בית-המקדש מעמדו ותפקידיו

במרכז חיי העם בימי בית שני עמד בית-המקדש - שלא כבימי בית ראשון (950 לפנה"ס בניית בית-המקדש על-ידי שלמה, ועד 586 לפנה"ס כיבוש ירושלים על-ידי נבוכדנאצר, הריסת בית-המקדש הראשון והגליית שארית הפליטה), שבהם עמדו במרכז גם המלך וגם הנביא יחד עם הכוהן. עם שיבת-ציון , בימיהם של עזרא ונחמיה (במאה החמישית לפנה"ס), נעלמו מוסדות המלוכה והנבואה ונותרה הכהונה לבדה. גם החשיבות הרבה (הן הפוליטית והן הדתית) שנודעה בימי בית שני לכוהן הגדול נבעה ממרכזיותו של בית-המקדש (ב-516 לפנה"ס הושלמה בניית בית המקדש השני ב-70 לספירה חרבה ירושלים וחרב בית-המקדש השני בידי הרומאים).

הר הבית היה למרכז רוחני וציבורי - כאן נפגשו המנהיגים הרוחניים של העם וכאן הורו לתלמידיהם והטיפו להמונים. רבן גמליאל, למשל, נהג לשלוח איגרות ממעלות הר הבית ליהודים בגליל, בדרום יהודה ואף לגולה, בעניין מעשרות ועיבור השנה. בהר הבית, נוסף על היותו מקום שבו לומדים ומלמדים, ישבו בתי-הדין הגדולים והבסילקי שמדרום למקדש היה ללא ספק גם מוקד של פעילות כלכלית, כפי שהיה הדבר בשאר הערים היווניות-רומיות.

צרכיו הכלכליים של בית-המקדש היו רבים: צריך היה לספק בהמות לקורבנות, והיהודים הבאים מארצות נכר חייבים היו להחליף את כספם למטבע המקומי, כך שלפעילות בבית-המקדש היה גם צד גשמי-כלכלי מובהק.

החצרות הגדולות בהר הבית, ששקקו המוני אדם בחגים ובמועדים, היו ללא כל ספק מקום נאות להחלפת דעות פוליטיות, להשמעת הצהרות, טרוניות וקובלנות, ולעתים הביאו נאומים לוהטים לליבוי יצרים ולגילויי אלימות ומרי. יוסף בן-מתתיהו מתאר כמה פעמים את ההתקוממויות שפרצו בתוך קהל הנאספים בחצרות הר הבית. כך אירע בשנת 4 לפנה"ס, בעקבות מותו של הורדוס, בימיו של הנציב קומנוס ובימיהם של הנציבים האחרונים.

בשלוש הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - נקהלו המוני אדם לחוג את חגם בירושלים, רבבות עולי רגל נתקבצו ובאו אליה, מיהודה מעבר הירדן ומן הגולה. העולים לרגל הביאו לירושלים את ראשית ביכורי פרי אדמתם.

"כיצד מפרישין הביכורים?... הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים..." (ביכורים ג, ד).

רבבות עולי-רגל נתקבצו ובאו מיהודה והגליל, מעבר הירדן ומן הגולה לימים ספורים או לכמה שבועות, והשפיעו עמוקות על החיים בעיר. העולים לרגל גם הטביעו את רישומם על כלכלת ירושלים. הכסף הוצא אז בעיר ביד רחבה - על קורבנות ועל צדקה, ומטבעות מכל העולם זרמו אל האוצר. בני ירושלים התכוננו לקבל את פני העולים לרגל וסיפקו להם אוכל ומקומות לינה. במועדים אלה הפכה ירושלים למרכז חיי העם, ובחוצותיה נשמעו כל השפות והניבים המדוברים בפי יהודי העולם. רוב הבאים היו מיושבי הארץ, והיו ערים ביהודה (כמו לוד) שנתרוקנו כמעט כליל מיושביהן בשלוש הרגלים. אך אף נוכחותם של יהודי התפוצות בירושלים היתה בולטת ומרשימה. בירושלים ובארץ כולה נעשו הכנות נרחבות לקראת בואם; משנכנס אדר תיקנו כבישים ורחובות, בורות מים ומקוואות נוקו והוכשרו לשימוש, וננקטו אמצעים להבטיח את דרכם של עולי-הרגל. בהגיעם לירושלים נמצאו לעולי-הרגל מקומות לינה באכסניות ובפונדקים, בבתיהם של אנשי ירושלים או בכפרים סמוכים. מחוץ לחומות העיר נטו עולי-הרגל אוהלים רבים.

מסורת חז"ל מאוחרת מספרת שבירושלים בשלוש הרגלים הקלו חכמים מחומרותיהם של חוקי הטוהרה כדי לאפשר לאנשים להתוודע זה לזה, ועל בעלי הבתים נאסרה גביית תשלום בעבור הלינה; בתמורה קיבלו את עורות הבהמות שהועלו לקורבן.

מה היה מספר עולי-הרגל שהגיעו לירושלים? הנתונים שבמקורותינו מוגזמים. היו חוקרים שניסו להעריך את מספר הבאים על-פי הכתוב במשנה, לפיו האנשים שהביאו את קורבן הפסח מילאו את עזרת ישראל כמעט שלוש פעמים. בחישוביהם מצאו כי אוכלוסייתה הקבועה של ירושלים, שהעמידוה על כ-100,000 איש, הוכפלה בימי העלייה לרגל.

* ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון רומי, עורך הכרך - מנחם שטרן. חלק א: מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני - עורך ישראל ל. לוין, עמודים 183-181, הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים 1984.