בעקרון התהילה הלאומית, שעליו התבסס שלטונו של בונפרטה הייתה טמונה התפיסה שהרעיון של האומה כערך עליון מטשטש את הפערים החברתיים, ומביא להרמוניה בעם. הרעיון הלאומי מאחד את כל האומה ומלהיב את ההמונים להקריב את חייהם למטרות נשגבות למען הכלל. תפיסה שכזו הייתה נחוצה הן למשטר היעקובינים לפני נפוליאון והן לנפוליאון עצמו.

העיקרון של הערבות המהפכנית הבטיח, כאמור, כי הקניין שהבורגנות והאיכרות רכשו מן הכנסייה ומן האצולה המהגרת בעת המהפכה, בפרט בתקופת היעקובינים, יישאר בידיהם. סעיף 94 של החוקה הנפוליאונית של 1799 היה ערב לכך.

העיקרון שהאותוריטה הבלעדית היא בידי המנהיג ביטל את אחד הרעיונות העיקריים של המהפכה שעל פיו השליטים נבחרים על-ידי האזרחים. יחד אתו אבד גם חופש הביטוי, ולכן כבר בחודשים הראשונים לשלטונו אסר נפוליאון את הוצאת כל העיתונים שהתנגדו לשלטונו. מתוך שבעים ושלושה עיתונים שהיו קיימים בעת עלייתו לשלטון נותרו רק ארבעה, והם שימשו לו שופרי תעמולה. תפקיד העיתונות היה אפוא להצדיק את שלטונו של נפוליאון ולבסס את הדיקטטורה הצבאית.

כאן אולי המקום להסביר כי כל משטר, בלא יוצא מן הכלל, חייב בהצדקה אידיאולוגית, ולה שלוש אפשרויות: הראשונה היא הצדקת המשטר באמצעות המסורת, המבססת את השלטון על השראה אלוהית. היא נובעת מן האמונה של הנשלטים שיש ישות עליונה הנותנת גושפנקא לשליט – גושפנקא דתית, כמובן.

האפשרות השנייה היא ההצדקה שמקורה בעם, והיא מתקיימת במשטר דמוקרטי המעניק את סמכות השלטון לפקידים הממונים על-ידי הנבחרים או על-ידי הפרלמנט. הרעיון הדמוקרטי מבוסס על דעת הרוב ועל הסכמתו לשלטון, והוא מאפשר גם אלטרנטיבה.

האפשרות השלישית ובה השתמש נפוליאון היא – הכפייה. זו קשורה תמיד בצבא אדיר, כיוון שהיא פועלת בעזרת משטרה גלויה וחשאית או בעזרת רשת ענפה של בולשים ושוטרי חרש. במדיניות הפנימית של נפוליאון שלטה שיטה זו של סוכנים חשאיים; ואכן הפוליטיקאי הממולח פושה שהזכרנו, שחיפש דיקטטור צבאי לצרפת, היה ראש המשטרה החשאית במשך עשר השנים הראשונות לשלטונו של נפוליאון עד 1810, והיה בעל סמכויות נרחבות ביותר. למעשה הייתה זאת ממלכת משטרה ואפשר לכנותה "ממלכת שירות ביטחון".

ניתן לומר שהרעיון של כפייה באמצעות אותוריטה צבאית, הרעיון של תהילה לאומית ורעיון הערבות המהפכנית, שימשו דוגמה ומופת לכל המשטרים, במשך המאה ה-19 וה-20 שלא התבססו על מסורת או על ריבונות עממית. יש לשים לב שדיקטטורה אשר ביססה את כוחה על משטרה חשאית, לא בהכרח עוררה התנגדות לאומית רחבה. המשטר הנאצי נהנה גם הוא מהסכמה לאומית רחבה כי כמו הבונפרטיזם, גם הוא העניק יתרונות למעמדות שונים ולקבוצות חברתיות שונות וסיפק את צורכיהם. נפוליאון נתן לבורגנות, למשל, את בטחון הקניין וחשוב מזה – את התקווה להתפשטות כלכלית מעבר לגבולות צרפת, שהרי כמצביא, כדיקטטור, כראש מדינה, הוא המנהיג את המדינה בשווקים ובכל יבשת אירופה.

