בנימין זאב (תיאודור) הרצל נפטר בווינה, בירת אוסטריה, בתאריך כ' בתמוז תרס"ד (3 ביולי 1904). כשנה וחצי לפני מותו כתב צוואה העוסקת בהלווייתו ובסדרי קבורתו, ובה נאמר: "אני מבקש הלוויה דלה ביותר, בלי נאומים, בלי פרחים… להיקבר בארון מתכת בקבר על יד אבי ולשכב שם עד שהעם היהודי יעלה את גופתי לארץ ישראל. לשם יועברו גם ארונו של אבי, ארונה של אחותי פאולינה… וארונותיהם של בני משפחתי הקרובים ביותר (אמי וילדי) שימותו עד מועד העלאת ארוני לארץ ישראל …"


 

ט"ו באב תש"ט: כנסת ישראל מחליטה לקיים את צוואת הרצל

45 שנה לאחר מותו של הרצל, כשנה ורבע אחרי הקמת מדינת ישראל, החליטה הכנסת (הראשונה) לממש את צוואתו של הרצל: ביום ט"ו באב תש"ט (10 באוגוסט 1949) הביא יו"ר ועדת הכנסת, יזהר הררי, הצעת חוק בדבר קיום צוואתו של הרצל. ההצעה זכתה לתמיכה כמעט מלאה של חברי הכנסת, ועברה באותו היום את כל שלבי החקיקה. החוק קבע גם את התאריך שבו תתבצע ההחלטה ותקוים צוואתו של הרצל: "צוואתו של חוזה מדינת היהודים תיאודור (בנימין זאב) הרצל ז"ל, להעלות עצמותיו לארץ ישראל – תקוים בכ"ב באב תש"ט (17 באוגוסט 1949) בירושלים, בירת הנצח של עם ישראל ועיר קודשו."




 

העלאת ארונו של הרצל לישראל

שלושה ימים לאחר קבלת ההחלטה (והחוק) בכנסת על קיום צוואתו של הרצל, יצאה משלחת מיוחדת מישראל לווינה. המשלחת הגיעה לבית הקברות דבלינג בווינה, הוציאה מן הקברים את ארונו של הרצל ואת ארונות הוריו, והעבירה אותם לבית הכנסת המקומי. שם עברו לפני הארונות רבים מבני הקהילה היהודית באזור, שביקשו לחלוק כבוד אחרון להרצל בטרם העברת ארונו לישראל. למחרת הוטסו הארונות לישראל במטוס מיוחד של אל על, ובשדה התעופה לוד חיכתה משלחת רשמית של מדינת ישראל, ובה ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שרי הממשלה, יושב ראש הכנסת, הרמטכ"ל ונציגי ההסתדרות הציונית, שבראשה עמד הרצל עד יום מותו. מנמל התעופה בלוד הועבר ארונו של הרצל לכנסת, ששכנה אז בתל אביב. עד חצות הלילה עברו עשרות אלפי אזרחים לפני הארון בתהלוכת תודה והוקרה לאיש שבזכותו קמה והייתה מדינת ישראל.




 

כ"ב האב תש"ט: הרצל בדרכו האחרונה לירושלים

בבוקר יום כ"ב באב תש"ט – 1949 הובל הארון בשיירה מתל אביב לירושלים. בכניסה לעיר נעצרה השיירה לדקת דומייה, ומשם המשיכה לחצר הסוכנות היהודית. הארון הוצב על בימה מיוחדת, משמר כבוד הקיף את הארון, והמונים מתושבי ירושלים עברו על פניו. בשעות אחרי הצהריים החל מסע הלוויה למקום הקבורה – לראש הר בירושלים, לחלקה חדשה ומיוחדת שהוקצתה לשם כך. קברו של הרצל היה הראשון בחלקה זו. החלקה קיבלה את השם "חלקת גדולי האומה", וסביבה הוקם בית הקברות הצבאי. ההר עצמו נקרא מאז "הר הרצל", והוא משמש – עם קבר הרצל במרכזו – אתר ממלכתי בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל.*
בטקס מיוחד שנערך בכנסת הזכיר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, דברים שכתב הרצל בשנת 1898: "איני יודע שעת מותי, אבל הציונות לא תמות… והמדינה היהודית במולדת תקום." ועל כך הוסיף בן גוריון: "נבואתו התקיימה. לא תהלוכת אבל תהיה הלוויית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע ניצחון – ניצחון החזון שהיה למציאות".


* נראה שהרצל עצמו העדיף להיקבר "בבית הקברות שעל הר הכרמל הנשקף על פני ארצי היקרה והים היקר", כפי שמבקש גיבור ספרו "אלט-נוי לנד". אך מאחר שהרצל לא היה אדם פרטי – לא במהלך חייו ובוודאי לא לאחר מותו – הוחלט להביאו לקבורה בעיר הבירה של מדינת ישראל, שבה גם שוכנים מוסדות השלטון של המדינה.




כדאי לקרוא על בנימין זאב (תיאודור) הרצל
ועל צוואתו של בנימין זאב הרצל - וקבורת ילדיו