תקופת האבות עד תקופת השופטים

1000-1800 לפני הספירה

תקופת האבות: סיפורי המקרא מתארים את נדודי האבות ברחבי "הסהר הפורה";(1) על-פי המסופר במקרא יצאו אברהם ובני משפחתו מאוּר כַּשְׂדִים (ליד שפך הנהר פרת), ונדדו בכיוון צפון מזרח - עד שהגיעו לחרן, ומשם - לארץ כנען.
גם לאחר שאברהם מתיישב בארץ, הוא וצאצאיו ממשיכים לנדוד באזור, ומגיעים בנדודיהם לשכם, לבאר שבע, לחברון ולמצרים.
"המקרא ממקם את האבות במרחב, אך לא בזמן. הרקע ההיסטורי המשתקף בסיפורי התורה קושר את אברהם למחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה."(2)
בין סיפורי האבות (ספר בראשית) לתקופת השופטים (ספר שופטים) משתרעים סיפורי המקרא המתארים את בני ישראל במצרים, את יציאת מצרים, את מעמד הר סיני והנדודים במדבר ואת הכניסה לארץ וההתנחלות בה. אלה מתוארים בספרי התורה - משמות ועד דברים ובספר יהושע.
תקופת השופטים (המאות 11-12 לפני הספירה): תקופה זו מציינת את ראשית התהליך של גיבוש האומה הישראלית, שהיה מבוסס בשלב זה על ארגון שִׁבְטִי וטריטוריאלי. כפי שמתואר בספר שופטים, עמדו בראש השבטים מנהיגים מקומיים - "שופטים". בתקופה זו לא היה מנהיג לאומי אחד ולא היה שלטון מרכזי, והתקופה התאפיינה בחילופי מנהיגים ובאי יציבות, כפי שמעיד מחבר ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא 25).


(1) הסהר הפורה: האזור הפורה במזרח התיכון, המשתרע בצורת סהר (קשת) מעמק הפרת והחידקל בעיראק של ימינו דרך סוריה, ירדן וארץ ישראל – עד תחומי מצרים.
(2) יאיר הופמן, "נדודי האבות", בתוך: אלי בר נביא (עורך ראשי), האטלס ההיסטורי של עם ישראל, ידיעות אחרונות – ספרי חמד וספרי תל אביב, תשנ"ב – 1992, עמ' 2.

תקופת הבית הראשון

586-1000 לפני הספירה

תקופת הבית הראשון היא תקופת המלוכה הישראלית שנמשכה כ- 400 שנה, והיא נחלקת לשלוש תקופות מִשְׁנֶה:

ימי הממלכה המאוחדת - מלכות דוד (965-1004 לפני הספירה בערך) ומלכות שלמה (928-965 לפני הספירה בערך). במהלך מלכות שלמה נבנה בית המקדש הראשון.

תקופת מלכויות ישראל ויהודה לאחר הפילוג (720-928 לפני הספירה). בתקופה זו התקיימו שתי ממלכות אחיות ויריבות: ממלכת יהודה, שנשלטה בידי מלכים מבית דוד ובירתה - ירושלים; וממלכת ישראל, ששלטה על מרכז ארץ ישראל וצפונה, ונשלטה בידי שושלות מתחלפות. עיר הבירה של ממלכת ישראל (החל בימי עמרי, 871-882 לפני הספירה) - הייתה שומרון.

תקופת מלכות יהודה - מחורבן ממלכת ישראל בידי סרגון השני מלך אשור בשנת 720 לפני הספירה ועד לחורבן יהודה בידי נבוכנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.

תקופת הבית השני

586 לפני הספירה עד 70 לספירה

על-פי החלוקה לתקופות משתרעת תקופת הבית השני מראשית שיבת ציון (538 לפני הספירה) ועד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים (70 לספירה).
תקופה זו מתחלקת לשלוש תקופות משנה:
תקופת ממלכת פרס (332-538 לפני הספירה). ראשיתה של תקופה זו - בימי שיבת ציון, מימי ששבצר וזרובבל ועד לימי עזרא ונחמיה, שבמהלכם נבנה בית המקדש השני (בנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך). כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפני ספירה מציין את סופה של התקופה הפרסית בארץ ישראל, שנמשכה כ- 200 שנה.

