הרצח הפוליטי הראשון בארץ.

יעקב ישראל דה-האן השמיט משמו המלא במשך כמה שנים, בהן התרחק מדת אבותיו והתהלך בין משכילי אמסטרדם, את שמו השני - ישראל; אולם משחזר לראות עצמו יהודי-מאמין וציוני, שב וקרא לעצמו ישראל.

ילדותו של דה-האן עברה בשלוש עיירות קטנות באזורים שונים של הולנד, שם שימש האב יצחק בקהילות היהודיות כחזן-שוחט-מלמד גם יחד, לאחר שנסיונותיו לעסוק במסחר לא עלו יפה. בשתי הקהילות הראשונות לא החזיק מעמד זמן רב בשל מזגו הקשה ודרכו להסתכסך עם הבריות ועם הממונים עליו. רק בקהילה השלישית, בעיירה זאנדם, השוכנת על גדת נהר הזאן בקרבת אמסטרדם, תקע יתד, וזהו המקום בו גדל הנער יעקב ישראל עד גיל ארבע-עשרה.

על החיים בקהילה הקטנה, על האווירה הדתית ששררה בבית ועל חייהם של יהודי הקהילות הקטנות בהולנד, יש בידינו תיאור מפורט, מלא רגש ואהבה, של אחות יעקב דה-האן, הסופרת קרי ואן ברוחן בספריה "הבית הקטן על-יד התעלה" (תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "עם עובד") ו"העזוב". היא מספרת על בית הוריה ועל אחיה יעקב אליו היתה קרובה מאוד, גם בגיל, שכן שניהם נולדו באותה שנה, 1881, היא ביומה הראשון והוא ביומה האחרון.

יעקב ואחותו הסופרת היו בני אשתו השניה של אביהם. משתי נשותיו נולדו לאב 18 ילדים, אולם שבעה מהם נפטרו בינקותם. ב"הבית הקטן שליד התעלה" קיבל יעקב את יסודות החינוך הדתי-אורתודוכסי, בהם החזיק עד לשנות בחרותו, אז החל ללמוד בסמינר להכשרת מורים בעיר הארלם, והפך לאתאיסט, מפנה קיצוני, כדרכו גם לעתיד. הוא הצטרף לתנועה הסוציאליסטית, עבר לאמסטרדם ושימש כמורה בבית-ספר ברובע פועלים שנקרא בהולנדית "הצינור". בשם זה קרא דה-האן לספרו הראשון שיצא לאור ב- 1904, שעלילתו מתארת יחסים ארוטיים בין שני גברים תושבי האיזור. הספר עורר את הראשונה בשורת השערוריות שעתיד היה דה-האן לעורר במשך עשרים השנים שנותרו לו לחיות. הספר גרם גם לפיטוריו מבית-הספר ואת הפסקת עבודתו במדור לילדים באחד מעיתוניה הגדולים של אמסטרדם.

אולם הפיטורים לא ריפו את ידיו ובשנת 1908 פירסם ספר נוסף, שגם הוא עוסק ביחסים בין גברים. לפני כן החל ללמוד משפטים ונשא אשה, רופאה לא-יהודיה, מבוגרת ממנו בתשע שנים, שנשארה נאמנה לו כל שנות חייו, אף-כי לא הסכימה בשום אופן להתגייר ולבוא עמו לארץ-ישראל, כפי שביקש ממנה.
ב- 1909 הוענק לו התואר דוקטור למשפטים. עיסוקיו המשפטיים הביאו אותו לפעילות פחות ידועה בחייו. הוא נסע לרוסיה הצארית ב- 1912 כדי לברר את המצב בבתי-הסוהר ולסייע בשיפור התנאים המחפירים בהם נמצאו האסירים הפוליטיים. בשובו מרוסיה פירסם ספר על מצבם של האסירים במשטר הצארי בשם "בתי סוהר רוסיים". לאחר פירסום הספר חזר דה-האן לרוסיה ושוב עקב אחרי חייהם של יושבי בתי-הסוהר, אבל נאלץ לצאת במהירות מרוסיה, מאחר שאיימו על חייו. דבר זה לא מנע ממנו לנסוע לשם פעם שלישית בסוף 1913. כששב להולנד הקים ועד כדי להקל על מצב האסירים ברוסיה, אולם בינתיים פרצה מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה המהפכה ברוסיה.

