הקדמה

המושג "עֲלִיָה לָרֶגֶל" – אין פירושו הליכה ברגל (אף על פי שזה מה שנאלצו לעשות לפעמים…). המילה "רְגָלִים" בלשון המקרא פירושה "פְּעָמִים", כמו שכתוב: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים (=שלוש פעמים) תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג 14). שלושת הרגלים שהתורה מצווה לחגוג הם חג הסוכות, פסח ושבועות. וכך נאמר בתורה: "שָׁלֹושׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (=כל הזכרים, כל הגברים) אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר (=בבית המקדש): בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת…" (דברים טז 16).
מצווה זו של עלייה לרגל לירושלים הייתה קשורה קשר הדוק לבית המקדש(1) ולטקסים שנערכו בו, ולכן המנהג היה נפוץ בתקופות שבהן היה בית מקדש קיים. ראשיתו של מנהג העלייה לרגל – בסוף תקופת הבית הראשון(2), והוא הפך למנהג נפוץ בתקופת הבית השני(3) ובמיוחד בחג הסוכות: בעונת האסיף, עם סיום העבודות החקלאיות ולפני ההתחלה של עונה חקלאית חדשה, יכלו החקלאים להתפנות מעבודתם ולעלות לירושלים.


(1) בית המקדש: הבית הקדוש שנבנה בירושלים, בהר המוריה. בית המקדש היה קיים כאלף שנה – במשך רוב האלף ה- 1 לפני הספירה.
(2) הבית הראשון: בית המקדש הראשון. נבנה בשנת 1,000 לפני הספירה (בערך) בידי שלמה המלך (מלכים א פרקים ה-ז), ועמד על תלו כ- 400 שנה, עד שנחרב בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.
(3) הבית השני: בית המקדש השני, נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה- 6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך. בתקופת הרומאים, במאה ה- 1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת בית המקדש, והוסיף לו פאר רב. בתקופתו היה בית המקדש אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח.



 

מה עשו העולים לרגל?

עיקר מטרתה של העלייה לרגל היה הביקור בבית המקדש – ביקור שתיכננו אותו וציפו לו זמן רב, לפעמים אפילו כמה שנים. העלייה לרגל לירושלים הייתה מתארגנת בדרך כלל על בסיס משפחתי וקהילתי. בדרך כלל עלתה לירושלים כל המשפחה המורחבת ואתם גם השכנים, לפעמים התארגן יישוב שלם לעלייה לרגל לירושלים, כאשר בראש השיירה – מנהיגי היישוב מלווים בכלי נגינה.
עולי הרגל היו מבקרים בבית המקדש (לאחר שהיו טובלים ומיטהרים במקוואות), ושם צפו בעבודת הכוהנים והאזינו לשירת הלוויים. עולי הרגל היו מקריבים קרבנות, שאת חלקם (מן הבקר ומן הצאן) אכלו כסעודת החג, ושיתפו בה את הקרובים והמכרים, את הכוהנים וגם את הנזקקים: עניים, גֵרים ועבדים, יתומים ואלמנות. כמו כן הביאו העולים לרגל מתנות מן היבול ומן הבקר והצאן לכוהנים וללוויים (תרומות ומעשרות).
נוסף על הביקור בבית המקדש, היו עולי הרגל מסיירים בירושלים – בשווקים, בבתי הלימוד ובמוסדות העיר השונים. מבין עולי הרגל היו ששהו בירושלים יום או יומיים – והיו שנשארו בה למשך כל ימי החג.
בתקופת הבית השני הייתה העלייה לרגל אירוע של התכנסות המונית ועממית בירושלים, שתרמה רבות ללכידות ולתחושת היחד של העם. בסוף תקופת הבית השני שימשו העליות לרגל רקע להתפרצויות פוליטיות נגד השלטון הרומי. רוב המרידות נגד הרומאים פרצו בימי העלייה לרגל, ובכלל זה המרד הגדול נגד הרומאים, שפרץ בחג הפסח של שנת 66 לספירה.



