בחברה שהתגבשה באירופה בין המאות ה-6 וה-11 חל תהליך של התפוררות השלטון המרכזי. במקומו צמחה רשת מורכבת של שליטים מקומיים, שהתייחסו אל המלך – סמל השלטון המרכזי – בנימוס, אך עשו בתחומי שלטונם כבתוך שלהם. שיבושים במערכת התקשורת – דרכים וגשרים, שנעשו לא-בטוחים ובחלקם לא-עבירים – מנעו מהכנסייה מלהמשיך ולתפקד כגוף ריכוזי. אף-על-פי-כן השאיפה לריכוזיות, לסדר ולנוהל תקין נותרה בעינה. כאמור, הכנסייה "הרומית"-הקתולית, התייחסה אל עצמה כממשיכת המורשת הרומית. אחד הביטויים לכך היה המחויבות למסורת עירונית. בישופים המשיכו לשבת בערים גם כאשר אלה נעשו יישובים כפריים-למחצה, צל חיוור של העבר. חלק מן הערים במערב שמרו על מעמדן (ועל השם "עיר") רק משום שישב בהן בישוף. שכן מקום שבו ישב בישוף ושבו ניצבה כנסייתו של הבישוף – הקתדרלה – היה בהכרח עיר.

באזורים הכפריים ניצבה בכל קהילה כנסייה פשוטה ובה אגן טבילה. על-פי-רוב היה הכוהן המקומי איכר, שמונה לתפקיד על-ידי אדון האחוזה, אדם שהשכלתו ומעמדו נמוכים למדי, אפילו בעיני אנשי קהילתו. באזורים הכפריים נמצאו גם הנזירים. אלה נהנו ממעמד הרבה יותר גבוה משל הכוהנים המקומיים, וזכו להערצת בני כל המעמדות באשר נתפסו כמומחים לקדושה וכבעלי כוחות על-טבעיים. אולם בדרך-כלל לא העניקו הנזירים שירותים לקהילה. התקנון מנע מן הנזירים מגע הדוק מדי עם המאמינים הפשוטים ב"עולם".

רוב המאמינים לא זכו אפוא, לפחות עד המאה ה-12, לשירותים דתיים של ממש. הבישופים הגיעו לכפרים רק לעיתים רחוקות, והנזירים שמרו על ריחוק. הם חילקו לעיתים מעודפיהם לעניי האזור, אך לא הטיפו, או העניקו את הסקרַמֶנטים. הכוהן המקומי היה בור. תושבי המערב נטבלו לנצרות, הלכו מדי פעם לכנסייה (לא לעיתים קרובות), הכירו את המסר "הפשוט" של הנצרות: איומים ביום הדין, ציוויים מוסריים פשוטים, אמונה בכוחה של הכנסייה לגבור על שדים ומזיקים. מֵעבר לכך לא ידעו המאמינים הרבה. האליטה הכנסייתית היתה מוכנה לסבול את המצב הזה הן משום שחסרה את כוח-האדם הדרוש לחינוך שיטתי של האוכלוסייה, והן משום שאימצה את תפיסת העולם הבנדיקטינית: בני-האדם הם מטבעם יצורים גשמיים וחלושים; הכנסייה אינה צריכה (ואולי גם אינה יכולה) להפוך את כולם לנוצרים פעילים. די שיעריצו את מעט הנוצרים הטובים שבעולם, ישלמו את מעשרותיהם (עשירית מן היבול) לכנסייה, ויימנעו מלהסתבך בצרות. זכותם של אחרים תעמוד להם. החסד האלוהי הגיע אל רוב המאמינים לא באמצעות מלה, הכתובה או המדוברת, אלא באמצעות הטקס – פעולות סמליות, שהעבירו למאמין כוחות בדרך מסתורית. הטקסים החשובים ביותר היו הסקרמנטים. כדי להבין את משמעותם של הסקרמנטים יש לעמוד תחילה על מבנה הכנסייה ומעמד הכהונה, שתפקידו העיקרי הינו הענקת הסקרמנטים.