לאיכרים שרכשו את הקרקעות נראה המצב כהתבססות כלכלית המבטיחה את קיומם, ולכן היו התומכים הנלהבים ביותר. יתר על כן, במדינה אגררית שבה יותר מ-80% של האוכלוסיה הם איכרים, חייל הוא איכר במדים, ולכן ממעמד ההמונים היו האיכרים והחיילים התומכים העיקריים של השלטון הנפוליאוני. בצבא נעשה המעבר בין החיילים הפשוטים לבין הקצינים – גמיש, שכן כבר לא הייתה זו מדינה פאודלית מתוחמת היטב במעמדותיה, אלא כל חייל אשר הוכיח את כוחו בשדה הקרב היה יכול לעלות בסולם הצבאי. מתוך 24 המרשאלים שנפוליאון מינה, 16 לפחות היו אנשי המעמדות הנמוכים, שרק כיבושים תמידיים היו יכולים להביאם אל התהילה ואל שרביט המרשאל. במצב זה הצבא, שהקיף שכבה רחבה והשיג משרות חשובות, דרגות גבוהות ורכוש רב, היה הכוח המניע לכיבושים נוספים.

במידה מסוימת היה מעמד אחר מעוניין בשלטונו של נפוליאון, והוא הכנסייה הקתולית, שהרי נפוליאון ביטל ב-1801 את התעמולה האנטי-נוצרית, ובזה העניק לה ביטחון ותקווה שתוכל להחזיר לעצמה בעת שלטונו את המעמד הקודם בתודעת האוכלוסיה הצרפתית. היא הוכרה כאמונתו של רוב העם הצרפתי.

מעמד אחד בלבד לא נהנה משלטונו של נפוליאון, והוא המעמד של פשוטי העם העירוניים, מחוסרי אמצעים שנאלצו למכור את כוח עבודתם. מאחר שאיגודים מקצועיים היו אסורים, לא השיגו פועלים אלה שום יתרונות, אלא אם כן היו חיילים בצבא. מי שעבדו בעבודת כפיים בבתי-חרושת בערים היו בשפל המדרגה, שכן הם שפכו את דמם במהפכה עבור המטרה הנשגבת של שוויון כלכלי וחברתי, אבל לא השיגו דבר.

המדיניות הפנימית של נפוליאון התבססה על שלוש חוקות: חוקת שנת שמונה, (לפי הלוח המהפכני) כלומר 1799, חוקת שנת עשר – 1802 והחוקה הקיסרית של 1804, שכולן נתנו שלטון בלעדי בידי המנהיג המעולה, המוכשר, האוטוקרט הזה, וכבר לא הייתה בהן הצהרת זכויות האדם; לעומת זאת, כל אחת מהחוקות הקודמות למהפכה – של 1791, של היעקובינים (1793), ושל הדירקטוריון (1795), הייתה הצהרת זכויות האדם. במצב החדש נשללו למעשה זכויות האדם; כל הזכויות נבעו מן המנהיג הצבאי העליון.

אחד הקשיים הגדולים של נפוליאון היה להפגין נוכחות של קיום גופים מחוקקים, ובד בבד למנוע מהם איזושהי סמכות ממשית. למען מטרה זו הוא פיצל את הגופים המחוקקים לארבעה ומינה בעצמו את כל החברים בהם. אחד הגופים "המחוקקים" היה ה- 'Conseil d'Etat', כלומר המועצה הממלכתית. היא הייתה מורכבת מארבעים חברים, כולם ממונים על-ידי הקונסול הראשון ואחר-כך על-ידי הקיסר, וכל תפקידה היה להכין את החוקים. גוף אחר היה הטריבונאט, שמנה מאה חברים ותפקידם היה להתווכח על החוקים, אבל לא להכריע. ההצבעה על החוקים הייתה עניין לרשות שלישית – Corps Legislative'’ – הגוף המחוקק. נמנו עמו שלוש מאות חברים, והוא הצביע בלא להתווכח. ברור מכאן שלגופים אלה לא היו סמכויות ממשיות.

