בפרק הראשון דנו במערכת האמונות, הטקסים והמצוות שגיבשה הכנסייה הקתולית במרוצת ימי הביניים, ושנועדה לשמש כאמצעי בדוק להשגת הישועה. הדוקטרינה הקתולית גרסה כי אין גאולה מחוץ לכנסייה, וכי להשגת גאולת נשמתו המאמין תלוי באופן מוחלט במוסדות הכנסייה, בכמריה ובטקסיה. בשביל הנוצרים הקתולים, מוסד הכנסייה הוא הגורם המתווך בין המאמינים לאלוהים והוא המספק להם את הכלים להשגת המחילה האלוהית. לתיווך הכנסייתי, על-פי הדוגמה הקתולית, זקוק כל אדם – עני ועשיר, מלך ואחרון האיכרים. תפיסה זו, הגורסת תלות מוחלטת בכנסייה, הקנתה לה כמובן כוח עצום, כוח שאין לו אח ורע בתולדות הדתות האחרות. לפיכך, טענתו של לותר, שהכנסייה אינה מחזיקה בידיה את מפתחות השמים, הייתה בגדר איום על עצם קיומה של הכנסייה הקתולית ועל האפיפיורות העומדת בראשה. אין פלא אפוא, שהמאבק שהתפתח בין נציגי הקתוליות ושומרי המסורת לבין המחנה שהתגבש סביב התורה החדשה, הפך למלחמת חורמה, מלחמת גוג ומגוג.

עיקרי התיאולוגיה של לותר הוצגו בשלמותם בשלושה חיבורים שכתב בשנת 1520, שלוש שנים לאחר שפרסם את "95 התזות". בעוד את התזות ניתן היה לפרש, בדוחק, כקריאה לביטול נוהג פסול אחד (מכירת מחילה), הרי את המסות משנת 1520 אין דרך להבין אלא כקריאה למהפכה דתית טוטאלית. אחרי מספר פולמוסים שהיו לו עם אנשי כנסייה, ואחרי שנוכח שדבריו זוכים לתהודה ולאהדה רבה, ניסח לותר את מחשבותיו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: שלילה מוחלטת של תביעות הכנסייה הרומית-האפיפיורית למרות רוחנית.

שלוש המסות הלותרניות של 1520 הן: "אל האצולה הנוצרית של העם הגרמני" (An den christelichen Adel deutscher Nation); "על השבייה הבבלית של הכנסייה" (De Captivitate Babylonica Ecclesiae); ו"על חירותו של האדם הנוצרי" (Von der Freiheit eines Christenmenschen). על אף שאינם בבחינת משנה סדורה ושיטתית, כל העקרונות הבסיסיים של התורה הלותרנית מצויים בחיבורים האלה, והם עומדים על שלושה דברים: "אמונה בלבד". "חסד בלבד", "כתבי הקודש בלבד" (בלטינית: Sola fide, sola gratia, sola scriptura). אלה, ורק אלה, הם האמצעים לגאולה.

בספר חבקוק (ב,4) נאמר: "וצדיק באמונתו יחיה". פסוק זה, המצוטט גם בברית-החדשה באיגרת של פאולוס אל הרומים, היה נקודת המשען לתורתו החדשה של לותר. אדם עשוי לזכות בהצדקה – כלומר, להיות צדיק בעיני האל ולזכות בישועה – רק הודות לאמונה; האמונה בלבד – לא מצוות ומעשים טובים, לא השתתפות בטקסי פולחן. ואמונתו של הצדיק היא מעוזו, היא מפלטו מתהומות הייאוש אליהם נופל כל מי שמודע למהותו החוטאת של האדם.

