| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פתח תקווה הייתה המושבה היהודית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, ולכן זכתה לכינוי "אֵם המושבות"*. הקמת פתח תקווה הייתה ניסיון חדש וראשוני מסוגו להקים בארץ ישראל מושבה חקלאית כדי להתפרנס מעבודת האדמה, וגם "להשיב לתחייה את הארץ השוממה… לעורר בזה את ייעוד לאומיותנו".** * בשנת תרל"ט – 1878, שנת ייסודה של פתח תקווה, הוקמה גם ההתיישבות הראשונה בגיא אוני בגליל – שלימים הפכה למושבה ראש פינה.** ספר היובל – למלאת חמישים שנה לייסוד פתח תקווה, תרפ"ט – 1929, עמ' פח.
התכנון המקורי למיקומה של פתח תקווה היה רחוק (מאוד) מאזור השרון וגוש דן: מייסדי פתח תקווה התכוונו להקים התיישבות חקלאית באזור יריחו, במקום שנקרא "עמק עָכוֹר". והשם שבחרו - "פתח תקווה" - היה קשור לאותו עמק עָכוֹר שאותו בחרו, ואשר עליו נאמר: "ונתתי לה את כְּרָמֶיהָ… ואת עמק עָכוֹר לפתח תקוה" (הושע פרק ב פס' 17). השלטון הטורקי לא אישר את רכישת הקרקע בעמק עכור, אך המייסדים החליטו לא לוותר - אלא לשנות מקום. הם רכשו אדמות שהוצעו למכירה במולבס (הכפר הערבי אוּם-לַבֶּס), ליד מקורות הירקון, ונתנו למקום החדש את השם המקורי - "פתח תקווה". תקוותם של המייסדים הייתה, שמושבה ראשונה זו תהיה פתח והתחלה למושבות חקלאיות נוספות בארץ ישראל. וכך, ביום ראשון ז' בחשוון תרל"ט (1878) החלו המתיישבים הראשונים בעבודה, ובטקס חגיגי חרשו את התלם הראשון באדמת המושבה.
היהודים שחיו בארץ ישראל במאות 18 - 19 היו בני "היישוב הישן"; רובם חיו בירושלים והתפרנסו בעיקר מכספי תרומות של קהילות היהודים בחוץ לארץ. אך בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 החלו להישמע קולות חדשים בקרב קבוצה קטנה מבני היישוב הישן בירושלים. אחד המנהיגים הבולטים של קבוצה זו היה יואל משה סלומון מירושלים. אליו הצטרפו בני ירושלים נוספים וכן עולים מהונגריה, ובהם - יהושע שטמפפר ודוד גוטמן. כל אלו היו יהודים דתיים, שהחליטו לממש רעיון חדש - ואף נועז: להקים מושבה חקלאית בארץ ישראל, ולהביא אליה אנשים "אשר יחפצו ליהנות מיגיע כפיהם" במטרה לשפר את "מצבם החומרי או אולי גם את מצבם המוסרי". אבל מלבד המטרה המיידית של שיפור מצב היהודים בארץ הציבו המייסדים את הייעוד הלאומי החדש - "להשיב לתחייה את הארץ השוממה". על מייסדי פתח תקווה כתב ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, את הדברים האלה: "יואל משה סלומון מירושלים, יהושע שטמפפר, אליעזר ראב ודוד גוטמן מהונגריה, היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעבר למציאות הקיימת וייסדו [את] פתח תקווה. הם נתקלו במכשולים, נרתעו - וחזרו והמשיכו…". ואמנם תקוותם של המייסדים לא הייתה לשווא, ובסופו של דבר קמה המושבה וצמחה ואף התפתחה, ועוד לפני קום המדינה (בתקופת המנדט הבריטי) - בשנת תרצ"ז - 1937 - הפכה לעיר בארץ ישראל. להלן קטעים מתוך הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו:מילים: יורם טהרלב לחן: שלום חנוך בבוקר לח בשנת תרל"ח, עת בציר הענבים, יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים. שטמפפר