| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לפעילות נשים למען שלום בעיצומה של מלחמה יש היסטוריה. כשם שהמלחמה מזוהה עם "אחוות גברים", כך עשו נשים שימוש באחוות נשים כדי להתנגד לה. בהתנגדות למלחמה הן ראו חלק אינטגרלי של הפמיניזם שלהן. כך הן תבעו לאפשר לנשים להשמיע את קולן בשאלות של שלום ומלחמה וחרגו מן התפקיד המסורתי, שיועד לנשים בעת מלחמה: הקרבת הבנים והבעלים ללא תלונה, שמירה על הבית והעורף, הולדה וגידול בשר התותחים למלחמה הבאה, קבלת תפקידים נוספים בזמן מלחמה ונטישתם ללא אומר ברגע שהחיילים חוזרים הביתה.
ואולם בפועל, התגייסו מרבית הפמיניסטיות באירופה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, דווקא לטובת המאמץ המלחמתי והגנה על המולדת. התנועה הסופרג'יסטית המיליטנטית בבריטניה אפילו שינתה את שם ביטאונה מ"זכות בחירה לנשים" ל"בריטניה", ויצאה לעודד גברים להתגייס. דברי גרטרוד בוימר, שעמדה בראש תנועת הנשים הבורגנית בגרמניה, מייצגים להפליא את גישתם של רוב ארגוני הנשים עם פרוץ המלחמה: "ברגע זה, העם מאוחד במאבק על קיומו, מעבר להבדלים מפלגתיים ולהבדלי השקפת עולם. [...] אנו, הנשים, חשות את עוצמת ההזדהות הלאומית של כל אלה, שבזמנים אחרים נהו אחר האינטרסים הפרטיקולריים שלהם. אנו, הנשים, חשות כחלק מהתמזגות הרצון לשמירה על גדולת האומה וכוחה לנוכח המלחמה, שנכפתה עלינו". "אחת מחוויות היסוד של האמהות היא הידיעה, שיש צורך להקריב חיים וכוח כדי שהחיים ילבלבו", היא מוסיפה ואומרת ביתר בוטות. מעתה, רוב תנועות הנשים באירופה שוב אינן רואות את עצמן כמייצגות אינטרסים של נשים מול הסדר הפוליטי והחברתי הקיים, אלא כגוף בשירות המדינה. בהתגייסותן למען המאמץ המלחמתי ראו הנשים הזדמנות להשתלב כחלק אינטגרלי בחברה ודרך להוכיח, כי הן ראויות לקבלת זכויות. השירותים, שהחברה ציפתה לקבל מנשים בעת מלחמה, תאמו את התפיסות שאימצו גם רוב הפמיניסטיות, דהיינו, הרחבת תפקידיהן מתחום הבית אל כלל החברה. עם זאת, יש לציין, כי הן לא קיבלו את הגישה הרווחת הגורסת, כי השתתפות פעילה במלחמה צריכה להיות נחלת הגברים, ואילו נשים נועדו למלא תפקיד פסיבי בלבד, כלומר – לסבול מתוצאותיה. הנשים חיפשו לעצמן תפקיד פעיל במסגרת התפיסות המקובלות בדבר תפקידיהן בחברה: הן קיבלו את ההפרדה בין חזית לעורף כמקבילה לחלוקה גברים-נשים ולקחו על עצמן, במסגרת זו, תפקידים של סעד, ארגון עבודה וחיזוק המורל. הן ראו בעזרה לנשים בעת מצוקה חלק מן המשימה הלאומית של חיזוק החזית הפנימית וגייסו לשם כך את האיפיונים "הנשיים" של אמהות ונכונות להקרבה. מיעוט בקרב פמיניסטיות באירופה ובארה"ב בחר בדרך שונה בתכלית -- דרך הפציפיזם הפמיניסטי. פמיניסטיות אלה, שקיימו ביניהן קשרים בינלאומיים עוד לפני המלחמה, הפעילו את רשת הקשר הזאת לפעילות נגד המלחמה ולמען סולידריות חוצת-גבולות בין נשים. רוזיקה שווימר מהונגריה ואמלין פת'יק-לורנס מאנגליה יצאו למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, שבמהלכו קראו לנשים לעשות כל שביכולתן כדי לעצור את המלחמה. ואכן, כבר בסוף אוגוסט 1914, צעדו 1,500 נשים ברחובות ניו-יורק במחאה נגד המלחמה, ובינואר 1915 הוקמה שם מפלגת הנשים למען שלום.