אמונה במה? אמונה במעשה ההתגלות האלוהית כפי שהוא מסופר בכתבי הקודש. האל בחסדו ביקש לגאול חלק מן האנושות החוטאת; לשם כך הוא הקריב חלק מעצמו, שהתגלם בבשר בדמות בן האלוהים ישו, ובקרבנו זה כיפר על החטא האנושי. האמונה הגואלת היא במעשה הקרבן של ישו ובתורתו של ישו המצויה בברית-החדשה. הברית-החדשה עצמה היא פן של ההתגלות האלוהית ועדות לחסד האלוהי. "החסד בלבד" – כיוון ששום אדם אינו ראוי לישועה ואין הוא יכול לרכוש אותה או להשיגה בכל דרך שהיא, אלא היא ניתנת לו כמתנה על-ידי האל ברוב חסדו. גם מי שזכה לקבל את האמונה נשאר יצור חוטא במהותו. "כתבי הקודש בלבד" – האמת האלוהית ניתנה בשלמותה בברית-החדשה, ואין שום צורך בהסברים, בפירושים, בתוספות ובחוקים נוספים.

המשמעות המעשית של העקרונות הללו היא דרמטית וגורפת: כל מערכת התיווך בין האדם לאלוהיו שבנתה הכנסייה הקתולית, איננה נחוצה עוד: אין צורך בסקרמנטים, בטקסים שעורך הכומר, בצום, בסיגופים, בנזירות ובקדושים; אין תוקף לפרשנויות שחיברו תיאולוגים במרוצת הדורות; אין ערך לחוק הקאנוני ולבולות האפיפיוריות.

מושג החירות במסה "על חירותו של האדם הנוצרי" מורכב ואמביוולנטי. יש בו כדי לשחרר את המאמין הנוצרי מן התלות בכנסייה ובתיווך הכנסייתי לשם השגת החסד האלוהי. העיקרון הקתולי שאין ישועה מחוץ לכנסייה מתבטל, ועמו מתבטלת גם החרדה הקיומית המתלווה לניסיונותיו האין-סופיים של המאמין להשביע את רצון האל. זוהי חירות מהחרדה – שלותר היה תמיד אחוז בה – כי האדם לא יוכל לרצות את האל. מבחינה זו, התפיסה כי האמונה בלבד היא הדרך אל הגאולה, משחררת את המאמין מהחרדה הקיומית מזעמו ומעונשו של האל – החירות היא קודם כל חירות מפחד. אבל הביטחון שלותר מציע מושתת על רצונו השרירותי של האל ועל ביטול גמור של חופש הרצון של האדם. האדם אינו מסוגל לפעול למען גאולתו – או שהוא נגאל על-ידי האל וזוכה באמונה או שאינו נגאל ודינו גיהנום לנצח נצחים. זוהי, אם כן, תפיסה דטרמיניסטית לחלוטין, ודטרמיניזם הנו היפוכה של חירות – משום כך מושג ה"חירות" הלותרני עשוי להתפרש גם כמנוס מחופש.

פרדוקס נוסף מציג לותר באותה מסה באמירה "הנוצרי הוא אדון בן-חורין לכול, שאינו נכנע לאיש; הנוצרי הוא עבד לכול, שנכנע לכולם". והוא מסביר: לאדם יש שתי מהויות – המהות הפנימית הרוחנית, והמהות החיצונית הגשמית. במהותו הרוחנית, כלומר באמונתו, הנוצרי האמיתי הוא בן-חורין לכל דבר שאינו תלוי בשום גורם חיצוני למעט האל; במהותו הגשמית – האדם המאמין חייב לשרת את רעהו בכול, להיות כנוע וממושמע, כי כך דורש ממנו האל.