 

מי ומי בעולים לרגל?

לפי המקרא – חובת העלייה לרגל לירושלים הייתה רק על הגברים, כמו שכתוב: "כָּל זְכוּרְךָ". אך לפי המשנה – כל אדם מישראל היה חייב לעלות לרגל לירושלים, חוץ מאנשים וילדים צעירים שלא היו מסוגלים לכך. למעשה, בתקופת הבית השני היו עולות לרגל משפחות בהרכב מלא ומורחב, ובהן גם נשים, ילדים וזקנים. עם זה, רבים מיהודי ארץ ישראל – וכמובן גם מיהודי התפוצות – לא יכלו להגיע לירושלים שלוש פעמים בשנה. לגבי רוב היהודים שלא גרו בסביבות ירושלים הייתה העלייה לרגל בבחינת שאיפה ומשאת נפש, שהשתדלו להגשים אותה, ולו גם לעתים רחוקות. בעלי משפחות היו מחכים עד שהילדים יגדלו, ואז היו עולים עם כולם לירושלים. מן התפוצות (כגון מבבל או ממצרים) היו מגיעות משלחות מאורגנות כנציגים של בני הקהילה שלא יכלו להגיע בעצמם אך שלחו תרומות לבית המקדש.



 

העלייה לרגל – ומעמד ירושלים

לעלייה לרגל לירושלים היו לא רק משמעויות דתיות וחברתיות – אלא גם משמעויות כלכליות ופוליטיות: בתקופת הבית השני היה בית המקדש מרכז החיים היהודיים. בתקופת הבית השני, שלא כמו בתקופת הבית הראשון, לא היו מלכים ולא היו נביאים, ונותר רק בית המקדש וההנהגה הרוחנית והשיפוטית שפעלה בו. העליות לרגל לירושלים – של יהודים מן הארץ ומן התפוצות – חיזקו את מעמד ירושלים כמרכז לאומי וכסמכות דתית.
מבחינה כלכלית, הזרימו עולי הרגל בתקופת הבית השני כסף רב לירושלים: הם קנו בעיר קרבנות ומצרכים שונים (בעיקר מזון) וגם "שירותי תיירות" – בעיקר ליווי והדרכה. עולי הרגל גם הביאו אתם תרומות לבית המקדש וכספי צדקה לתושבי העיר הנזקקים.



 

אירוח עולי הרגל בירושלים

על-פי המסורת, התאכסנו עולי הרגל בבתיהן של משפחות בירושלים ובסביבתה חינם; וזאת על-פי התפיסה שירושלים שייכת לעם היהודי כולו, ולא לתושביה בלבד, ומתוך מטרה לשמור על אווירה טובה בין האורחים, עולי הרגל, ובין המארחים, אנשי ירושלים. למרות מספרם הרב של עולי הרגל – נראה שנמצא לכולם מקום בעיר או באחד הכפרים בסביבה. וכך מסופר במקורות כתובים מתקופת בית שני: "מעולם לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת אבות דרבי נתן, נוסחה א פרק לה).
עדויות בכתב מתקופת הבית השני של יהודים ושל נוכרים מלמדות על הרושם העצום של העליות ההמוניות לירושלים ולבית המקדש. בתקופת הורדוס (המאה ה- 1 לפני הספירה) הגיע מספר העולים לרגל בחגים ל- 100,000 – פי שניים ממספר תושבי העיר באותה תקופה.

להלן תיאור העלייה לרגל בתקופת הבית השני בספר שכתב פילון האלכסנדרוני – פילוסוף יהודי חשוב שחי באלכסנדריה שבמצרים במאה ה- 1 לספירה:
"…אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות."

(פילון האלכסדרוני, על החוקים לפרטיהם. על-פי תרגום מיוונית של ס' דניאל-נטף, חלק א', סעיפים 69 – 70.)