המלה כנסייה (ביוונית ekklesia – התכנסות) משמשת הן לתיאור המבנה, והן לתיאור המוסד. כמוסד יש למלה כנסייה שתי משמעויות: א. כל הנוצרים הנאמנים (fideles בלטינית); זהו שימוש דומה לזה שאנו עושים במונח "כנסת ישראל"; ב. האנשים שהקדישו עצמם בצורה פורמלית לחיים הדתיים. מידת מחויבותם של אלה אינה זהה, ובהתאם לה זכויותיהם וחובותיהם. אנשי הכנסייה נקראים בשם הכללי "הכמורה" (בלטינית clerus; באנגלית clergy), כדי להבחין ביניהם ובין ההדיוטות (בלטינית laici; באנגלית laity). הכמורה מתחלקת לשני סוגים, הכמורה הסקולרית (מן המלה הלטינית saeculum – עולם), הפועלת "בתוך העולם" ומעניקה שירותים רוחניים לעדת המאמינים, והכמורה הרגולרית, הנזירים; אלה החיים על-פי התקנון – "מחוץ לעולם".

הכנסייה מחולקת ליחידות גיאוגרפיות, שבהן אחראים ממלאי תפקידים שונים מקרב הכמורה הסקולרית על שלום נשמות המאמינים (cura animarum). היחידה הקטנה ביותר היא הפרוכיה (parochial ביוונית, parish באנגלית) – הקהילה. לעיתים זו שכונה בעיר, לעיתים קהילת איכרים. האדם הממונה על צרכיה הרוחניים של הפרוכיה הוא הכוהן (בלטינית sacerdos, ביוונית presbyter – זקן, ובאנגלית priest). הכוהן רשאי להטביל, לחגוג את טקס המיסה ולשמוע וידויים. כמה פרוכיות מהוות דיוקסיה (diokesia ביוונית, diocese באנגלית). במרכז הדיוקסיה נמצאת עיר, שבה יושב הבישוף (episkopos – משגיח ביוונית). כמה דיוקסיות מהוות פרובינציה, שבראשה עומד ארכיבישוף (הנקרא לעיתים מטרופוליטן). אם בארץ מסוימת יש כמה פרובינציות, יעמוד בראשן הארכיבישוף החשוב ביותר, הנקרא פרימט. חמישה ארכיבישופים (של קונסטנטינופול, ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה ורומא) זכאים לתואר הכבוד פטריארך. תואר כבוד נוסף הינו התואר קרידנל , שניתן במקור לממונים על כנסיות מסוימות ברומא ובפרבריה; הקרדינלים שימשו כיועצים לאפיפיור וסייעו לו. במשך הזמן ניתן התואר לאנשי כנסייה רמים גם מחוץ לאזור רומא, שהאפיפיור חפץ ביקרם.

בראש הכנסייה במערב (ולדעת הקתולים, בראש הכנסייה בכלל) עומד בישוף רומא – האפיפיור (papa בלטינית; pope, או pontiff באנגלית). האפיפיור הוא יורשו של פטרוס, וממלא מקומו של ישו עלי אדמות. נוסף על תפקידיו כבישוף רומא הוא שליטה של הכנסייה כולה. מה טיב השלטון הזה: האם הוא סימלי וטקסי בעיקרו, או מעשי ואדמיניסטרטיבי – על כך נחלקו הדעות. כפי שעוד נראה, עבר המוסד תהפוכות גדולות במהלך המאה ה-11.

הגבולות הספציפיים של הדיוקסיות והפרובינציות נקבעו על-פי החלוקה האדמיניסטרטיבית הרומית. במקרים רבים לא היה בה עוד היגיון של ממש במציאות הפוליטית של התקופה הפוסטאימפריאלית. כך, למשל, באנגליה היו שתי פרובנציות בלבד – יורק וקנטרברי – וכל אחת מהן השתרעה על שטח גדול מאוד. לעומת זאת, היו באיטליה עשרות פרובינציות קטנות (ובהתאם – עשרות ארכיבישופים). אף כי היה הגיוני לעשות חלוקה-מחדש על-פי חשיבותה היחסית הרבה של אנגליה ביחס לאיטליה בימי-הביניים, לא נעשתה חלוקה שכזאת, מתוך כבוד למסורת.