אז חל שוב מהפך בחייו של דה-האן ואפשר שהיו לכך שתי סיבות. ב- 1912 נפטרה אמו, שהיתה הדמות הדומיננטית בחייו ולה רחש הערצה רבה. אף-על-פי שהיתה אדוקה מאוד בדתה, עמדה לצידו גם בעת הסערות סביב שני ספריו השערורייתיים. מותה גרם למשבר בחייו. הגורם השני היו פגישותיו בבתי-הסוהר הרוסיים עם האסירים היהודיים, הוא נוכח לדעת כי הם סובלים יותר מחבריהם על שום יהדותם.

דה-האן חזר להיות דתי, נהיה גם ציוני והצטרף לתנועת "המזרחי" הדתית-ציונית באמסטרדם, שקיבלה את הסופר הנודע בחמימות רבה. באותם ימים, מייד לאחר המלחמה, החליט לעלות לארץ. "המזרחי" באמסטרדם ערך לו מסיבת פרידה מפוארת, בה נישאו נאומים רבים, כולל נאום פרידה ארוך ונרגש של דה-האן עצמו, שאותו סיים בדברי הוקרה להולנד "שבה ליהודים היה תמיד טוב". לתחנת הרכבת באמסטרדם באו לפי המסופר אלפי יהודים כדי לברך את הסופר והעתונאי הנודע עם עלייתו לארץ וכשעלה לרכבת החלו בשירת "התקוה".

יעקב דה-האן קיווה כי כיציאתו מאמסטרדם כן תהיה כניסתו לירושלים, אולם נכונה לו אכזבה גדולה - איש לא בא להקביל את פניו בתחנת-הרכבת של ירושלים, כאשר הגיע אליה ביום חורף ירושלמי קר וגשום, ביום הראשון לחודש מרס 1919 - עייף, יגע ותשוש לאחר שעשה כמה שבועות ביבשה ובים. איש גם לא היה מעוניין בשירותיו, לא במוסדות הציוניים של היישוב, בהם התייצב למחרת בואו, ואף לא באוניברסיטה העברית שנוסדה באותה תקופה. לפני כן אף ביקש ממשרד החוץ ההולנדי לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה. דה-האן עבר מהפך קיצוני נוסף - מציוני ודתי מתון נהיה חבר ב"עדה החרדית" בירושלים והצטרף לקנאי העיר הדתיים קיצוניים, שלחמו אז בחריפות בציונים "החדשים" שלדעתם באו לקחת מהם את הבכורה ורוצים הם להפוך את ארץ הקודש למדינה חילונית ככל המדינות. הוא נעשה לדובר ראשי שלהם כלפי העולם החיצוני, יעץ למנהיגיהם ולחם בקנאות קיצונית בציונים ובמנהיגיהם.

חמש שנים חי יעקב דה-האן בירושלים והתפרנס ממשרת "כתב בפלשתינה" של העתון האמסטרדמי הנפוץ ה"אלחמיין הנדלסבלט", תפקיד אותו מילא בהצלחה רבה. כתבותיו תיארו בדקדקנות את המציאות המורכבת והמיוחדת של ארץ-ישראל, שעברה זה עתה מן הממשל התורכי למנדט בריטי. ניכרה בכתבותיו נימה של הומור לגלגני ומריר, אבל הן הצטיינו בסגנון בהיר ובתיאורים צבעוניים, שהיו פופולריים מאוד בין הקוראים ההולנדים עד שהעתון החליט להעלות את שכרו כבר חצי שנה אחרי תחילת עבודתו.


 

393 מכתבי מסע

דה-האן פירסם בחמש השנים שחי בירושלים 393 "מכתבי מסע" ובהם העלה את העתונות "לדרגת אמנות ספרותית", כפי שנאמר בהקדמה לספר של מבחר מאמריו שיצא לאור אחרי מותו. בתיאוריו הקיף את כל תחומי החיים בארץ, על אוכלוסיותיה ועדותיה השונות ועל היחסים ביניהן. הוא תיאר בהרחבה את הבעיה הערבית ואת הקונפליקט הקשה בין העדה החרדית של "הישוב הישן" ובין ההנהגה הציונית, ומתח ביקורת חריפה על מנהיגי התנועה הציונית ואורחות חייהם. דבריו התפרסמו גם בעתונות האנגלית והיה להם הד רב. חיש-מהר קנה לו שונאים רבים בין יהודי הארץ.