הדילמה התיאולוגית בין חופש הרצון של האדם לבין רצונו וכוחו המוחלט של האל, מלווה את כל הדתות המונותיאיסטיות בניסיונו לפתור את הדילמה בחר לותר באורח מובהק בפתרון "המשחרר" לכאורה את האדם מחירותו לבחור, וקבע את הגזרה הקדומה (פרדסטינציה) כאבן יסוד בתורתו: גורלו של האדם – לחסד או לשבט בעולם הבא – נגזר מראש. האדם, יציר כפיו של האל, אינו יכול בשום צורה או אופן להשפיע על גזרת האל. האל "החשבונאי", העורך כל הזמן מאזן בין חטאים למצוות, נעלם לחלוטין מהתיאולוגיה הפרוטסטנטית; במקומו ניצב במרכז ההוויה האלוה המוחלט שאינו ניתן להשפעה, שאינו משנה את דעתו – הנשגב האבסולוטי, כל-יכול וכל-יודע. הנוצרי האמיתי משליך את כל יהבו על האל וחסדו, מוצא את ביטחונו ואת שלוותו באמונה שנטע בו האל, ומסיר מעצמו את נטל האחריות האישית וחופש הבחירה.

לותר גרס שוויון מוחלט בין בני האדם. אבל, גם המושג "שוויון" – כמו המושג "חירות" – בלשונו של לותר, יש לו משמעות אחרת מזו השגורה בפינו. כל בני האדם שווים בעיני האל: כולם חוטאים, חסרי אונים ותלויים לחלוטין בגזרה האלוהית באותה מידה. במסה "אל האצולה הנוצרית של העם הגרמני" טבע לותר את הביטוי "כהונת כל המאמינים": כלומר, לא קיימת הבחנה בין קהל המאמינים לבין מעמד הכמורה. הכנסייה הקתולית גורסת שהציבור הנוצרי נחלק לשתי קבוצות: קבוצה אחת קטנה היא "השדרה הרוחנית", כמרים ונזירים, שנמשחו לכהונה בסקרמנט הסמיכה והודות לו ניחנו בכוחות מיוחדים, והאחרת – כל שאר הציבור הנוצרי. הנמנים עם הקבוצה הראשונה שואבים את כוחם מן השושלת האפוסטולית: ישו העביר מסגולותיו המיוחדות לשליחים, הם העבירו אותן לבישוף של רומא (האפיפיור, ממלא המקום של ישו עלי אדמות), ומאז הוא מעביר אותן במורד ההיררכיה הכנסייתית באמצעות סקרמנט הסמיכה לכהונה. מי שנמשחו לכהונה יכולים, הודות למטען הקדושה שהוענק להם, לשמש מתווכים בין האדם לאל ולערוך את הטקסים הסקרמנטליים. בעיקרון של "כהונת כל המאמינים" מבטל לותר במחי יד את ההבחנה הזאת ושולל לחלוטין את הטענה כי לכמורה יש כוחות מיוחדים. בקהילה הלותרנית אין אפוא מעמד של כמורה בעלת פריווילגיות; אין אנשים שמייחסים להם קשר מיוחד אל האל; אין צורך בכוח על-טבעי כדי לערוך את הטקסים.

בעיניו של לותר כל מקצוע, כל משלח יד, הוא בגדר שליחות אלוהית. גם הסנדלר, האיכר, המורה או הנסיך ממלאים ייעוד אלוהי. בעוד שהכנסייה הקתולית גורסת שרק הכהונה בקודש היא בגדר שליחות, הרי מבחינתו של לותר כל משלח יד הוא עבודת אלוהים. המאמין עובד את אלוהיו לא רק בתוך הכנסייה, אלא גם בשדה, בבית המלאכה, במועצת השלטון – וכוהן הדת איננו שונה במאומה מכל בעל תפקיד אחר.

כוהן הדת בכנסייה הלותרנית איננו מכונה priest אלא pastor, כלומר "רועה הקהילה". הכוהן זקוק להכשרה ולהשכלה המתאימה לתפקידיו: ללמד את צאן מרעיתו את עיקרי האמונה, להוביל את התפילה, לייעץ, להדריך, לשמש מופת מוסרי. אבל, כאמור, תפקידו אינו מקנה לו כוחות על-טבעיים, הוא אינו מתווך בין המאמין לאלוהיו – למעשה, המאמין אינו תלוי בכוהן הדת להשגת גאולת נשמתו. פירוש הדבר, בין היתר, שניתן להדיח את הכוהן שאיננו ממלא את תפקידיו כהלכה – וזאת, בניגוד לכומר הקתולי שהמשיחה לכהונה נטבעת בו כחותם שאין למחקו. כומר קתולי, גם אם חטא וסרח, לעולם יהא כומר שרשאי לקיים את הסקרמנטים; כוהן דת פרוטסטנטי שאינו ממלא את תפקידו כהלכה, יפוטר מעבודתו וייאלץ לחפש לו פרנסה אחרת ככל האדם.