התקופה ההלניסטית (37-332 לפני הספירה), הכוללת שתי חלוקות משנה:

1. תקופת שלטון יוון בארץ ישראל (160-332 לפני הספירה);
2. מדינת החשמונאים - מימי יונתן החשמונאי, שירש את המנהיגות מאחיו, יהודה המקבי (160 לפני הספירה) ועד לכיבוש הרומאי של ארץ ישראל וביטול המלוכה החשמונאית (63 לפני הספירה).

בתקופה זו הייתה ארץ ישראל לראשונה בהשפעת תרבות שאינה מזרחית - בניגוד לכל התקופות הקודמות שבהן הייתה ארץ ישראל בהשפעת תרבויות המזרח. נוסף על כך חל בתקופה זו שינוי דרמתי בתולדות היהודים בארץ ישראל: בתחילת התקופה היו היהודים מיעוט כנוע שחי תחת השלטון היווני. ואולם בעקבות גזירות אנטיוכוס אפיפנס (ומרד החשמונאים) הפכו היהודים לגורם פעיל, ולראשונה מאז ימי הממלכה המאוחדת - אוחדה ארץ ישראל תחת הנהגת בית חשמונאי.(1)

מדינת החשמונאים השאירה את רישומה העמוק על התודעה ההיסטורית של עם ישראל בהיותה "תקופה יחידה של חירות מדינית גמורה" מאז ימי הבית הראשון ועד להקמת מדינת ישראל. תקופה זו של עצמאות יהודית בארץ תרמה לצביונה היהודי של ארץ ישראל "דורות רבים אחריה" והביאה להתפתחות דתית-תרבותית "שספק אם הייתה באה בלעדיה"(2)

התקופה הרומית - מראשית שלטון רומי בארץ ישראל עד חורבן הבית השני (63 לפני הספירה - 70 לספירה). בתקופה זו היו שני אירועים מרכזיים: כיבוש ארץ ישראל בידי פומפיאוס בשנת 63 לפני הספירה, והמרד הגדול (74-66 לספירה), ששיאו בחורבן ירושלים ובית המקדש השני בשנת 70 לספירה.

בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל נחשב הכיבוש הרומי של ארץ ישראל לאירוע קשה, למרות שארץ ישראל ידעה עד אז - ובכלל זה בתקופת הבית השני - כובשים וכיבושים רבים. ובכל זאת, הכיבוש הרומי בא לאחר תקופת פריחה ארוכה יחסית של ממלכת החשמונאים, והוא היה מלווה ביחס עוין מצד השלטון הרומי.(3)
חשוב לציין את ימי שלטונו של הורדוס (4-37 לפני הספירה), שהיה שליט יהודי (ממוצא אדומי) ובעל ברית נאמן לשלטון הרומי. בימיו נשמרה העצמאות היהודית בתחומים רבים, והעיר ירושלים בימיו הגיעה לשיא התפתחותה גם מבחינה מדינית ורוחנית וגם מבחינה כלכלית ואדריכלית.

לוח כרונולוגי - מחורבן הבית הראשון ועד למרד החשמונאים
586 לפני הספירה: חורבן בית המקדש הראשון וירושלים בידי נבוכדנאצר מלך בבל.
539 לפני הספירה: כיבוש ממלכת בבל בידי כורש מלך פרס.
538 לפני הספירה: הצהרת כורש וראשית שיבת ציון.
332 לפני הספירה: כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר הגדול, מנהיג מקדוניה, במסגרת מסע הכיבוש של ממלכת פרס.
301 לפני הספירה: כיבוש ארץ ישראל בידי בית תלמי.
200 לפני הספירה: כיבוש ארץ ישראל בידי אנטיוכוס השלישי מבית סלווקוס.
167 לפני הספירה: בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי פורץ במודיעין מרד החשמונאים, בהנהגתו של מתתיהו הכוהן ובניו.


(1) על-פי מנחם שטרן, "ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית", בתוך: ישראל אפעל (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח – 1998, כרך שלישי עמ' 7.
(2) אוריאל רפפורט, "מדינת החשמונאים", בתוך: ישראל אפעל (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח – 1998, כרך שלישי עמ' 193.
(3) על-פי ישראל ל' לוין, "מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני", בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר ויד בן צבי, תשנ"ח – 1998, כרך רביעי עמ' 11.