כאמור, תפקידה של הכמורה הסקולרית להעניק שירותים רוחניים לקהילה. אנשי הכנסייה השתמשו בדימוי של רועים וצאן. הכוהנים הם הרועים (pastores); הבישוף, למשל, נושא בידו מטה רועים, המסמל את תפקידו. כלל המאמינים הם צאן מרעיתם (grex בלטינית) של מנהיגי הכנסייה. בכל כנסייה, נוסף על הכוהן והדיאקונוס (diakonos ביוונית; deacon באנגלית), המסייע בטקס המיסה (מקריא מתוך כתבי הקודש), וממלא תפקידים אדמיניסטרטיביים שונים, ישנה קבוצת אנשים, המשתייכים לשולי מעמד הכמורה, ושתפקידם לסייע לכוהן במילוי חובותיו הקהילתיות והליטורגיות (הטקסיות). הם "הדרגים הקטנים" של הכמורה (ordines minores): תת-דיקונים (subdeacons) שהקריאו מן האיגרות במהלך המיסה, שומרי דלתות הכנסייה, קריינים, נושאי נרות, מפזרי קטורת ומסייעים בגירוש שדים. כל ממלאי התפקידים האלה היו גברים בלבד. הנשים יכלו להיות נזירות; הן לא יכלו למלא שום תפקיד בכמורה הסקולרית. במהלך המאות ה-6 וה-7 איבדו כל התפקידים שלמטה מכוהן מחשיבותם. לבד מסיוע בעריכת הטקסים לא מילאו אנשי הדרגים הנמוכים תפקיד, והפכו בדרך כלל לשלבים סמליים בדרך לכהונה.

תפקידם העיקרי של אנשי הדרגים הגדולים (ordines majores) – דיקונוס ומעלה – הינו להעניק את הסקרמנטים. הסקרמנטים הם צינורות מיסטיים של חסד. באמצעות עריכת טקסים מסוימים ואמירת מלים מסוימות נוצרת קרבה בין המאמין לאל. זריקות החסד הללו הן חיוניות על-מנת להפוך את החיים לדבר-מה קדוש. המאמין הפשוט אינו יכול לזכות בחסד הזה בכוחות עצמו. הוא זקוק לתיווכם של אנשי הכהונה: הכנסייה היא גוף עצום, הניצב בין כלל המאמינים לאל. בה בעת היא מתווכת וחוסמת את הדרך. במאה ה-13 נקבע סופית מספר הסקרמנטים לשבעה. עד המאה ה-13 התגלעו מחלוקות על מעמדם של טקסים מסוימים, ולעיתים דובר על מספרים שונים של סקרמנטים. במסגרת ספר זה לא ניתן להיכנס לעובי הקורה של התהליכים האלה, ויידונו כאן אותם שבעה סקרמנטים, שבהם מחזיקה הכנסייה עד עצם היום הזה.

הסקרמנט הראשון הוא הטבילה, זהו סקרמנט ההצטרפות לקהילה הנוצרית, כמו המילה ביהדות. כמוה הוא גם בלתי-הפיך וחד-פעמי. הנוצרים מאמינים, כי הטבילה מטביעה על המאמין סימן מיסטי בלתי-נמחה (character indelibilis). במצב רגיל מבצע את הטקס כוהן, באמצעות טבילה מלאה של הגוף, או הזיית מים. במקרה חירום יכול כל אדם (כולל נשים ויהודים) לבצע טבילה חוקית. עד המאה ה-13 רווחה האמונה, כי לבד מאשר במקרים של "טבילת דם" – כלומר, מרטיריום – הטבילה, המטהרת מן החטא הקדמון, היא גם כרטיס הכניסה ההכרחי לגן העדן. יהיו אשר יהיו מעשיו של אדם שלא נטבל, הוא יירש גיהינום.