ברור מאליו שביטול מעמדם המיוחד של הכמרים היו לו אף משמעויות משפטיות, חברתיות וכלכליות מופלגות. לא נותרה עוד הצדקה לכל הפריווילגיות המיוחדות שאנשי הכנסייה נהנו מהן: חסינות בפני המשפט האזרחי, פטור ממסים וכיוצא באלה. יתר על כן, נעלמת האוטונומיה של המערכת הכנסייתית: במדינה הלותרנית לא תהיה מערכת משפט נפרדת של הכנסייה, לא תהיה מערכת גביית כספים של הכנסייה, לא יהיו מקומות שהם מחוץ להישג ידו של המשפט האזרחי. במילים אחרות, מתבטלת הפרדת הרשויות בין המדינה לכנסייה; כוהני הדת הם נתיניו של השליט ככל הנתינים האחרים.

השליט החילוני – מלך, נסיך או ממשלת הרפובליקה – ממלא אף הוא, אליבא דלותר, שליחות חשובה ביותר: ייעודו הוא לשמור על הביטחון של נתיניו ולהבטיח חוק וסדר במדינתו. כיוון שמתבטלת "השדרה הרוחנית", הרי שגם ענייניה של הכנסייה כלולים בסמכויותיו של השליט – לפחות ענייניה החומריים והארציים. עליו למנוע הפרות סדר על רקע דתי, לדאוג לתחזוקת מבני הכנסייה ולתפקוד הכולל של מנגנוניה. לותר הפקיד את ענייני הכנסייה בידי השלטון האזרחי.

המסקנות הנובעות מן העקרונות שהציג לותר במסה "אל האצולה הנוצרית" היו אטרקטיביות ביותר לנסיכים: ראשית, לגיטימציה להשתלטות על רכושה העצום של הכנסייה; שנית, ביצור הריבונות. המושג "ריבונות" (סוברניות") במשמעותו כיום, הוגדר רק בדור שאחרי לותר, על-ידי הוגה הדעות הצרפתי ז'אן בודן (Bodin). ואולם, השאיפה של כל שליט למנוע התערבות גורמים חיצוניים בענייני מדינתו (כגון היכולת של האפיפיור לנהל את ענייני הכנסייה בכל מדינה קתולית) הייתה קיימת הרבה לפני שהוגדרה התיאוריה. אין תימה אפוא, שאחדים מן הנסיכים הגרמנים ששו לאמץ את התורה החדשה, גם אם לא בהכרח ירדו לעומק תכניה הדתיים.

היתרונות הפוליטיים והחומריים הטמונים בתורתו של לותר מבחינת השליט החילוני היו ברורים לכול. אך אילו יתרונות היא הקנתה לציבור המאמינים הרחב? לכאורה אין בתורתו של לותר להציע הרבה למאמין הפשוט. להפך, היא גוזלת ממנו מסורת של דורי דורות – את הטקסים המפוארים של הכנסייה הקתולית, את חרדת הקודש שמעוררת הקתדרלה המפוארת, את הכוח המאגי שבתפילות המושמעות בלטינית, את צלמי הקדושים, ומגוון שלם של אמצעים מנחמים ומקלים על סבל האדם דוגמת האינדולגנציות המבטיחות למאמין מחילה וישועה מהירה. מעבר לכך, הלותרניות גם נוטלת מן המאמין את רצונו החופשי ואת האחריות לגורלו. למרות כל זאת, היה לתורתו של לותר כוח משיכה עצום להמוני מאמינים. מה היה מקור העוצמה של התורה החדשה?

