משמעות הפועל ש.מ.ט. היא לזרוק, להטיל, ובהשאלה – להפסיק. השימוש בצירוף שמט יד משמעותו – לעזוב.

השם שמיטה חל על המוסד החוקי של הפסקת עיבוד הקרקע, ועל ביטול חובות. השנה השביעית נקראת שנת שמיטה. השמיטה היא בזמן קבוע, מדי שבע שנים.

סוגי שמיטה: א. שמיטת קרקעות. ב. שמיטת כספים (הלוואות, חובות) (דברים ט"ו 1-3).

השמיטה נזכרת בחוק המקראי (שמות כ"ג 10-11; ויקרא כ"ה 2-7), ונרמזת בספרים ההיסטוריים של המקרא. בימי בית שני נהגה השמיטה. שבי ציון כרתו אמנה בימי נחמיה, ובה התחייבו לשמור על השמיטה (נחמיה י' 32).

לא ידוע על מנהג "לשמוט את כל קרקעות המדינה בבת אחת כל שבע שנים" גם בקרב עמים וארצות אחרים, אם כי הנוהג החקלאי של שמיטת קרקעות לשם השבחתן ושמיטת כספים וחובות היו מקובלים גם בקרב עמים אחרים, במפוזר.