החל מן המאה ה-4 נפוץ המנהג לטבול תינוקות (במאות הראשונות נטבלו רק מבוגרים, אחרי שעברו הדרכה). אנשים חרדו, שתינוקותיהם ימותו בלי להיטהר מן החטא הקדמון ויגיעו לגיהינום. הטקס, שהיה במקורו פעולה מודעת של קבלת הנצרות ודחיית השטן, הפך לתהליך אוטומטי, שאינו תלוי ברצונו של המקבל (התינוק). את השבועות נשבעו בשמו סנדקיו. סקרמנט האישוש (confirmatio) היה במקורו חלק מסקרמנט הטבילה. כאשר החלו כוהנים לטבול, הופרד טקס משיחת המצח בשמן מטקס הטבילה והפך לטקס נפרד, שאותו יכול להעניק רק בישוף. בשלהי ימי הביניים החל הטקס להיערך כשהגיע הילד ל"גיל ההבנה" (בן שבע). ויכול היה לקבל על עצמו את ההבטחות שהבטיחו בשמו סנדקיו. עד אז היה זמן מתן הסקרמנט תלוי בזמינותו של בישוף. כיוון שפגישה עם בישוף היתה נדירה באזורים הכפריים בימי-הביניים, לא עברו רוב הכפריים את הטקס, וכאשר בוצע היה לעיתים חפוז וחסר הוד והדר. ישנם תיאורים מן המאה ה-12 של בישוף אנגלי, שעבר בכפרים ומשח את מצחי הילדים בלי לטרוח לרדת מסוסו.

סקרמנט חשוב אחר הוא החרטה (בלטינית poenitentia; באנגלית penance), או סקרמנט הווידוי. סקרמנט זה נועד לטהר חטאים שצברו המאמינים לאחר שנוקו במי הטבילה מן החטא הקדמון. עד המאה ה-3 ניתן הסקרמנט במשורה. אדם שנטבל היה אמור להימנע מכל חטא משמעותי. אם כשל בחטא משמעותי נדרש לעבור תהליך ממושך של סגפנות ולהתוודות בפומבי לפני כל הקהילה. על החוטא הוטל עונש חמור. הזדמנות נוספת להיטהר מחטאיו לא ניתנה. בהשפעת השינוי באופי הקהל עם התנצרות האימפריה וטבילת התינוקות, משעה שרבים נולדו אל תוך הנצרות ולא הגיעו אליה בבגרותם לאחר שיקול דעת, הסתבר, שאי-אפשר לעמוד עוד באמות-המידה הישנות, ויש צורך לאפשר לאנשים להתחרט שוב ושוב על חטאיהם. בסופו של דבר הפך הווידוי לטקס רב-פעמי ופרטי (כלומר, וידוי בפני הכוהן בלבד). העונשים המוטלים ככפרה הם קלים למדי, והמחילה ניתנה (על תנאי אמנם) עוד לפני ביצוע מעשה הכפרה.

הסקרמנט הבא הוא סקרמנט הסמיכה (בלטינית ordinatio, באנגלית ordination, orders). סקרמנט זה, הניתן גם הוא כאישוש על-ידי בישוף, הוא סקרמנט הכניסה למעמד הכהונה. הבישוף סומך את ידיו על המועמד, מושח את ידיו ומצחו בשמן והופך אותו לכוהן. סקרמנט הסמיכה משנה באופן מהותי את טבעו של אדם – מבן תמותה רגיל הוא הופך למי שמסוגל להפוך לחם ויין לגופו ולדמו של ישו. כמו הסקרמנטים של הטבילה והאישוש מטביע הסקרמנט הזה חותם בלתי-נמחה על המקבל.

החל מן המאה ה-9 הונהג סקרמנט המשיחה האחרונה (בלטינית extrema unction). במאות הראשונות לספירה נהגו המאמינים להשתמש בשמן הקודש למשיחת חולים מתוך אמונה בסגולותיו המרפאות. בהדרגה השתרש המנהג להעניק את הסקרמנט הזה לחולים במחלות קשות מתוך תקווה שהמשיחה תרפא אותם, או לגוססים כצידה אחרונה לדרך. הכוהן מגיע אל מיטת הגוסס, שומע את וידויו האחרון, מעניק לו את לחם הקודש ומושח איברים שונים בגופו בשמן.