דה-האן התקרב יותר ויותר לקנאים-הדתיים והעריץ את ראשם רבי חיים זוננפלד. הוא המשיך כנראה ביחסים עם גברים, רובם נערים ערביים. נפשו היתה קרועה בין שני עולמות - "עולם טומאה" ו"עולם קדושה" ואלו מצאו את ביטויים ב"מרובעים", שירים בני ארבע שורות, בהם מתגלים תאוותיו וחרטותיו וחייו בתוך שני עולמות כה מנוגדים זה לזה. ספר ה"מרובעים" יצא לאור בהולנד כמה חודשים לפני מותו. דה-האן שלח עותק ממנו לספריה הלאומית בירושלים ולביאליק, שהחזיר לו את הספר, נוכח השמועות על פעילותו. חלק גדול מהשירים עוסקים ביחסים הומוסקסואלים. על הערצתו לרב זוננפלד ומשיכתו אל הנער הערבי היפה הוא כותב בשיר ששמו של הרב נקרא עליו: "הוא היה נער, האם לא נפל אף פעם בפני הפשע?/ הוא היה לאיש, האם קם תמיד בפני החטא?/ עוד מעט ושוב אתעה עם אדיל במקומות/ מלאי אור וצל בירח מלא". ובשיר אחר: "האם אלך לכותל המערבי לבעבור התפלל/ או בשביל אותו מרוקני/ אמיץ הצחוק ויפה האברים/ הקורא אותי בשנתי הבלתי שקטה?"

דה-האן נפגש עם פקידים אנגלים בכירים ועם נציגים ערביים, יחד עם שליחי "העדה החרדית" ולבדו, וחיפש דרכים לסכל את ההתפתחות הציונית בארץ. בין השאר יצא לעמאן, מקום מושבו של עבדאללה, אמיר עבר הירדן, וב- 23 ביוני 1923 התקבל בכבוד רב על-ידי עבדאללה בארמונו המפואר ושמע מפי האמיר כי "ברגע שאנגליה תעזוב את הארץ היא תהיה ערבית. ליהודים ינתן שיווי זכויות מלא כמו ליתר התושבים, פרט לזכויות פוליטיות". זמן מה אחר-כך יצא שוב לעמאן ונפגש עם אביו של עבדאללה, השריף חוסיין, מי שהיה שליט סעודיה, והעלה כנראה תוכנית לפעולה משותפת בין החוגים החרדים של ירושלים והערבים.




 

שנאה גוברת

כתבותיו, מעשיו ופגישותיו גרמו לשנאה גוברת אליו מצד היישוב היהודי-ציוני. הם ראו בפעילותו סכנה למפעל הציוני. בין חברי "ההגנה" בירושלים התארגנה קבוצה שהעלתה את הרעיון לרצוח את דה-האן. יש להניח שכמה ממנהיגי היישוב ידעו על התוכנית. כפי שנמסר, בא פעם אברהם תהומי, מראשי "ההגנה" בירושלים, לבית-הכנסת "שערי צדק", שם התפלל דה-האן והזהירו להפסיק את פעילותו. דה-האן לא שמע לו. בתיבת-הדואר שלו אף מצא מכתב איום על חייו חתום על-ידי "היד השחורה". דה-האן התעלם מהאזהרות, הוא חזה את אפשרות מותו ונראה שלא ביקש לברוח מכך.

האירוע שקבע את ביצוע גזר הדין נגדו, היה פירסום הידיעה על יציאתו של דה-האן ללונדון יחד עם משלחת מטעם "אגודת ישראל" שבאותם ימים נמנתה עם המחנה הקיצוני-קנאי, כדי לפעול שם נגד אישור "חוקת הקהילות" שלדעת החרדים נתנה יתרון לציונים בארץ. יש אומרים שביקש גם לפעול לביטולה של הצהרת בלפור.

דה-האן אמור היה לצאת לדרך ביום ה- 1 ביולי 1924. יום לפני כן, ב- 30 ביוני, הלך דה-האן לתפילת מנחה בבית-הכנסת "שערי צדק", שליד בית-החולים בשם זה ברחוב יפו, שמנהלו היה ידידו הקרוב ד"ר משה וואלך, כדי לומר "קדיש" לזכר אביו שמת חודשיים לפני כן. לאחר התפילה, כשיצא משער בית-החולים, ניגש אליו איש צעיר ושאל לשעה, דה-האן עמד לענות לו. הצעיר הוציא אקדח וירה בו שלושה כדורים. דה-האן מת במקום.

הוא נקבר בהר-הזיתים. חרדי ירושלים ערכו לו לוויה גדולה והספידוהו כקדוש. הם התעלמו מהשמועות על יחסיו עם גברים. היה זה הרצח הפוליטי הראשון בארץ-ישראל. בעתונים הופיעו כמה מאמרים שהסתייגו מהרצח, אולם רוב יהודי הארץ לא גינוהו. בארץ חיו אז כ- 100 אלף יהודים, ובעיניהם נראה דה-האן כאוייב מסוכן, העלול להזיק להתפתחות היישוב.