מן המקורות אנו למדים שאחד היסודות החשובים ביותר היה העובדה שלותר החזיר להמוני הנוצרים את כתבי הקודש. כזכור, בבסיס תורתו של לותר עמדה התפיסה כי כתבי הקודש הנם חלק ממעשה ההתגלות האלוהי לכלל המאמינים ובהם טמונה התורה הדתית במלואה – משום כך עליהם להיות נגישים וזמינים לכל מאמין ומאמין. ואכן, אחד ממעשי המרידה הראשונים שעשה לותר אחרי שהוחרם על-ידי הכנסייה והקיסר גם יחד, היה תרגום הברית-החדשה לגרמנית במטרה לאפשר לכל מאמין לקרוא בה ולהבינה. כך קרה אחר כך גם בכל הארצות האחרות שאימצו את הפרוטסטנטיות: ברגע שהכריזו על עצמאותן מרומא, מיהרו לדאוג לתרגום כתבי הקודש, התנ"ך והברית-החדשה, לשפה המדוברת. בפעם הראשונה בתולדות הנצרות המערבית נוצר מצב שבו יכול היה הציבור לקרוא, או לשמוע, ולהבין את הבשורה האלוהית: בשפת היומיום, במישרין, ללא פרשנויות מפותלות ובלי עזרת מתווכים. המגע הבלתי-אמצעי עם דבר האל היה בגדר חוויה דתית עמוקה, חדשה ומלהיבה. הפרוטסטנטים, כוהנים והדיוטות כאחד, שמעו לראשונה את ישו מדבר אליהם בשפתם.

תרגומים של כתבי הקודש הנוצריים לשפות המדוברות היו קיימים גם לפני הרפורמציה, אך לא הייתה להם אותה השפעה שתהיה לתרגומים הפרוטסטנטיים, וזאת מכמה סיבות: ראשית, רוב התרגומים בימי הביניים נעשו בידי אישים שהשתייכו לכתות מינות (כך, למשל, תרגומים לאנגלית של הלוארדים) – ומשחוסלה התנועה, נעלמו עמה גם רוב העותקים של התרגום; ממילא, לפני המצאת הדפוס לא הייתה לשום ספר תפוצה המונית; נוסף לכך – אלה היו תרגומים לדיאלקטים מקומיים טרם התגבשו שפות לאומיות. לעומת זאת, לתרגומים הפרוטסטנטיים של התנ"ך והברית-החדשה הייתה השפעה עצומה על התרבות האירופית, הרפורמטורים שעסקו במלאכת התרגום לא הסתמכו על הוולגטה הלטינית אלא על גרסאות של כתבי הקודש שערכו ההומניסטים על-פי המקורות היווניים והעבריים – כך הם יכלו לטעון לאמינות ולטוהר הטקסט מן הסילופים שדבקו בו במרוצת ימי הביניים. הודות לדפוס אפשר היה להביא את התרגום לידי המונים; והעובדה שהכנסיות הפרוטסטנטיות הרשמיות אימצו את התרגום לשפת המקום, הבטיחה שגרסה זו של כתבי הקודש תהיה הביבליה המוכרת לכל נתין ונתין ברחבי המדינה. התרגום לגרמנית של לותר הוא שקבע את תקניותה של הגרמנית הספרותית; בארצות כמו דנמרק, שבדיה, נורבגיה ופינלנד – תרגום כתבי הקודש הוא שיצק את הדפוסים הספרותיים של השפות הללו. עד אמצע המאה ה-16 כבר היו תרגומים לרוב השפותה אירופיות, לרבות שפות שבהן לא הייתה קיימת קודם לכן ספרות כתובה; בכך תרמה הרפורמציה תרומה מכרעת לגיבושן של תרבויות לאומיות, הכנסייה הקתולית, מאידך גיסא, דבקה בנוסח הלטיני של הוולגטה, ואחרי הרפורמציה ראתה בקריאת הכתבים בשפה המדוברת סימן מובהק למינות.

