העות'מאנים שלטו בארץ-ישראל כמעט ברציפות במשך 400 שנים (מ- 1517 עד 1917). ההפסקה היחידה בשלטון היתה בשנים (1832-1840), כאשר מוחמד עלי, ששלט מטעם השולטן במצרים, מרד בו בתמיכת הצרפתים. מוחמד עלי כבש את ארץ-ישראל וסוריה והתקדם לעבר הבירה קושטא. בעזרת בריטניה ורוסיה החזירו לעצמם העות'מאנים את השלטון, ובתמורה לסיוע נאלצו לחתום על הקפיטולציות, אשר פגעו בריבונותם, שלפיהן נתינים זרים באימפריה העות'מאנית נהנים מהזכות להישפט על-ידי הקונסולים של מדינתם ולא בפני המערכת השיפוטית המקומית, העות'מאנית.

התנאי הבסיסי לקיומו של כל משטר תקין שחובתם של פקידי הרשות לשרת את האוכלוסייה ללא תשלום - לא התקיים. ללא מתן "בקשיש" לא ניתן היה להשיג דבר. דאגתם העיקרית של השליטים היה לגבות מיסים, והם לא נתנו את דעתם לפיתוחה הכלכלי של הארץ, לשיפור תנאי התברואה, או התחבורה. אפילו הגנה מפני שודדי דרכים לא הצליחו לספק. רק בהשפעת החדירה האירופית לאזור באמצע המאה ה- 19 חלו שינויים הדרגתיים בתחומים שונים: מיסיונים התחרו ביניהם על הקמת בתי-חולים, בתי-ספר ומוסדות פילנטרופיים; נסללו דרכים, הונחה מסילת ברזל מיפו לירושלים וחל שיפור בביטחון בדרכים; המעצמות הפעילו שירותי דואר. הדואר האוסטרי נחשב לאמין ולמהיר ביותר בארץ-ישראל.