תקופת המשנה והתלמוד

המאות 6-1 לספירה

תקופת המשנה והתלמוד נמשכה כ- 600 שנה, ובה נוצרה ספרות חז"ל הגדולה והענפה, ונכתבו שתיים מן היצירות הגדולות של העם היהודי - המשנה והתלמוד, ליתר דיוק - שני התלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי (ר' להלן). שתי יצירות אלה נתנו לתקופה את שמה - תקופת המשנה והתלמוד. ראשיתה של התקופה - בימי השלטון הרומי בארץ ישראל, וסיומה - עם הכיבוש המוסלמי בתחילת המאה ה - 7 לספירה.

במשך המאות 1-3 שלטה בארץ ישראל הקיסרות הרומית הפגנית. אך בראשית המאה ה- 4, בשנת 324 לספירה, ניצח הקיסר קונסטנטינוס את אחרון יריביו (ליקיאנוס הפגן), וארץ ישראל עברה לשלטון הקיסרות הרומית המזרחית הנוצרית - היא ביזנטיון.
במהלך תקופת המשנה (המאות 1-2 לספירה) ולמרות המרד הגדול וחורבן הבית השני - עדיין הייתה ארץ ישראל המרכז היהודי החשוב ביותר. בסוף המאה ה- 2 לספירה, בשנת 200 לספירה בערך, הסתיים תהליך הכתיבה והעריכה של המשנה בידי רבי יהודה נשיא.

לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) השתנה לרעה מצב היהודים בארץ ישראל. בעקבות התוצאות הקשות של מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס הפכו היהודים למיעוט בארצם. החל בסוף המאה ה- 3 לספירה איבדה ארץ ישראל בהדרגה את מרכזיותה ואף את צביונה היהודי, ומרכז החיים היהודיים עבר לבבל.(1)
בתחילת המאה ה- 3, לאחר מות רבי יהודה הנשיא, חל פיצול בהנהגה היהודית בארץ ישראל, ומוסד הנשיאות הופרד מן הסנהדרין: הנשיא לא כיהן עוד כראש הסנהדרין.(2) זמן קצר לאחר מכן עברה הנהגת הסנהדרין לטבריה, ושם נכתב ככל הנראה התלמוד הארץ-ישראלי, הידוע בשמו - "התלמוד הירושלמי". לא ידוע מתי בדיוק נחתם התלמוד ומי היו עורכיו, אך על-פי האירועים והאישים המאוחרים ביותר הנזכרים בו נראה שחתימתו הסתיימה במחצית השנייה של המאה ה- 4 לספירה. התלמוד הירושלמי השפיע על אמוראי בבל ועל התלמוד הבבלי, אך למעמד הבכורה זכה, בסופו של דבר, התלמוד הבבלי.

על המרכז היהודי בבבל בתקופה שלפני חורבן הבית השני ידוע אך מעט. נראה שראשיתה של התפוצה היהודית בבבל - בסוף תקופת הבית הראשון, עם ההגליות לבבל לפני חורבן הבית הראשון ואחריו.
במהלך תקופת המשנה והתלמוד שמרו יהודי בבל על קשר הדוק עם ארץ ישראל; הם עלו לארץ כדי להתיישב בה או כדי ללמוד בה. "לא הייתה תפוצה, לפחות מסוף תקופת התנאים ועד סופה של התקופה שלפנינו, שהייתה כל כך קשורה לארץ" (שמואל ספראי).(3)
עלייתו של המרכז הרוחני בבבל החלה במחצית השנייה של המאה ה- 2, בעקבות מרד בר כוכבא והגירתם של רבים מיהודי ארץ ישראל לבבל עקב התנאים הקשים בארץ. בין היורדים לבבל - גם חכמים מארץ ישראל, וכן חכמי בבל ששהו בארץ למטרות לימוד. הערים סורא, נהרדעא ופומבדיתא הפכו למרכזי תורה גדולים, ובמאות 3-5 נוצר בהן התלמוד הבבלי. עריכתו של התלמוד הבבלי נעשתה בידי האמורא רב אשי, במהלך השנים הארוכות שבהן כיהן כראש ישיבת סורא (427-371 לספירה).


