת ירידה זו נמשכת שנים, ב-1961 מנתה אוכלוסייתה 386 אלף נפש. אולם במטרופולין של תל-אביב מתגוררים כשני מיליון תושבים, 35% מתושבי המדינה. בולט הגידול במספר התושבים ביישובים הבינוניים והגדולים. ביישובים בני 50,000 תושבים ומעלה מתגוררים ב-1996 55% מתושבי המדינה. נזכיר עוד כי אוכלוסיית הקיבוצים שמנתה 3.5% מאוכלוסיית המדינה בשנות ה-60, מונה 2.2% ב-1996. אוכלוסיית המושבים קטנה מ-5.7% ל-3.1%.



 

מספר הילדים שנולדו לאישה ירד

בנוהגי הפריון של האוכלוסייה היהודית והערבית לשכבותיה, חלו תמורות עמוקות בתקופה שמאז הקמת המדינה. המגמה הכללית היא של ירידה במספר הילדים שילדה אישה. מספר הילדים שתלד אישה יהודיה במשך חייה, לפי הנתונים על הילודה בשנות ה-50, היה 3.56 והוא ירד ל-2.58 ב-1996. הירידה הייתה חזקה בקרב יוצאי אסיה ואפריקה, שלהם הייתה רמת פריון גבוהה יחסית (מספר הילדים לאישה ירד מ-5.4 ב-1955 ל-3.1 ב-1996). גם בקרב יוצאי אירופה חלה ירידה ברמת הפריון (מ-2.5 ל-2.1), כך שחלה התקרבות בנוהגי הפריון בין הקבוצות השונות באוכלוסייה היהודית, ובקרב הדור השני (ילידי ישראל) ההבדלים בין יוצאי הארצות השונות מצומצם מאוד. באוכלוסייה הערבית חלו שינויים דרמטיים יותר. בעוד שבתחילת שנות ה-60 ילדה אישה מוסלמית בממוצע במשך חייה למעלה מ-9 ילדים, לאחר ירידה חריפה בפריונן הגיע מספר הילדים לאישה מוסלמית, באמצע שנות ה-80, ל-4.7 ילדים, ונשאר ברמה זו במשך כל העשור שלאחר מכן. השינויים בפריון באוכלוסייה הדרוזית היו דומים, אם כי פריון האישה הדרוזית ב-1996 נמוך מזה של המוסלמית (3.4 ילדים). הפריון בעדות הנוצריות נמוך יחסית ודומה לזה של הנשים היהודיות.



 

עלייה בתוחלת החיים, ירידה בתמותה, צמצום התמותה ממחלות לב ועלייה בתמותה ובתחלואה ממחלות סרטן

תוחלת החיים של תינוק שנולד בישראל גדלה במשך 50 השנה שמאז הקמת המדינה בקרוב ל-10 שנים. בעוד שתוחלת החיים של ילד שנולד בתחילת שנות ה-50 הייתה 65 שנים, ב-1996 תוחלת החיים שלו עלתה ל-76 שנים; ושל ילדה מ-70 ל-80. תוספת שנות חיים זו מבטאת את השינוי במצב התמותה באוכלוסייה במשך השנים עם השיפור בשירותי הבריאות. הירידה בשיעור התמותה איפיינה את כל הגילאים, אך בעוצמה גדולה יותר בגילאים הצעירים. הירידה הדרמטית ביותר הייתה בשנת החיים הראשונה. בעוד שב-1949 נפטרו קרוב ל-40 תינוקות מכל 1,000 שנולדו, ב-1996 ירד המספר ל-6, שיעור תמותה דומה לזה של הארצות המפותחות בעולם. הירידה הקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, אם כי גם ב-1996 נמצא פער גדול בתמותה בין האוכלוסייה היהודית לערבית. לאחר ירידה ניכרת בשיעור תמותת תינוקות באוכלוסייה המוסלמית היא נמצאת ברמה של 10 ל-1,000 נולדים ב-1996, לעומת 5 באוכלוסייה היהודית.

בהרכב הסיבות לתמותה חלו שינויים עמוקים. המחלות הזיהומיות שתרמו 7% מהתמותה בשנות ה-50, נעלמו כמעט לחלוטין. המחלות המהוות בשנות ה-90 את הגורמים המרכזיים לתמותה הן: מחלות הלב ומחלות הסרטן הממאיר. כ-21% מהנפטרים נפטרו בשנים האחרונות ממחלות לב, 12% ממחלות כלי הדם במוח ו22% מסרטן.