בא, וגוטמן בא וְזֶרַח ברנט ויואל משה סלומון, עם חרב באבנט. אִתָם רָכַב מזרקי, הדוקטור הכסוף. לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף. ליד אום-לבס הם חנו בלב ביצות וסבך, ועל גבעה קטנה טיפסו לראות את הסביבה. אמר להם מזרקי אחרי שעה קצרה: איני שומע ציפורים וזה סימן נורא. אם ציפורים אינן שרות המוות פה מולך, כדאי לנוס מפה מהר, הנה אני הולך. קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו, וְהָרֵעִים שלשתם פנו לשוב לעיר אתו. אמר אז יואל סלומון ושתי עיניו הוזות: אני נשאר הלילה פה על הגבעה הזאת. - - - - - - אך כשהבוקר שוב עלה מעבר להרים, העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים. ויש אומרים כי עד היום לאורך הירקון הציפורים שרות על יואל משה סלומון. © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם. http://www.acum.org.il * היישוב הישן: כך נקראו היהודים שחיו בארץ ישראל במאות 18-19, עד שהחלו העליות הציוניות בסוף המאה ה- 19. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בארץ ישראל כ- 24,000 יהודים. רובם התרכזו בירושלים, והשאר – בצפת, טבריה וחברון. האוכלוסייה היהודית ביישוב הישן הייתה מורכבת משתי קבוצות עיקריות – ספרדים ואשכנזים – שבמרכזן עמדו תלמידי ישיבה "שתורתם אוּמָנוּתָם". רוב אנשי היישוב הישן התקיימו מכספי החלוקה – מנדבות ותרומות ששלחו קהילות היהודים בחוץ לארץ ליהודי ארץ ישראל (יש המעריכים כי 85% מכלל יהודי ארץ ישראל באותה תקופה התקיימו מכספי החלוקה ומתרומות). ביישוב הישן – "אורח החיים היה שמרני ונוקשה, כשהרבנים משגיחים בקפדנות על קיום המצוות" – במיוחד בקרב היהודים האשכנזים. בקרב היהודים (והרבנים) הספרדים הייתה יותר פתיחות למגע עם הסביבה הנוכרית, ללימוד שפות וגם לרכישת מקצוע (על-פי: שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, חלק שני עמ' 201-203).
כל ההתחלות קשות - אבל ההתחלה של פתח תקווה הייתה קשה מאוד. תחילה גרו המתיישבים הראשונים ביפו עם משפחותיהם, והיו נוסעים כל בוקר לפתח תקווה, כדי להכשיר את המקום למגורים. אחת המשימות הראשונות הייתה חפירת באר, שתספק מים לשתייה - וגם להשקיית השדות והבקר. המתיישבים, בעזרת מומחים, השקיעו מאמצים רבים בחפירת הבאר, אך רק כשנה לאחר העלייה על הקרקע - בחודש כסלו בשנת תרל"ט - 1878 הצליחו המתיישבים להגיע למקור מים, והבאר הראשונה במושבה נחנכה בשמחה רבה. שמחה זו לא האריכה ימים: למתיישבים לא הייתה הכשרה מתאימה או ידע חקלאי, והם לא היו רגילים לעבודות כפיים קשות. בימי החורף היו מי הירקון מציפים את בתי המושבה, ובימי הקיץ הפיצו היתושים את מחלת הקדחת. רבים מתו במחלה - ועל כל הצרות האלה נוספו התקפות שוד והתנכלויות של השכנים הערבים. וכך, בתחילת שנת תרמ"א - 1880, שלוש שנים לאחר ייסוד המושבה, נטשו אותה המתיישבים. ואולם את החלום לחיות במקום -לא זנחו. ועל כך - בהמשך. * "הבאר" - דוח שטמפפר משנת תרמ"ג, יסודות, עמ' 11. ספר היובל א, עמ' כ, ראה דבריו של סלומון. במקום שבו עמדה הבאר הראשונה נמצאת היום תחנת המוניות "המקדים".