הסקרמנט השישי הוא הנישואין. זהו הסקרמנט היחידי, שבו הכוהן משמש כעד בלבד ולא כמוציא אל הפועל. בני-הזוג הם שמעניקים אותו זה לזה באמצעות ההסכמה ההדדית והחלפת הטבעות. לא תמיד נחשבו הנישואין לסקרמנט. הקריאה להכלילם בין הסקרמנטים החלה להישמע במאה ה-6. במאה ה-11 וה-12 התבססה האמונה, שמכיוון שבטקס הנישואין נוצר קשר מיוחד ובלתי-הפיך (אין גירושין בכנסייה הקתולית), חייב הקשר הזה להיות סקרמנט.

הסקרמנט האחרון הוא סקרמנט המיסה (באנגלית the Lord's Suppermass), או האויכריסטייה (באנגלית (Eucharist). המיסה היא שחזור טקסי של הסעודה האחרונה. במאה השנים הראשונות לנצרות היה מדובר בסעודה של ממש. המאמינים נפגשו אחת לשבוע (בדרך-כלל ביום א' – יום האדון כפי שאפשר ללמוד משמו בשפות הרומניות – Domenica באיטלקית, Domingo בספרדית, Dimanche בצרפתית), סעדו והתפללו בצוותא. בתקופת הרדיפות היה לפעמים צורך לערוך את הטקס בחופזה, והוא הפך לסעודה סמלית, שבה אוכלים רק לחם ויין, ומזכירים את קורבנו של האדון, בשל גודלן של הקהילות לאחר התנצרות האימפריה לא חזרו למנהג הישן של סעודה ממש.

המיסה, כפי שנקבעה לבסוף, כוללת תפילות, קריאה בכתבי הקודש, ודרשה; החלק המרכזי בה הוא הפיכת הלחם והיין לגופו ולדמו של ישו ואכילתם על-ידי הקהילה. הכוהן חוזר על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "קחו, אכלו, זהו בשרי", וכן "זהו גביע דמי, דם הברית החדשה, הנשפך למחילת חטאים." לאחר שהמלים האלה מבוטאות על-ידי כוהן מוסמך, הופכים קמח ומים פשוטים ויין רגיל לגופו ולדמו של האל, שהתגשם בבשר. כאשר בוצע הכוהן את לחם הקודש הוא משחזר את שבירת גופו של המשיח על הצלב. המיסה אינה תזכורת, אינה פעולה סמלית וחינוכית, אלא קורבן דמים, שבו האל מוקרב לעצמו: הוא הכוהן (ברגע המיסה הופך הכוהן להיות ישו) והקורבן כאחד. הגוף המתגשם במזון ובמשקה הינו גופו של ישו ההיסטורי – ישו שנולד בבית לחם ומת בירושלים. הכנסייה הקתולית מיסדה את הנס – בכל מיסה מתרחש מחדש הנס הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אין חשיבות לשאלה, האם הכוהן והקהילה ראויים לנס. הנס מתרחש כביטוי סמלי לאיחוד בין ישו לכנסייתו. כאשר הקהילה אוכלת את הבשר והדם, היא מתאחדת עם האל. גופו הפיזי של ישו הופך לגופו המיסטי (corpus Christi mysticum) – הכנסייה.

הסקרמנטים מלווים את חייו של האדם. כאמור, קיבלו כלל המאמינים הנוצרים את סקרמנט הטבילה. רוב המאמינים גם ביקשו להיקבר באדמה מקודשת. אשר ליתר הסקרמנטים – עד למאה ה-12 ההשתתפות של רוב המאמינים בהם היתה מצומצמת. במאה ה-13 למשל, תבעה הכנסייה, כי אנשים יתוודו לפחות פעם בשנה; מסתבר, כי רבים לא טרחו לעשות אפילו זאת. אף-על-פי-כן מילאה הכנסייה תפקיד חשוב בחיי רוב האנשים. השנה התמלאה ביותר ויותר חגים, שבהם שבתו האיכרים מעבודה. השתתפותם בטקסי הכנסייה לא היתה תמיד פעילה. לעיתים המשיכו לחגוג את חגיגותיהם הפגניות כאילו הן חלק מן החג הנוצרי. אולם המערכת האין-סופית של הטקסים היתה חלק מן המערכה הכנסייתית של חינוך והעברת מסרים. המסר העיקרי של הכנסייה היה מרכזיות חייו ומותו של ישו והיותה של הכנסייה שומרת זכרו וממשיכת דרכו עלי אדמות.