פת'יק-לורנס פנתה ל- 3,000 המשתתפות בכנס היסוד במילים הבאות: "חישבו על שדות הקרב הספוגים בדם אחינו... חישבו על אותן נשים פליטות חסרות מחסה, הנושאות בגופן המחולל את ילדי הדור הבא, שעוד לא נולדו; חישבו על אותן אמהות המחניקות את זעקות ילדיהן בזרועותיהן, מתחבאות ביערות ובתעלות של אותם כפרים הרוסים; חישבו על הרכבות הנושאות אותן בחזרה לבתיהן, כדי לקבור את המתים... אם גברים יכולים לשאת כל זאת, נשים אינן יכולות!"
מרבית המשתתפות סברו שנשים, מטבען, רגישות הרבה יותר לערך חיי אנוש; שהתנגדותן המיוחדת למלחמה קשורה בקשר הדוק לתפקידן המסורתי כאמהות, מורות, אחיות רחמניות, עובדות סוציאליות; שנשים מקדישות את עצמן לטיפול באחרים ולכן, מאליו מובן שהן חושבות בראש ובראשונה על שימור החיים שבהם טיפלו. כדי למלא את המשימה הזאת, קולן חייב להישמע, ולשם כך עליהן להשיג זכויות פוליטיות ובעיקר את זכות הבחירה. בניסיון לעורר נשים לפעול להפסקת המלחמה, פורסמה בביטאון הסופרג'יסטי הבינלאומי Jus Suffragii, בדצמבר 1914, הצהרה תחת הכותרת: "מה אומרות הנשים על המלחמה". "מלחמה, שכמוה לא ידענו בתקופות הברבריות ביותר, משתוללת ברחבי העולם התרבותי. [...] אנו, שאין לנו כל חלק במלחמה, בהרס, ברצח ובקטל הזה, [...] נקראות להיות נושאות התרבות האמיתית. אנו הנשים איננו ספוגות בשנאת-עמים. [...] אנו מושיטות יד לנשות כל האומות, שחושבות כמונו. אנו מאוחדות בתחושה עזה, שעלינו הנשים מוטלת השליחות להוביל את העמים אל מחוץ למצב שבו כל חוק נרמס. ולכן - פנו את הדרך לנשים בכל התחומים, למען תתעצם השפעתן". בקריאה זו ובאחרות, יש גינוי מוחלט של המלחמה, כמעשה אלימות חסר כל הצדקה, ותביעה להביא קץ למלחמה ולמצוא דרכים למניעת מלחמה נוספת. גישה זו חורגת באופן בולט מהשיח הפוליטי המקובל, שמקובע בתפיסות לאומיות. נשים אלה סירבו להאשים מדינה זו או אחרת באחריות למלחמה והאשימו את "המדיניות הגברית" בכללותה. לשיטתן, הנשים - שוחרות שלום מעצם החיברות שלהן ואין להן יד במדיניות המלחמתית, שהרי הדירו אותן מן הזירה הפוליטית - חייבות לפעול למען השלום. בהקשר הזה, הן חזרו והדגישו את החשיבות שבהשגת שוויון זכויות פוליטי לנשים, שכן רק שוויון פוליטי יאפשר לנשים להשפיע על גיבוש מדיניות לא-מלחמתית. כך הן החלו למזג את הפמיניזם שלהן עם הפציפיזם.