באביב של שנת תרל"ט - 1879 חגגה קבוצת המייסדים של פתח תקווה את חג הפסח הראשון במושבה החקלאית החדשה. ובעודם יושבים סביב שולחן הסדר קראו בהתרגשות: א. בחגים ובמועדים, כגון – פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים. ב. בטקסים שמקיימים פעם בשנה, כגון – תקיעת שופר בראש השנה והדלקת נר ראשון של חנוכה. ג. בהזדמנויות או באירועים משמחים בחיי היומיום, כגון – חנוכת בית או אכילת פרי חדש. וזה נוסח הברכה: "ברוך אתה ה'… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ** ספר היובל – למלאת חמישים שנה לייסוד פתח תקווה, תרפ"ט – 1929, עמ' כו-כז.
כשנה לאחר שהמושבה ננטשה נעשה עוד ניסיון לחזור ולהתיישב בה. השנה הייתה תרמ"ב - 1882, והמתיישבים החדשים היו הבילוסטוקאים, חלוצים בני העלייה הראשונה. בשלב ראשון הם התיישבו על אדמות יהודייה (כיום - יהוד), במקום יבש וגבוה יחסית, שהיה מרוחק 5 ק"מ מן המקום שבו הוקמה המושבה - ומן הביצות ויתושי הקדחת. בסוף 1882 נעזב היישוב יהודייה. את התקווה המחודשת לפתח תקווה הביא הברון אדמונד דה רוטשילד בשנת תרמ"ז - 1887, שהחליט להקים מושבות חדשות וגם לקח תחת חסותו את המושבות הקיימות, ובהן פתח תקווה. הברון רוטשילד סייע למתיישבים בייבוש הביצות ובמימון ההגנה על המושבה, ודאג גם להכשרה מקצועית: הוא הביא למושבה מומחים בחקלאות שהדריכו את המתיישבים וסייעו להם להקים מטעים ופרדסים, וכן כרם ענבים ויקב. אך בפתח תקווה - כמו במושבות אחרות באותה תקופה - הפועלים שעבדו במטעים ובפרדסים היו ערבים, והמתיישבים עצמם שימשו משגיחים על עבודת הפועלים. * הברון קיבל תחת חסותו רק 28 משפחות מן המושבה.
כאמור, מייסדי פתח תקווה והמתיישבים הראשונים היו יהודים דתיים, מירושלים וממזרח אירופה, והם המשיכו לקיים מצוות ולשמור על אורח חיים דתי. גם הבילוסטוקאים שחידשו את ההתיישבות במושבה בשנת תרמ"ג - 1883 היו שומרי מצוות. בשנת תרס"ה - 1905 החלו להגיע מרוסיה החלוצים, בני העלייה השנייה, שהביאו אתם אורח חיים שונה ותרבות אחרת. החלוצים שהגיעו בעלייה השנייה הביאו אתם רעיונות סוציאליסטיים (חברתיים) חדשים; הם האמינו בתחייה הלאומית באמצעות עבודת האדמה, ופעלו למען עבודה עברית במושבות: הם ביקשו להחליף את הפועלים הערבים ולעבוד במו ידיהם בכל העבודות הנדרשות, בלי להירתע גם מן הקשות שבהן. באותה תקופה היו בארץ 28 מושבות, ובכולן העסיקו המתיישבים פועלים ערבים. פתח תקווה הייתה המושבה הגדולה מכולן באותה תקופה, והיא משכה אליה רבים מן החלוצים בני העלייה השנייה. שם הקימו בשנת תרס"ה (1905) את מפלגת הפועלים הראשונה בארץ ישראל - "הפועל הצעיר" - שמטרתה המרכזית הייתה לממש עבודה עברית במושבות (ובערים). חלוצים אלה, בני העלייה השנייה, לא היו דתיים ולא שמרו מצוות - ועל רקע זה נוצר מתח רב בינם ובין תושבי המושבה הוותיקים, הדתיים. ותיקי המושבה התלוננו, כי הפועלים הצעירים אינם שומרים על חוקי המושבה, חוגגים את חג הפועלים (אחד במאי), אינם שומרים את השבת ועוד. החלוצים מצדם התלוננו על היחס