(1) החל במאה ה- 4 הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב לנצרות ולנוצרים: ארצו של ישו "נעשתה אבן שואבת לנוצרים מכל רחבי האימפריה… והנְזִירוּת והמנזרים פשטו ונפוצו בה. בגלל חשיבותה לנוצרים אף נתרכזו בה בני הכיתות הנוצריות השונות והמשונות, שצצו במאות הרביעית והחמישית" (משה דוד הר, "התקופה הרומית-ביזנטית – תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי", בתוך: משה דוד הר [עורך], ההיסטוריה של ארץ ישראל , הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח – 1998, עמ' 7).
(2) רבי יהודה הנשיא היה האחרון ששימש גם כנשיא וגם כראש הסנהדרין. על נסיבות הפילוג והקרע בהנהגה היהודית במאה ה- 3 – ראה: שמואל ספראי, "תקופת המשנה והתלמוד – מתקופת האנרכיה ועד ביטולה של הנשיאות", בתוך: חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 334-332.
(3) שמואל ספראי, "תקופת המשנה והתלמוד - התפוצות", בתוך: חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 360.

תקופת ימי הביניים

המאות 17-7 לספירה

ימי הביניים בתולדות עם ישראל החלו עם כיבושי האיסלאם במאה ה- 7 לספירה, ונמשכו עד למשבר שפקד את עם ישראל במחצית השנייה של המאה ה- 17, עם שקיעתה של התנועה השבתאית וצמיחתן של השקפות ומגמות חדשות שציינו את ראשיתה של העת החדשה.
במהלך אלף השנים של ימי הביניים חיו היהודים תחת שלטונן של שתי דתות מונותיאיסטיות - הנצרות והאיסלאם, שהיו קרובות ליהדות במידה זו או אחרת.(1) במהלך תקופה ארוכה זו היו היהודים נתונים לרדיפות ולהשפלות הן מצד הנוצרים והן מצד המוסלמים. "הטיעון [לרדיפת היהודים] משתנה מדת לדת ומעת לעת. הוא מופנם יותר וחריף יותר בנצרות: טענות כנגד היהודים על דחיית [בואו של] המשיח ורצח האל, על עיוורון רוחני וגסות דתית, חמרנית-משפטית, בתפיסת המצוות המעשיות… הטיעון הוא חיצוני יותר, וחריפותו פחותה באיסלאם. כאן טוענים כנגד ישראל על אי קבלת השליח האחרון של האל, מוחמד, וספרו [הקוראן]; טוענים שהיהודים זייפו לשונות האל, [אך] אין בעיות של פסל ותמונה [כמו בנצרות]. אף אורח החיים… אינו חוצץ בין שתי דתות אלה עד כדי שיהא מעורר משטמה... אף על פי כן היו שנאה והשפלה חלקם של היהודים גם תחת שלטון המוסלמים, אם כי - בחלק ניכר של הזמן ושל הארצות - בפחות חריפות מאשר במלכויות הנוצרים".(2)
חיים הלל בן-ששון מציין ארבע נקודות מפנה במהלך אלף השנים של ימי הביניים:

א. המאה ה- 7: עם כיבושי האיסלאם נמצאים מרבית יהודי העולם, לראשונה מאז ימי כורש, תחת שלטון אחד – האיסלאם.(3) תרבות האיסלאם, שעברה "תהליך של הֶלֶנִיזָצְיָה", כהגדרת אחד ההיסטוריונים, השפיעה רבות על חיי התרבות והרוח של היהודים. החל במאה ה- 7 וכלה בסוף המאה ה- 11 היה המרכז היהודי בבבל הסמכות המרכזית בעולם היהודי.
ב. מסע הצלב הראשון של שנת 1096, שבעקבותיו חלו שינויים לרעה במעמדם המשפטי של היהודים ובתחושת הביטחון שלהם בארצות הנוצרים באירופה. החל במאה ה- 11 פוחתת זיקתם של יהודי התפוצות למרכז בבבל, ובמקביל עולה כוחם של שני מרכזים יהודיים אחרים – המרכז היהודי בספרד ובצפון אפריקה והמרכז היהודי באשכנז.
ג. מגיפת המוות השחור בשנים 1349-1348, שגררה עלילות קשות נגד היהודים במערב אירופה. מסוף המאה ה- 14 ובמהלך כל המאה ה- 15 פקד גל של רדיפות וגירושים גם את יהדות ספרד ופורטוגל.
ד. גירוש ספרד בשנת 1492, שלאחריו מתגבשים מרכזים יהודיים של מגורשי ספרד (ופורטוגל) בתחומי הממלכה העותמאנית ובארצות השפלה; בתחומי פולין-ליטא עולה כוחן הכלכלי והחברתי של קהילות האשכנזים.

בהיסטוריה של עם ישראל היו ימי הביניים עידן של "עירוניות", והיהודים – תחת שלטון הנצרות והאיסלאם – הפכו לעם עירוני.


