| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תנועת ההשכלה היהודית הייתה ענף של תנועת ההשכלה האירופית הכללית וממנה שאבה חלק גדול מרעיונותיה בדרך של פרשנות מיוחדת, שהותאמה לערכי היהדות ולמצבו המיוחד של עם ישראל. למבשרה האידיאולוגי של תנועת ההשכלה היהודית נחשב משה מנדלסון, שקרא להשתלבות חברתית ופוליטית במדינה וללימוד היסודות החיוביים שבדרכי הגויים. תפיסתו הפילוסופית של מנדלסון את חוקי התורה שונה מן התפיסה המסורתית. מנדלסון תבע שיינתן לכל אדם חפש האמונה והדעה, וזאת מאחר שיראת האל מורכבת מהכרה שכלית, ובתור שכזו היא פתוחה לויכוח ולבירור. מנדלסון טען שאפילו במעמד הר סיני לא הוכרז על חובת האמונה באלוהים. רק המצוות נקבעו כמחייבות, וצריך לקיימן לפרטיהן. בהסבר זה היה משום ניסיון לשלב את ההקפדה בקיום המצוות עם סובלנות וחופש דעות רחב ככל האפשר. בנושא הקשר בין הדת והמדינה, מנדלסון דבק בעקרון מקובל על משכילי אירופה - הפרדת הדת מהמדינה, ולכן התנגד להפקדת סמכויות השלטון לידי הרשויות הדתיות. למעשה היה בכך כדי לשלול מהקהילה ומוסדותיה את סמכויות האוטונומיה הפנימית. מנדלסון נשאר יהודי שומר מצוות, למרות השקפותיו המקוריות והחדשניות על מהות היהדות. אולם תלמידיו הביאו את תורתו לידי קיצוניות: הם ביטלו חלק גדול מן המצוות ושללו את ערכו ההלכתי וההיסטורי של התלמוד (ספר החוקים על פיו חי העם היהודי בכל מקומות גלותו). הם טענו, שהנאמנות למסורת התלמודית וקיום המצוות עלולים למנוע מן היהודים את חובותיהם האזרחיות כלפי המדינה שבה הם חיים. לקבלת רעיונות ההשכלה היהדות הלכה למעשה ע"י חלק מיהודי מרכז אירופה ומערבה, היו השלכות מיידיות. היה עליהם לשנות את התייחסותם הערכית לערכים ומושגים בתחום החינוך, החברה והכלכלה, לפתח גישה חדשה בנושא הגאולה ודרכי הגשמתה ולגלות יחס חדש לגבי קיום דקדקני של מצוות הדת. המשכילים היהודים טענו כי התיקונים שהציעו בשטחי החינוך, החברה, התרבות והכלכלה יקרבו את היהודים לשכניהם הנוצרים וישלבו אותם בצורה מושלמת במדינה ובכך יקדמו את תהליכי האמנסיפציה.
שאלת הנאמנות למולדת וההזדהות הפטריוטית עמה הייתה אחת הבעיות המרכזיות שעמן התמודדה תנועת ההשכלה היהודית. הזיקה המיוחדת, שעליה עמדה גם החברה האירופית, בין עם ישראל לארץ ישראל הייתה מכשלה לרגש ההזדהות הלאומי של המשכיל, שהרי לא ייתכן כי תהיה לאדם מולדת כפולה. ניסיונה של תנועת ההשכלה היהודית לבטל את חשיבות הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל היה תוצאה ישירה של הרצון להתגבר על פרובלמטיקה זו. כבר במשנתו של משה מנדלסון היה קיים הניסיון לטשטש את הקשר בין העם היהודי בדורו לבין היהודים בימי קדם, אשר ישבו בארץ ישראל, אם כי ניסוחו היה עדיין מתון ביותר. אולם תלמידיו של מנדלסון היו קיצונים יותר. דוד פרידלנדר תבע למחוק כל זכר לציון ולירושלים מסידור התפילה מאחר "שאין ליהודים אלא את המולדת הפרוסית שלשלומה הם חייבים להתפלל. שמואל לוי בצרפת ביטא את אותה עמדה בהכריזו "צרפת, אשר הסירה ראשונה את חרפת יהודיה - היא ארץ ישראל שלנו, הרריה - ציון שלנו, ונהרותיה הירדן שלנו." נראה, שעל ידי חתירתה לביטול הקשר הטבעי בין עם ישראל לארץ ישראל, תרמה תנועת ההשכלה היהודית להחלשת השאיפות הלאומיות בעם היהודי.
בתחילת המאה ה-19, התארגנו קבוצות משכילים יהודים במגמה לבצע תיקונים בדת היהודית. משכילים אלה, שרובם יצאו מבית מדרשו של משה מנדלסון, ביקשו לקדם את מתן האמנסיפציה ליהודי מרכז אירופה . מציעי התיקונים החשיבו את עיקרי היהדות המופשטים, מונותיאיזם ומוסר צרוף (בגלל קרבתם לערכי הנצרות), ואילו בשאר היסודות המיוחדים ליהדות ראו גורמים להתבדלות היהודים. למעשה נועדו השינויים לעקור את היסודות הלאומיים מהיהדות, כל זאת מתוך ראית היהדות ככנסיה דתית בלבד, שלמאמיניה שותפות אמונה בלבד ללא כל צביון לאומי. במספר מרכזים יהודים במרכז אירופה, החלו יהודים להתפלל בבתי כנסת "מתוקנים", שהיו אמורים להידמות לבתי תפילה נוצריים. נושא דגלה של הרפורמה והתאורטיקן שלה היה אברהם גייגר. גייגר טען שהיהדות צריכה לסלק מקרבה את כל סימני ההתבדלות. הרפורמה צריכה לתקן את הדת היהודית ברוח המדע והחכמה. יש להוציא מן התפילה את היסודות הקשורים בשיבת ציון וביאת המשיח ולהדגיש את הצד האוניברסלי ברעיון המשיח. יסודות שונים ביהדות מפריעים להתקרבות בינה לנוצרים ובכך לעיכוב בתהליך האמנסיפציה. גייגר ביקש להוכיח, שיהודי גרמניה הינם גרמנים ולא בני הלאום היהודי. קיים אמנם ניגוד בין יהודים לגרמנים, אולם הוא קטן מהניגוד שבין יהודי גרמניה ליהודי צרפת. הקשר בין יהודי העולם הוא, לדעת גייגר, דתי בלבד ולכן אין לגלות סולידריות כלפי יהודים בארצות אחרות. בכך עירער גייגר על אחד העקרונות החשובים ביותר של העם היהודי במהלך הדורות - רעיון אחדות ישראל והערבות ההדדית. פעילותם של המשכילים לתיקון הדת, עוררה התנגדות חריפה בקרב הרבנים האורתודוכסים. הרבנים האורתודוכסים טענו שרעיונות המשכילים ופעילותם מובילים להתבוללותו של העם היהודי. לסיכום, בשעה שאצל עמי אירופה החלה התעוררות לאומית, שאפו המשכילים היהודים להשתלב בחברה הנכרית כ"שווים בין שווים", במחיר התכחשות ליסודות לאומיים יהודיים ובכך עיכבו את כינונה של התנועה הלאומית היהודית. כדאי לקרוא גם על: ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל האמנסיפציה והלאומיות היהודית תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19 עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903) בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925 העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928) מאורעות 1929
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