עקרון ה-Sola Scriptura, שהוליך לתרגום כתבי הקודש מלטינית לכל השפות המדוברות, הוא שמצדיק את הגדרת הנצרות הפרוטסטנטית על כל פלגיה כ"דת הספר", אולי יותר מכל דת מונותיאיסטית אחרת. הבשורה הגלומה בכתבי הקודש היא היא הדת; הספר עליון לכל המצוות והטקסים; האוטוריטה של הברית-החדשה עליונה על כל האוטוריטות האחרות. ושוב יש חשיבות גם לנסיבות: העובדה שהפרוטסטנטיות נוסדה לאחר המצאת הדפוס, אפשרה לכל מאמין להחזיק בידיו את הספר ולהגות בו יומם ולילה. בשנים הראשונות לעימות בין הקתולים ללותרנים היו הראשונים שואלים בבוז את חסידי התורה החדשה: "היכן הייתה כנסייתכם ב-1500 השנים האחרונות?" והתשובה הלותרנית הניצחת הייתה: "באוונגליון". האוונגליון – מכלול ספריה של הברית-החדשה – הוא הנצרות, הוא הכנסייה האמיתית. כלומר, לכם הקתולים יש בניינים מפוארים, צלמים וכמרים – מהויות חומריות וארציות; לנו יש הבשורה הנוצרית, התגלמות האלוהות במילה הכתובה.

לא רק כתבי הקודש תורגמו על-ידי לותר לשפה הגרמנית, אלא גם התפילות, המזמורים וההמנונים. המאמין הלותרני (ואחר כך גם המשתייך לכנסיות פרוטסטנטיות אחרות) לא רק שומע את הבשורה הדתית בשפתו אלא אף מדבר אל אלוהיו בשפת הדיבור. התפילה הפרוטסטנטית מביעה את רחשי לבו ואיננה רק דקלום של פסוקים בלתי מובנים בלטינית. השירה בציבור של ההמנונים בשפת המקום לא זו בלבד שהיא מקנה תחושה של דיאלוג אמיתי עם האל, היא אף מחזקת את תחושת הלכידות והשיתוף של הקהילה. המחיצה הגבוהה, הפיסית וההלכתית, שהקימה הקתוליות בין הכוהן לציבור המאמינים, נפלה. בכנסייה הלותרנית הכול יושבים יחדיו, מתפללים ושרים יחדיו את המזמורים, בדבקות שמקורה בהבנת המלים. התחושה היא של שותפות ושוויון בעיני האל: כולם קרובים אליו ומצויים במחיצתו באותה מידה. הקהילה השתחררה מהמתווכים בינה לבין האלוהים, ושחרור זה היה מלווה בהתרגשות עצומה ובהתעלות רוחנית מול "פתיחת שערי רקיע".

***

אחרי פרסום שלוש המסות של 1520 היה ברור לכול כי בין לותר לבין הכנסייה הקתולית נפערה תהום שאינה ניתנת לגישור. הממסד הקתולי הבין מאותו רגע שלותר ואוהדיו אינם משמיעים רק ביקורת שטחית, ושלא מדובר רק בפולמוס בין נזירים הדומה לפולמוסים שנתגלעו בימי הביניים – אלא בתופעה חדשה ומהפכנית, בערעור על עצם אשיותיה של הכנסייה הקתולית, ואמנם, בתגובה לשלוש המסות פרסמה הכנסייה הקתולית את בולת החרם על לותר והטילה עליו נידוי מוחלט. לותר הוגדר כחזיר בר המשתולל בכרמו של אלוהים.

לותר מצדו לא היסס: הוא נטל את בולת החרם ושרף אותה בטקס פומבי. יחד עם הבולה השליכו הוא ותלמידיו אל המדורה גם כרכים של החוק הקאנוני. באקט דרמטי זה (בדצמבר 1520) הצהיר לותר על הניתוק המוחלט מן הכנסייה הקתולית. הקרע היה סופי והוא לא יתאחה שוב לעולם.