בפברואר 1915 נפגשה קבוצת נשים מבלגיה, מבריטניה ומגרמניה באמסטרדם, להכין קונגרס נשים למען השלום ולקבוע את מטרותיו: הבעת מחאתן של הנשים נגד המלחמה, חיפוש דרכים להביא לסיומה, וניסוח עקרונות לשלום בר-קיימא לצד דרישה לשוויון פוליטי לנשים. למרות קשיי התקשורת והתנועה בעת מלחמה, הן החלו מייד בפעילות נמרצת לגיוס נשים לקונגרס. במסגרת זו פרסמו הפמיניסטיות הפציפיסטיות בגרמניה כרוז, שגינה בחריפות את המלחמה. כרוז זה פורסם גם ב- Suffragii Jus וכותרתו: "נשות אירופה, מתי יישמע קולכן?!": "מיליוני גברים נותרו בשדה הקרב. הם לא יזכו עוד לראות את מולדתם. [...] אדמת אירופה ספוגה בדם [...]. אין שפה בעולם עשירה דיה לתאר סבל כה רב. והמלחמה ממשיכה להשתולל! נשות אירופה, מדוע לא נשמע קולכן? האם אתן טובות רק בגילויי סבלנות וסבל? [...] נסו לפחות לתקוע מקל בגלגלי המלחמה רוויי הדם, ועשו זאת בצורה אמיצה ואנושית, כיאה להיותכן נשים". הקריאה לכינוס קונגרס עוררה תגובות חריפות ברחבי אירופה. מדינות מסויימות לא התירו לנשים לצאת לקונגרס, העיתונות הציגה את ההשתתפות בו כביטוי אנטי-פטריוטי, והיו מדינות שתנועת הנשים המקומית שלהן אף סילקה משורותיה את המשתתפות בקונגרס. אך למרות הכול, נשים רבות הגיעו להאג. ב- 12 באפריל 1915, הפליגו 42 נשים אמריקאיות, ובראשן ג'יין אדמס, באוניה ההולנדית Noordam, לעבר חופי אירופה; בה בשעה, מנעו שלטונות הצי בבריטניה מ- 180 נשים בריטיות, שהתאספו בנמל Tilbury כדי להפליג להאג, את האפשרות לצאת לדרך. וכך הבריטיות היחידות שהשתתפו בקונגרס היו אלה שכבר שהו בהולנד ועסקו בהכנות לקונגרס ועוד שתיים, (עהגיעו יחד עם האמריקאיות. באופן מפתיע, דווקא שלטונות הצבא בגרמניה לא גילו התנגדות לקיום הקונגרס (מתוך רצון לנצל זאת לצורכי תעמולה): שלטונות הצבא בגרמניה איפשרו ל- 28 נשים לחצות את הגבול להולנד ואף סיפקו לארבע הנציגות הבלגיות אישורים ואמצעי תחבורה, כדי להגיע לקונגרס. לעומת זאת, נשים מצרפת לא הצליחו להגיע להאג.
בסופו של דבר, השתתפו בקונגרס בהאג 1,136 נציגות מ- 12 מדינות: אוסטריה, איטליה, ארה"ב, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, נורווגיה, קנדה ושוודיה - חלקן מדינות שהיו במצב מלחמה זו עם זו וחלקן מדינות נייטרליות. בדברי הברכה, שנשאה בפתיחת הקונגרס, הדגישה אלטה יאקובס ההולנדית, שזה אינו "קונגרס שלום", אלא "קונגרס נשים בינלאומי לשלום", ובכך היטיבה לאפיינו. מטרת המשתתפות היתה למצוא דרכים להביא לסיום המלחמה ולמנוע מלחמות בעתיד, מתוך אמונה מלאה, שאחד האמצעים החיוניים לכך הוא שיתופן של נשים בעשייה הפוליטית. וכך ניסחו את אחת מהחלטות הקונגרס: "כיוון שהשפעת כל הנשים בכל המדינות היא אחד הכוחות החזקים ביותר למניעת מלחמות, וכיוון שנשים יוכלו להשיג את מלוא האחריות וההשפעה האפקטיבית רק כשישיגו שוויון זכויות פוליטי, הקונגרס תובע את זכות הבחירה לנשים".
