נאמר שהעט חזקה מהחרב. בהיסטוריה היהודית המודרנית, ישנו אדם שבאמת השיג דברים גדולים בעזרת עטו. אדם זה הוא אחד העם. כסופר הוא בהחלט שינה את דרך חשיבתם של אנשים בעזרת מאמריו וחיבוריו ותרם לשינוי בהיסטוריה היהודית.
אחד העם חי באודסה שברוסיה - שם עבד בשביל חברת תה - ובלונדון. הוא ביקר מספר פעמים בימי חייו בישראל ולבסוף בשנת 1921 השתקע בתל-אביב.
כל עבודתו העצומה נאספה לארבעה כרכים הקרויים "על פרשת דרכים" הקובץ נקרא כך משום שאחד העם הרגיש שהאומה היהודית עמדה על פרשת דרכים ושתפקידו הוא להראות לעם את הדרך הנכונה שבה יש לבחור.

שמו מלידה הוא אשר צבי גינצברג  את שמו הספרותי (שלקח לעצמו כשהחל לכתוב), הוא בחר על מנת להביע בעזרת שמו שהוא רק אחד מבין כל שאר האנשים שבא לבטא את רחשי לבו ודעותיו בנוגע למצב העם והדרך שבה יש ללכת ומכאן שמו: אחד העם.
כאשר אחד העם היה צעיר החלה ההתיישבות בפלסטין וקמו בארץ מושבים וישובים. ברוסיה קמה אגודה שנקראה חובבי ציון שמטרתה הייתה לעודד את היהודים לעלות לא"י. אחד העם הצטרף לארגון בגלל שגם הוא האמין במטרת הציונות להקים מולדת ליהודים. לאחר ביקור בישראל הוא כתב את מאמרו המפורסם הראשון "לא זה הדרך" שבו הוא טען שתנאי החיים הקשים של המתיישבים בארץ לא יעודדו אנשים לעלות ושמשימתה הראשונה של חובבי ציון היא לחנך את היהודים בצורה שתגרום לאנשים לרצות לגור בארץ למרות התנאים הקשים. הוא הרגיש שאם אנשים יאמינו במטרת הציונות תהיה להם תחושה של סיפוק והגשמה של צורך קיומי. אנשים היו זקוקים למטרה מיוחדת על מנת להקריב קורבן שכזה.
אחד העם האמין שהסיבה להתיישבות בא"י ,להיות חבר נאמן לעם היהודי, צריכה לבוא מתוך היהדות ולכן רבים מחיבוריו ומאמריו באים להסביר מהי יהדות, לפי דעתו. הוא חשב שהיהדות תרמה לעולם דברים מיוחדים, רעיונות נשגבים של צדק כולל לכל אדם באשר הוא אדם. הוא חשב שעל היהודים להקים לעצמם ארץ שבה יש חברה של צדק והגינות שתהווה דוגמא לשאר העולם. בחברה שכזו יופחו חיים חדשים ביהדות, בהיסטוריה היהודית ותרבותה. מורים יצאו מא"י לכל מקום בעולם שבו יש ריכוז גדול של יהודים ויספרו וילמדו על החיים בא"י לאנשי הגלות. אידיאל זה של אחד העם היה חזק ומשך אחריו ציונים רבים למרות שהיו כאלה שהתנגדו לדעותיו.


על אנשי מעש נוספים:
ז'בוטינסקי ולדימיר (זאב) (1880-1944)
לאון (יהודה לייב) פינסקר : חלוץ ציוני (1821-1891)
אחד העם (1856-1927)
חיים לסקוב (1919-1983)
יוסף ויתקין (1876-1912)
שולמית אלוני (1928-)
אלכסנדר זייד (1886-1938)
יצחק טבנקין (1887-1971)
יגאל ידין (1917-1984)
ישראל שוחט (1886-1961)
מקס נורדאו (1849-1923)