הגוף הרביעי שפרסם את החוקים היה ה 'Senat Conservateur' כלומר "הסנאט שומר החוקה", ותפקידו היה להצהיר על קבלת החוקים, על-ידי 'סנאטוס קונסולטום', כמו ברפובליקה הרומית. מאה ועשרים חבריו מן הבורגנות או מן הבירוקרטיה הגבוהה, גם הם מונו על-ידי בונפרטה. כל הגופים האלה, שמנו כמה מאות אנשים, נהנו הנאה בלעדית, בלתי-אמצעית מהמשטר, ולכן היו חסידים מושבעים של השלטון. רק בגוף אחד, בטריבונאט, היה מותר להתווכח על חוק או על הוראה של השליט, ואכן רק בו הייתה אופוזיציה מסוימת בשנים הראשונות של השלטון, ולפיכך הוא בוטל ב-1807; עם נפוליאון אין מתווכחים, רק מצייתים.

אדם אחד שהיה חבר הטריבונאט בשנים הראשונות של שלטון נפוליאון, בעת הקונסולאט ובשנים הראשונות של הקיסרות, ראוי לאיזכור והוא לזאר קרנו שהיה "המארגן של הניצחונות" בזמן היעקובינים. קרנו היה חבר בוועדה לשלום הציבור של רובספייר ב-1793-94, - רפובליקאי מושבע, אדם נבון, חריף מוח ובלתי תלוי. נפוליאון רצה לקרב אותו לשלטונו, אבל מהר מאוד התברר לו שאין להכריח אדם כזה להצביע עבור המשטר הצבאי. הוא פרש ואחר-כך יצא לגלות, לגרמניה. לאחר שהופל משטר נפוליאון לא הרשו לו הבורבונים לחזור, מכיוון שהצביע בעד הוצאה להורג של לואי ה-16 ב-1793. קרנו, אחת הדמויות הגדולות של צרפת בעת המהפכה ובתקופת נפוליאון, מת בגלות ב-1823.

המִנהל בתקופת נפוליאון היה מרוכז כולו למעלה. בראשית המהפכה חולקה צרפת ל-83 מחוזות. מספר זה גדל ל-98 בעת עלייתו לשלטון. לאחר סיפוח ארצות השפלה ושטחים גרמניים וספרדיים ב-1810 היו אפילו 130 מחוזות בצרפת. נפוליאון מינה את הפְפֶקטים, שתפקידם היה לבצע את ההוראות ואת החוקים במחוזותיהם, ואף למנות את סגניהם. המינויים של ראשי המחוזות האלה ושל החברים בגופים המחוקקים המחוזיים נעשו על פי רשימה לאומית אשר הוגשה לנפוליאון על-ידי המועצות של המחוזות השונים והיא הורכבה מבעלי ההון ללא התחשבות במוצאם. הם היוו את הבסיס הרכושני אשר תמך בשלטונו, והיו חסידי משטרו.

ב-1800 הוקם הבנק הצרפתי – Banque de France, והוא אשר עשה אחר-כך את צרפת למדינה מסודרת המסוגלת לגבות את מסיה ולממן את הוצאותיה, דבר שלא היה אפשרי בתקופת המהפכה.

לאחר עלייתו לשלטון ערך הקונסול הראשון, בונפרטה, משאל עם, שבו הוענק לו הקונסולאט לעשר שנים; לאחר משאל עם שני ב-1802, הוארך הקונסולאט לכל החיים, ובמשאל העם השלישי ב-1804 הוענקה לו הקיסרות העתידה לעבור בירושה. אחר-כך לא נערכו עוד משאלי עם, ונפוליאון, השליט הבלעדי, הדספוט הנאור, שלט בעשר השנים האחרונות כקיסר שאינו חייב בדין וחשבון; כל הנתינים היו שווים בפניו, כלומר – מחוסרי זכויות פוליטיות.