משתתפות הקונגרס דחו את התפיסה הסטריאוטיפית של חלוקת התפקידים בחברה, בייחוד בעת מלחמה. הן סירבו לראות את הנשים בעת מלחמה רק כמי שנתונות להגנת הגברים, שכל מה שנדרש מהן הוא לתמוך ולסייע, לטפל ולעודד. הן תבעו לעצמן את הזכות ואת החובה להשמיע את קולן, וקראו לכל הממשלות המעורבות במלחמה לפתוח במשא ומתן לשלום, שיתבסס על זכות ההגדרה העצמית לעמים ועל הכרה בזכויות מיעוטים. הן תמכו ברעיון של הקמת בית-דין בינלאומי, שיהיה בכוחו להטיל סנקציות פוליטיות, מוסריות וכלכליות על מדינה שתשתמש בנשק ככלי לפתרון סכסוכים. כדי להבטיח את השלום תבעו הנשים שתבוטל הדיפלומטיה החשאית ויוטל פיקוח ציבורי על מדיניות החוץ, וכן פירוק מנשק, הנהגת סחר חופשי, וחינוך לשלום. כראוי לקונגרס של נשים, הובעה בו גם מחאה על מצבן של נשים בעת מלחמה: קונגרס בינלאומי זה של נשים מביע את התנגדותו להנחה, כי ניתן להגן על נשים בתנאי מלחמה מודרנית. הקונגרס מוחה נמרצות נגד העוולות הנוראות שנשים נופלות להן קורבן בזמן מלחמה, ובמיוחד נגד מקרי האונס הנלווים לכל מלחמה. משתתפות הקונגרס לא הסתפקו בפרסום עקרונות, אלא הן גם פעלו. הן שיגרו משלחות לראשי מדינות, בניסיון ליזום ועידה לתיווך בין המדינות הלוחמות, וכן החליטו להקים ועד בינלאומי של נשים למען שלום-קבע, עם סניפים במדינות השונות, ולשוב ולהתכנס בתום המלחמה כדי להשפיע על תנאי השלום העתידי. וכך אמנם עשו. במהלך שנות פעילותן נגד המלחמה, גיבשו משתתפות קונגרס האג, ועוד נשים רבות שהצטרפו אליהן במדינות שונות, השקפת עולם המשלבת את הפמיניזם עם אינטרנציונליזם ופציפיזם. כפמיניסטיות, הן שאפו להגיע לשיתוף פעולה עם נשים מכל העולם, גם בשל הבעיות המשותפות לכלל הנשים וגם משום שבעיניהן, הרעיון האינטרנציונליסטי כשלעצמו כבר מקדם את השלום, בניגוד לשוביניזם הלאומי המעודד מלחמות. לדעתן, הנשים מתאימות במיוחד לקידום הרעיון האינטרנציונליסטי שכן, בהיותן משוללות זכויות פוליטיות במשך זמן כה רב, הן פיתחו כלפי המדינה גישה שונה מזו של הגברים. הן הדגישו, כי לנשים קל יותר מלגברים לדבר על שלום, כיוון שהן אינן לוחמות, ולכן מתפקידן הוא להביא לידי "שלום בר-קיימא". השילוב הזה בין פמיניזם לפציפיזם חיזק אצל רבות מהן את האנטגוניזם המיגדרי: "הגברים מנווטים את ההיסטוריה של כל העמים. כל כדור הארץ עמוס כלי נשק. אירופה הפכה לבית מטבחיים. [...] צדק הופך לאי-צדק; חוקים אנושיים פשוטים נרמסים, נחנקים בדם. [...] הגברים לבדם מנווטים את ההיסטוריה של העמים, הגברים שולטים במלחמה ובשלום. אנו, נשות כל העמים, סובלות בעת מלחמה מאותו גורל, אנו מחויבות להקריב את החיים שבראנו, אנו מחויבות לראות כיצד האנושי, הטוב והיפה מושמדים בצורה נוראה". התפיסה הדיכוטומית הזאת של "העולם הנשי" מול "העולם הגברי" התבססה על "הייחוד הנשי" שבטבע: "אם נבחן את אידיאל הגבר מול אידיאל האישה, לא נוכל להתחמק מן המסקנה הקבועה בטבע, כי נשים קרובות לאנושיות אמיתית יותר מן הגברים". ואולם, כדי למתן את הגישה המהותנית הזאת, הן חזרו והדגישו את תהליכי החיברות, כפי שהסבירה לידה גוסטבה היימן הגרמניה: "מאות בשנים מחנכים דורות של נשים להאמין, שהן נועדו אי ורק לדאוג למשפחה ולבית. כיוון שהגבר הרחיק את האשה מעניינים ציבוריים, כיוון שהוא שואף לכך שרק הוא יוביל את ענייני המדינה, הרי הוא דואג לכך, שהאישה תיוותר ללא הבנה של הקשר הכלכלי ייצור וצריכה. [...] דרך יצירת אדם חדש, דרך הקשר הגופני עם הילד, דרך הטיפול היומיומי החוזר על עצמו, עד שהילד בוגר דיו פיסית ונפשית, היחסים בין האם לילד שונים מאלה של האב. [...] האשה, מקור כל חיים, מעריכה את המאמץ שביצירת חיים בצורה שונה לחלוטין מאשר הגבר, ומכאן נובעת הערכה והבנה אחרת גם כלפי המלחמה המשמידה חיים. המלחמה משמידה את שהיא (האישה) יצרה, את פרי עמלה, את ההמשכיות שלה עצמה. [...] מכאן נובעת דחייה אינסטינקטיבית של כל הקשור במלחמה. וכך הנשים, בשל היותן נשים, הופכות למקדמות השלום. רגשות אלה שייכים לכל הנשים מכל האומות, ולא רק לאימהות בפועל, אלא גם לאימהות רוחניות".