(1) הנצרות, שמוצאה מן היהדות, הייתה דת-אחות ובה בעת דת יריבה ליהדות.
(2) חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל, חיים הלל בן-ששון, כרך שני – תולדות ישראל בימי הביניים, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 13.
(3) במאות 8-7 לספירה חיו 90% מיהודי העולם בשלטון מוסלמי.

תקופת ההשכלה

המאות 19-18

"שתי התנועות שעלו במחצית השנייה של המאה הי"ח, החסידות במזרח אירופה וההשכלה במערב, נתפסו מאז כמפנה מכריע בתולדות החברה היהודית. אין שתי תנועות אלה בחינת התגוונות של החברה המסורתית, כי אם חילוף או שינוי המסגרת עצמה…"(1)

המעבר מימי הביניים לעת החדשה התאפיין בתמורות מרחיקות לכת בחברה היהודית ובתרבותה - תמורות הקשורות לשינוי בכיווני הנדידה של היהודים: עד לעת החדשה נדדו היהודים מן המערב למזרח - מן הארצות המפותחות יותר אל אלה המפותחות הרבה פחות, וכך התרכזו רוב היהודים במאה ה- 17 בממלכה העותמאנית מכאן ובממלכת פולין מכאן. בעת החדשה, במאות 19-18, החלו היהודים לנדוד בכיוון ההפוך, מן המזרח - מערבה, אל המרכזים הכלכליים והתרבותיים הגדולים. "המעבר למרכזים החדשים הוא שהביא, יותר מכל גורם אחר, לשינוי באורח חייהם ובמשלחי ידם של היהודים, העלה בתוכם שכבות חברתיות חדשות וקעקע את צורות הארגון החברתיות הישנות".(2)

עלייתן של ההשכלה היהודית במרכז אירופה ובמערבה ושל תנועת החסידות במזרח אירופה מציינת את המפנה בחברה היהודית של המאה ה- 18.

ההשכלה היהודית, שראשיתה במרכז אירופה (ברלין), הגיעה במאה ה- 19 גם למזרח אירופה. למרות הדמיון במטרות ובעקרונות, קיבלה ההשכלה היהודית במזרח אירופה אופי שונה במקצת בשל ההבדלים בתנאים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים בין מזרח אירופה למרכז אירופה ולמערבה. לארצות ערב ולצפון אפריקה הגיעו רעיונות ההשכלה במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, בעקבות תהליכי הקולוניזציה באזורים אלה.


(1) יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח – 1978, עמ' 262.
(2) חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל, שמואל אטינגר, כרך שלישי - תולדות ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 19.

תקופת התחייה

צמיחתה של התנועה הלאומית היהודית
המושג "תקופת התחייה" מתכוון לתקופת התחייה הלאומית - להתעוררות הלאומית היהודית המציינת נקודת מפנה בתולדות ישראל בעת החדשה. ראשיתה של תנועת התחייה הלאומית במזרח אירופה - בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה- 19; בתקופה זו החלה להתגבש תכנית חדשה ורדיקלית של תחייה לאומית, שראתה ביהודים לתפוצותיהם אומה אחת המבוססת לא רק על עבר משותף ועל דת ותרבות - אלא גם על עתיד משותף המבוסס על הגשמה לאומית ומדינית. לעלייתה של תנועת התחייה - שני גורמים מרכזיים:
א. תנועות לאומיות באירופה במחצית השנייה של המאה ה- 19 שהצליחו להשיג הכרה מדינית ועצמאות לעמיהן, כגון – הסרבים והבולגרים. הישגיהן של תנועות אלה שימשו דוגמה וגורם מדרבן לתנועת התחייה היהודית.
ב. אכזבתם של משכילים יהודים רבים מן ההשכלה ומרעיונותיה האוניברסליים, שלא הביאו להקמתה של חברה תבונית המבוססת על עקרונות רציונליים ולא הפחיתו את העוינות כלפי היהודים: "… לא נִיתָן להפריד את תקומתה של התנועה הלאומית היהודית מן ההתעוררות של האנטישמיות המודרנית, כאידאולוגיה וכתנועה מדינית, בשלהי שנות ה- 70 ובשנות ה- 80 של המאה ה- 19… ההתנגדות ליהודים והשנאה אליהם, שינקו ממקורות דתיים והיסטוריים… הפכו תוך פרק זמן קצר במאה ה- 19 ל"תנועה המונית" מודרנית. זרם בין הזרמים המדיניים של כמה מן המדינות הדמוקרטיות או הדמוקרטיות למחצה שבאירופה…
רושמה של האנטישמיות בתודעתם של יהודים לא נטבע תחילה בגרמניה, בצרפת או בהונגריה… אלא דווקא ברומניה ובייחוד ברוסיה. ברוסיה חברו יחדיו כמה יסודות שבכללותם הטילו אימה על רובו המכריע של הקיבוץ היהודי הגדול: ההתפרצות ההמונית – הפוגרומים – שבדרום מערב רוסיה…"(1)