נוסף על המיסה היומית, מוזכרים חייו של ישו בשני מחזורים עונתיים: מחזור הלידה ומחזור המוות והתחייה. מחזור הלידה מתחיל באדוונטוס (advent) – הציפייה לבואו (בין 30 בנובמבר ל-25 בדצמבר). שיאה של התקופה הוא חג המולד, הנחגג ב-25 בדצמבר (לשעבר יום הולדתה של השמש הבלתי-מנוצחת – Sol invictus). מחזור המוות והתחייה מתחיל ארבעים ימים לפני חג הפסחא (שמועדו – יום א' הראשון לאחר הירח המלא שאחרי האקווינוקס [מועד השויון בין היום והלילה] של האביב – משתנה משנה לשנה) והוא מכונה קוודרגסימה בלטינית, או לנט (lent) באנגלית. השבוע האחרון בתקופה זו נקרא "השבוע הקדוש", ובמהלכו משחזרת הכנסייה יום-יום את השבוע האחרון בחיי ישו, החל מיום א' של כפות התמרים (Palm Sunday), המאזכר את כניסתו לירושלים, עבור דרך הסעודה האחרונה (Maundy Thursday) והצליבה (Good Friday) וכלה בתחייה (Easter Sunday). שבעה שבועות לאחר מכן חוגגת הכנסייה את חג השבועות (Pentecost), שבו נחה רוח הקודש על השליחים. נוסף על המחזורים האלה חוגגת הכנסייה אירועים חשובים אחרים בהיסטוריה הקדושה ואת זכרם של הקדושים והמטרירים. הטקסים הם אפוא אירועים בעלי אופי מיסטי, דידקטי ובידורי-קהילתי – הם מעניקים לאנשי הקהילה הזדמנויות לנוח מעמלם, להיפגש, לשוחח, ולהשתעשע בהיתר.

מחוץ לכנסייה היו טקסים נוספים: הכוהן נקרא לברך את השדות, להבטיח את ירידת הגשמים, או את עצירתם, לקלל מזיקים שונים. כאשר מישהו בכפר נתקף בדיבוק נקרא הכוהן לגרש אותו. אנשים ביקרו בכנסיות, שבהן שמרו הנזירים על שרידי הקדושים, וחיפשו בהן מרפא למחלותיהם ולמכאוביהם, או תשובות לשאלות שהטרידו אותם. במקביל המשיכו לפעול רופאי אליל שונים, שמילאו תפקיד חשוב של ערבוב מרכיבים מן הדת הישנה עם מרכיבים נוצריים. בלחשיהם של הקוסמים והידעונים הופיעו קדושים ומלאכים לצד אלוהויות פגניות. הכנסייה הרשמית התייחסה בביטול לאנשים האלה ולדת הכפרית שיצרו. האיברים, טענו אנשי הכנסייה, הם שוטים ושטופים באמונות תפלות. אולם הכנסייה בתחילת ימי-הביניים לא רדפה את אותם טועים ותועים (על-פי תפיסתה) – היא הניחה להם.

בכל תחום בלטה הנטייה להפוך את קהל המאמינים לפסיבי. טקסי המיסה, שהיו בתחילה דיאלוג בין הכוהן לקהילתו, הפכו להצגה שמבצע הכוהן. הכנסייה דבקה בלטינית – שפה שהפכה במשך הזמן ללא מובנת לרוב המאמינים. במאה ה-11 החל להיעשות שימוש במסכים, שהפרידו בין אזור ההדיוטות בכנסייה לבין אזור הכמורה, שבו התבצע טקס המיסה. הכוהן החל להפנות את גבו לקהילה, ואת התפילות החשובות ביותר אמר בלחש. כדי להבהיר לקהל מתי מתרחש נס המיסה צלצל אחד הכמרים בפעמון, והכוהן הניף את לחם הקודש מעל לראשו כדי שהקהל יוכל להעריצו. במאה ה-12 התקשו המאמינים יותר ויותר לקבל את הפסיביות הזאת.