הנשים, שכינסו את קונגרס האג ב- 1915, ופעלו במהלך שנות המלחמה במסגרת ועדות הנשים למען שלום בר-קיימא, שבו ונפגשו בציריך במאי 1919, במקביל לדיונים על חוזה השלום בוורסיי. רוב הנשים, שהגיעו לציריך מ- 16 מדינות, חוו על בשרן את חוויות המלחמה הקשות, חלקן סבלו מרדיפות פוליטיות בשל פעילותן הפציפיסטית, וחלקן עדיין חיו במציאות של הרס, רעב, מצוקה כלכלית ומהפכים פוליטיים וחברתיים. חוויות אלה מצאו ביטוי במהות הארגון שהקימו, "ליגת נשים בינלאומית לשלום ולחירות" (Women’s International League for Peace and Freedom). הן הבינו כי "בלי חירות לא ייכון שלום, ושלום לא יהיה בר-קיימא בלא חירות"; הן הבינו שאם לא יחוסלו הסיבות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והפסיכולוגיות למלחמות, יהיה המאבק למען השלום חסר משמעות. בכך הן זנחו את קו החשיבה שאפיין את מרבית הארגונים הפציפיסטיים לפני המלחמה, קו שכוון לפסים דיפלומטיים של מציאת הסדר בינלאומי ליישוב סכסוכים בין מדינות. הן גם זנחו את האמונה התמימה של מרבית הפמיניסטיות דאז, שעצם מתן זכות הבחירה לנשים, דהיינו, שיתופן במערכת קבלת ההחלטות, יניב בהכרח מדיניות של שלום. לכן, הן לא הסתפקו עוד בקידום זכויות הנשים בלבד ובחתירה להסדרים בינלאומיים, אלא שאפו לשינוי כולל של פני החברה. כך, למשל, הן תבעו להסיר את המצור מעל המדינות המובסות, וניסחו הצהרה חריפה בגנות הגזענות; הן קראו לפיקוח ציבורי על תעשיית הנשק, לחופש תנועה ומסחר, להגנת זכויות אזרחיות ופוליטיות של מיעוטים לאומיים, לביטול צנזורה פוליטית ולקידום צדק חברתי; הן קראו להנהגת יום עבודה של שמונה שעות, למאבק באבטלה ולביטול עבודת ילדים. וב"צ'רטר נשים", שאותו ביקשו לצרף לחוזה ורסיי, נכללה רשימת תביעות הנוגעות למעמד האישה: זכויות האישה הנשואה, שוויון הזדמנויות בחינוך ובהכשרה מקצועית, שכר שווה לעבודה שווה וקריאה למאבק בסחר בנשים. במהלך הקונגרס הזה, התפרסמו התנאים של חוזה ורסיי, שבעיני משתתפות הקונגרס עמדו בסתירה מוחלטת לעקרונותיהן. כדי להדגיש את גישתן העל-לאומית, ניסחו דווקא נציגות המדינות המנצחות את הביקורת על תנאי החוזה ומיהרו לשגרה לנשיא וילסון בפאריס. במחאתן הנבואית ממש - שלא מצאה אוזן קשבת – קבעו משתתפות הקונגרס בפסקנות, כי חוזה ורסיי כבר טומן בחובו את זרעי המלחמה הבאה, אז והיום: "בהבטחת פירות ההסכמים החשאיים לכובשים, מעניקים תנאי חוזה השלום אישור לדיפלומטיה חשאית, שוללים את עקרונות ההגדרה העצמית, מכירים בזכות המנצח לשלל המלחמה ויוצרים עוינות וחוסר הסכמה בכל רחבי אירופה, שיובילו בהכרח למלחמות בעתיד. התביעה לפירוק מנשק של צד אחד בלבד פוגעת בעקרון הצדק, וכך נמשך שלטון הכוח. התביעות הכלכליות והפיננסיות דנות מאות מיליונים, בלבה של אירופה, לעוני, למחלות ולייאוש, שיובילו בהכרח להפצת שנאה ולאנרכיה".
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