בעקבות האנטישמיות הממשלתית והציבורית ברומניה, ובעיקר בעקבות הפוגרומים ברוסיה ("הסופות בנגב", 1881) מתגברת התודעה הלאומית בקרב יהודים משכילים וקמות אגודות לאומיות התובעות לממש ריבונות יהודית מדינית באמצעות פעילות יהודית עצמית –"אוטואמנציפציה".(2)


(1) שמואל אטינגר, "ייחודה של התנועה הלאומית היהודית", בתוך: ב"צ יהושע וא' קידר (עורכים), אידאולוגיה ומדיניות ציונית, מרכז זלמן שזר, תשל"ח – 1978, עמ' 16.
(2) אוֹטוֹאֶמַנְצִיפַּצְיָה: כך נקראה החוברת שפרסם בעילום שם ד"ר י"ל פינסקר, רופא ומשכיל יהודי מרוסיה, בשנת 1882. בחיבורו זה קבע ד"ר פינסקר, כי האמנציפציה וההשכלה לא ישפרו את מצבם של היהודים בגלל תופעת ה"יוּדוֹפוֹבְּיָה" – פחד היהודים – שהוא מצב חולני בקרב העמים. הפתרון לבעיית היהודים אינו במתנת חסד של אמנציפציה מן העמים – אלא בפעולה של שחרור עצמי – אוטואמנציפציה – לשם הקמת מדינה יהודית ריבונית: "צריך שתהיה לנו איזו מולדת, [גם] אם לא ארץ האבות שלנו."

תקופת מדינת ישראל

גם כאן - כמו בתקופות קודמות - ההחלטה על ראשיתה של התקופה היא שרירותית, ובמסגרת תכנית מבחר בחרנו בשנת 1917 - כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים ופרסום הצהרת בלפור - כציון התחלתי לתקופת מדינת ישראל.

ביום י"ז בחודש מרחשוון תרע"ח (1917) פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור באמצעות מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'ימס בלפור, לנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ג'ימס רוטשילד. בהצהרת בלפור נאמר, בין השאר: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו."

הצהרת בלפור באה בעקבות הצעה לממשלת בריטניה שהגיש ד"ר חיים ויצמן בשיתוף ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וגם להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל וגם הכרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. מכאן חשיבותה של הצהרת בלפור, שהייתה ההישג המדיני הראשון של התנועה הציונית.

עיצוב תקופת מדינת ישראל בסימניית הזמן שבמקראות מעיד על ייחודה של תקופה זו: תקופת מדינת ישראל, שלא כמו התקופות הקודמות, אינה תחומה בקו תחתון, אלא מסתיימת בראש חץ המצביע על המשכיות התקופה ועל העתיד שלפנינו.

הערה חשובה! החלוקה לתקופות כפי שהיא מוצגת בסימניית הזמן, היא אחת מן החלוקות האפשריות. לבעיית הפִּרְיוֹדִיזָצְיָה - החלוקה לתקופות - אין פתרון אחד חד משמעי, וכל הצעה היא במידת מה הצעה שרירותית, לדוגמה - הקביעה שתקופת הבית הראשון מתחילה בממלכת דוד, לפני בנייתו של בית המקדש הראשון; הקביעה שתקופת הבית השני ראשיתה בשיבת ציון, לפני בנייתו של הבית השני; הקביעה שתקופת המשנה והתלמוד כוללת יצירות של חכמים שחיו לפני חורבן בית המקדש השני; הקביעה שתקופת ימי הביניים מתחילה במאה ה- 7 ומסתיימת במאה ה- 17; וכן גם החלוקה של העת החדשה (המאה ה-18) לתקופות מִשְׁנֶה – ההשכלה, התחייה ומדינת ישראל. השימוש בסימנייה זו נעשה במסגרת תכנית מבחר - תרבות ישראל לחטיבות הביניים