| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הסבון היה המוצר התעשייתי העיקרי בארץ שיוצא לארצות קרובות ורחוקות.
בסוף המאה ה- 19, קודם שנעשו תפוזי יפו למוצר הייצוא העיקרי של הארץ, היה הסבון של שכם בפרט והסבון הארצישראלי בכלל, הסחורה העיקרית, כמעט הבלעדית, שיוצאה מן הארץ. תעשיית הסבון הארצישראלית התבססה על שמן זיתים. עצי זית גדלו אמנם בארץ כבר מקדמת-דנא, ומפריים הפיקו שמן לצריכה ביתית ולשוק המקומי, וכבר מתקופת הברונזה ואילך אף לייצוא לחוץ-לארץ (למצרים בפרט); אולם תעשיית הסבון על בסיס שמן הזית התפתחה מאוחר יחסית, סמוך למאה ה- 10 כנראה, ולשיאה היא הגיעה רק בסוף התקופה העות'מאנית. אז זכה "הסבון של שכם" למוניטין רב ברחבי המזרח התיכון כולו, בעיקר בקרב המוסלמים, שחששו מסבון אירופאי, שעלול להכיל שומן חזיר. מבחינת מחירו, לאו דווקא טיבו, הוא עמד יפה בתחרות כנגד התוצרת המערבית, והוא שווק ברחבי האימפריה העות'מאנית, ואפילו באירופה, וכמובן במצרים השכנה, ויוצא מן הארץ הן בהובלה יבשתית והן בהובלה ימית. כלכלתן של שלוש מתוך ארבע-חמש הערים המובילות בארץ במאה ה- 19 הושפעה ישירות מתעשיית הסבון ומן המסחר בו, בעיקר שכם (כמרכז הייצור הראשי), יפו (כמרכז ייצור ובעיקר כנמל הייצוא הראשי), וגם עזה. תעשיית הסבון התמקדה דווקא במרכז הארץ, אף-עלפי שזיתים גדלו בשפע גם בצפון. במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 פעלו בארץ עשרות מסבנות גדולות על בסיס, שלא היה מוכר קודם-לכן בארץ: בעלי העסק השקיעו השקעות התחלתיות גבוהות-יחסית במבנה ובמיכון, ואחר-כך רכשו את חומרי הגלם, העסיקו עובדים (ששכרם שולם לעתים בתוצרת) ומכרו את מוצריהם בשיווק סיטונאי, באמצעות סוחרים ויצואנים. רווחיות הענף נחשבה לגבוהה מאוד יחסית. תהליך הייצור היה פחות או יותר תהליך הייצור המסורתי, שבו נטלו חלק שלושה חומרי-גלם עיקריים: שמן זיתים, אפר צמחים ומים; וכן חומרים מסייעים - סיד, אולי מלח-בישול, גפת (פסולת של זיתים לצורך ההסקה), ולעתים גם תמציות בושם. שמן הזיתים שבו השתמשו היה מאיכות ירודה, בדרך-כלל מכבישה שניה. השימוש בו, כמו גם השימוש בגפת, הכתיב את מיקומן של המסבנות סמוך לבתי-הבד ולכרמי הזיתים. התמצית שמתקבלת מהרתחת אפר צמחי-יבשה במים היא החומר האלקאלי שקרוי אשלג. הערבים נהגו לאסוף לצורך זה צמחי "קילי", ואותם היו מייבשים ושורפים, ואת אפרם היו מוכרים למסבנות. מאז סוף ימי הביניים ידעו להוסיף סיד כבוי לאפר הצמחים לצורך זירוז התהליך הכימי של יצירת הסבון, שנמשך בדרך-כלל שבוע-שבועיים; הסיד הובא למסבנות מכבשני-סיד, שהיו נפוצים מאוד באזורים ההרריים של הארץ כמעט עד ימינו אלה. כשנמצאה הדרך להפקה תעשייתית של סודה ממלח-בישול פחת מאוד ייצורו של הסבון האשלגני המסורתי, וגם בארץ עברו יותר ויותר לייצור סבון "קשה" על בסיס סודה קאוסטית. את הסבון הנוזלי יצקו על הרצפה, שכוסתה קודם לכן באבקת סיד, בעובי שנקבע מראש כעוביה הרצוי של קובית סבון למכירה. אגב ייבושה והתמצקותה של שכבה זו חתכו אותה לקוביות בעזרת חוט, ובפטיש עץ (שבקצהו חותמות נחושת) הטביעו עליהן את הסמל המסחרי של המסבנה או של המוצר. את קוביות הסבון. סידרו לצורך המשך ייבושו בצורת מגדלים, עם רווח בין קוביה אחת לרעותה, ורק לאחר כחודשיים נוספים הן היו ראיות לשיווק.
בעשור הראשון של המאה הזאת נעשו כמה נסיונות של חלוצי-תעשיה יחסית ולשלב בהם גם ייצור סבון. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את המפעלים שהקימו בחדיד (בן-שמן) וליד מוצא ("עמק הארזים") נחום וילבוש (אחיהם הצעיר של משה וגדליה וילבושביץ ושל מניה שוחט) ודוב קלימקר (שבתו רחל שוורץ, אמן של רות דיין וראומה וייצמן, נפטרה לאחרונה בשיבה טובה). מאז מלחמת-העולם הראשונה החל ענף הסבון המסורתי בארץ לשקוע, כתוצאה מהשינויים במפה הפוליטית של המזרח-התיכון, מפיתוחן של תעשיות סבון מקומיות (לאו דווקא על בסיס שמן זית) גם בארצות השכנות, ובעיקר מהתפתחותה של תעשיית הסבון במגזר היהודי בארץ ומחדירתם לוטוק של הסבונים המודרניים הזולים והטובים יותר. היום כמעט לא נותרו עוד מסבנות מסורתיות פעילות בארץ, מתוך עשרות שפעלו בה לפני פחות ממאה שנה. בתחומי "הקו הירוק" ידועים מבנים ששימשו כמסבנות בתקופת המנדט הבריטי. כמו המסבנה של משפחת דאמיאני ביפו (בבניין "הסראיה הישנה", היום המוזיאון לתולדות יפו), או מפעל השמנים הנטוש של משפחת חסונה בלוד.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