המתנכר והמתנשא של אנשי המושבה כלפיהם, ועל הניסיונות לכפות עליהם את חוקי המושבה ואורח החיים שלה. לטענתם, המתיישבים הוותיקים מציעים "פתח ייאוש" - ולא פתח תקווה. * העלייה השנייה: העלייה של חלוצים צעירים מרוסיה בשנים 1903 – 1914, על רקע הפרעות ביהודי רוסיה. בני העלייה השנייה שאפו לממש בארץ ישראל לא רק את רעיון התחייה הלאומית – אלא גם רעיונות סוציאליסטיים חדשים. הם האמינו בעיקרון של חיי עבודה – ועבודת אדמה בפרט – וביקשו לממש רעיונות אלה, ולקיים בארץ ישראל (שהייתה אז בשליטת הטורקים) עבודה עברית ושמירה עברית. וברוח הרעיונות הסוציאליסטיים של עבודת אדמה וחיי שיתוף ושוויון הקימו בני העלייה השנייה את הקבוצות והקיבוצים בארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) פסקה העלייה השנייה.עם החלוצים שהגיעו ארצה במסגרת העלייה השנייה, ובאו לעבוד בפתח תקווה (ובמושבות אחרות), היה גם צעיר ושמו דוד גרין – הוא דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
בשנת תרע"ג - 1913, ערב מלחמת העולם הראשונה, מנתה אוכלוסיית פתח תקווה כ- 3,000 נפש, והייתה בה שכונה ראשונה של עולי תימן - שכונת "מחנה יהודה". במהלך מלחמת העולם הראשונה הורע מאוד מצבם של יהודי ארץ ישראל - ובכלל זה מצבן של המושבות. רבים מתושבי פתח תקווה נעצרו על ידי השלטונות הטורקים בחשד שסייעו לאנגלים, שהתקרבו לגבולות הארץ. המושבה סבלה ממשבר כלכלי עקב המצב בארץ, ועל כך נוספו פגעי טבע: מכת ארבה שפשט על השדות והשמיד את היבולים. אך גם בתקופה קשה זו המשיכו מתיישבי פתח תקווה לנהל את חייהם תוך הפעלת העיקרון של עזרה הדדית. הם גם הדפיסו שטרות כסף משלהם כדי לאפשר את המשך החיים במושבה. כיבוש ארץ ישראל בידי האנגלים בשנת תרע"ח -1917 הביא לתנופה גדולה בהתפתחות המושבה. תוך שלוש שנים קיבלה המושבה מן השלטונות האנגלים (המנדט הבריטי) מעמד של מועצה מקומית, ובשנת תרצ"ז - 1937 זכתה למעמד של עיר, ושימשה מרכז לשיווק התוצרת החקלאית של האזור. נתונים על העיר פתח תקווה בעבר ובהווה – אפשר למצוא באתר האינטרנט של פתח תקווה: www.petah-tikva.muni.il (בדף הבית בצד ימין – ללחוץ על "עיריית פתח תקוה" ---> היסטוריה).* העולים הראשונים מתימן הגיעו ארצה בשנת 1882 – יחד עם בני העלייה הראשונה, שמרביתם באו ממזרח אירופה (רוסיה ורומניה). עולי תימן הגיעו לארץ ישראל ממניעים לאומיים ודתיים ועל רקע רדיפות היהודים בתימן. רבים מיהודי תימן האמינו כי שנת 1882 – תרמ"ב תהיה שנת הגאולה, על-פי הפסוק משיר השירים (ז, 9) "אמרתי אעלה בתמר" ("בתמר" – בחילופי אותיות: תרמב). ** המנדט הבריטי: בשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו האנגלים את ארץ ישראל מידי הטורקים. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1920, אישרה המועצה העליונה של בנות הברית את מסירת המנדט על ארץ ישראל לידי ממשלת בריטניה. מאז ועד הכרזת המדינה (תש"ח – 1948) הייתה ארץ ישראל בשלטון המנדט הבריטי.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