 

אוכלוסיית ישראל משכילה יותר מבעבר

אוכלוסיית ישראל הפכה במשך התקופה מאז היווסדה לאוכלוסייה בעלת רמת השכלה גבוהה יותר, ברמה דומה לזו של המדינות המפותחות ביותר. בעוד שבשנות ה-50 היו כרבע מהאוכלוסייה (בני 15 ומעלה) חסרי השכלה כלל או למדו פחות מ-4 שנות לימוד, בשנות ה-90 הוא הגיע ל-7%. אלה הם בעיקר קשישים שהגיעו לישראל חסרי השכלה. בין הצעירים בני 34-25 השיעור הוא פחות מ-2%. חלקם באוכלוסייה של בעלי 13 שנות לימוד ומעלה (בעלי השכלה תיכונית מושלמת ולמעלה מכך) הגיע ב-1996 ל-33%, בהשוואה ל-9% ב-1961. בין אלה אחוז נכבד של בעלי 16 שנות לימוד ומעלה - 14% מהאוכלוסייה. שינויים אלה נובעים הן מהרחבת מערכות החינוך (חינוך חינם מגיע עד סיום בית-הספר התיכון, המסגרות השונות להשכלה גבוהה התרחבו מאוד) וכן לרמת ההשכלה הגבוהה של העלייה שהגיעה לישראל, בייחוד העלייה מבריה"מ לשעבר, בשנות ה-90. מספר מקבלי תארים מן האוניברסיטאות והמכללות מגיע ב-1996 ל-35,000, בעוד שב-1949 על-ידי האוניברסיטאות כ-200 תארים בלבד.



 

פמיניזציה של כוח העבודה, נשים יוצאות יותר לעבודה, פחות גברים עובדים

כוח העבודה הישראלי, הכולל את המועסקים ואת מחפשי העבודה, גדל במקביל לגידול האוכלוסייה ומונה כיום כ-2.2 מיליון נפש. גידול זה מבטא תהליך בו הצעירים צמצמו השתתפותם בכוח העבודה (נמצאים בהיקף גדול הרבה יותר על ספסל הלימודים), וכן צמצמו השתתפותם הקשישים שפורשים מכוח העבודה בהיקף גדול בהרבה מבעבר (קצבאות הזקנה שנותן המוסד לביטוח לאומי, הרחבת הפנסיות ממקומות העבודה, החסכונות הגדולים יותר בקופות גמל ובצורות אחרות יכלו לאפשר פרישה בגילים מוקדמים יותר). מגמות אלה הביאו לצמצום ההשתתפות של הגברים בכוח העבודה. בעוד שה-1955 השתתפו בכוח העבודה 80% מבני 14 ומעלה (לא כולל אלה הנמצאים בשירות חובה או קבע), ב-1996 נמצאו בכוח העבודה 62% מבני 15 ומעלה. באותה תקופה חלה עלייה ניכרת בהשתתפות נשים בכוח העבודה. הנוהג של יציאת נשים נשואות ואף עם ילדים לעבודה התרחב מאוד, וב-1996 מוצאים כי 46% מהנשים בגילים 15 ומעלה נמצאו בכוח העבודה, (בהשוואה ל-27% ב-1955). מגמות מנוגדות אלה, של צמצום השתתפות גברים בכוח העבודה וגידול ניכר בהשתתפות נשים, הביאו לכך שכוח העבודה כולל כבר ב-1996 44% נשים, ויש לצפות בשנים הבאות לגידול נוסף בהיקף השתתפות הנשים בכוח העבודה.

בעוד שבעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה התבסס כוח העבודה הישראלי על עובדים תושבי ישראל, הרי שמאז 1967 ציבור המועסקים בישראל כולל גם עובדים שאינם תושבי ישראל. בתחילה נכנסו לעבוד בישראל עובדים מיהודה, שומרון וחבל עזה, מספרם הלך וגדל והגיע עד ל-120 אלף ב-1992, ולאחר מכן ירד והגיע ב-1997 לכ-40 אלף. מ-1993 מגיעים לתעסוקה בישראל גם עובדים זרים (שמספרם נאמד ב-150 עד 200 אלף ב-1997).



 

כוח עבודה יותר אקדמי ומשכיל

במבנהו של כוח העבודה חלו תמורות חשובות. עם עליית רמת ההשכלה של כלל האוכלוסייה עלתה רמת ההשכלה של כוח העבודה אף במידה גדולה יותר (43% מכוח העבודה הם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה). שינוי המבנה הענפי של המשק הישראלי: המעבר מחקלאות לענפי התעשייה (במשך הזמן לענפי היי-טק) ובייחוד המעבר לענפי השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות וכו') והשירותים העסקיים (פיננסים, מחשוב, ראיית חשבון, פרסום וכו') דרש הרכב מקצועי שונה של כוח העבודה הישראלי, נדרשו יותר בעלי מקצועות מדעיים ואקדמיים, בעלי מקצועות חופשיים וטכניים ופחות עובדים בלתי מקצועיים. כך נמצא כי ציבור המועסקים הישראלי כולל ב-1996 כ-12% בעלי משלחי יד מדעיים ואקדמיים (מהנדסים, רופאים, מדענים וכו'); עוד כ-13% בעלי מקצועות חופשיים וטכניים (מורים, אחיות, טכנאים, מתנננים ונו') בהשוואה לסך הכול - 10% של בעלי מקצועות אקדמאים, חופשיים וטכניים.


* פרופ' משה סיקרון - לשעבר מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וכיום יועץ בלשכה זו ומרצה בחוג ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בירושלים


המאמר נכתב בשנת 1998.