קורות חייל חרדי בגדוד נהגי הפרדות

גדוד נהגי הפרדות "ציון" שירת בחזית גליפולי, בצמוד לדרגים הלוחמים, מאפריל 1915 ועד לתחילת ינואר 1916, מועד פינוי הגייסות האנגליים והצרפתיים שהשתתפו בנחיתה הכושלת בחצי האי החולש ממערב על מיצרי הדרדנלים.
נהגי הפרדות הובילו תחמושת, נשק כבד, מזון ומים לכוחות בקווי החפירות הקדמיים, לעתים במזג אוויר קשה, תוך מעבר בשטחים שכוסו באש הארטילריה של הטורקים והגרמנים. רבים מאנשי הגדוד חלו; חמישים וחמישה נפצעו; שישה נהרגו ונקברו בגליפולי. אחד חלה, מת באנייה שבה פונה למצרים וגופתו הוטלה לים. שניים שנפצעו קשה מתו בבית החולים באלכסנדריה. האחד הוא טוראי ראשון שמואל ברגמן והאחר – ורטהיימר. בכל מה שנכתב עליו ועל נסיבות פציעתו ומותו לא נזכר שמו הפרטי. ב"ספר הכבוד" שהוציאו לאור יהודי בריטניה ובו שמות כל החיילים היהודים ששירתו בצבאות הוד מלכותו במלחמת העולם הראשונה מופיע השם ורטהיימר, בן. הדעת נותנת ששמו בישראל היה בנימין.

ארץ ישראל יקרה לנו לא פחות

הקפיטן יוסף טרומפלדור, סגנו של הלויטננט קולונל ג'והן פטרסון מפקד הגדוד, הקדיש לורטהיימר רשימה שנדפסה ב-15 במרס 1919 בביטאון יהודי ברוסיה. לימים תרגם את הרשימה לעברית ק"י סילמן, והיא נדפסה ב"הארץ" בי"א באדר ב תרפ"א (21.3.1921). גם ברשימה זו, "לזכר חבר שמת", התייחס טרומפלדור לגיבור הסיפור בכינוי "ורטהיימר הצעיר" ולא נקב בשמו הפרטי.
טרומפלדור סיפר כי אותו ורטהיימר, מפליטי ארץ ישראל שישבו במחנה ליד אלכסנדריה, בחור מרושל, חלש וצנום, לבוש שחורים כדרך החרדים בירושלים, בעל פאות ארוכות ומסולסלות, בא ללשכת הגיוס לגדוד בלוויית אביו. האב אמר לטרומפלדור כי הבן רוצה להיספח לגדוד כדי להוכיח שיהודי החלוקה אוהבים את ארץ ישראל: "בני ילך בשם ה' למלחמה וישפוך את דמו, אם יהיה צורך בכך, ובזה יוכיח לכם כי ארץ ישראל יקרה לנו לא פחות מאשר לכם".
ורטהיימר גויס. עד מהרה גזז את פאותיו וחדל להקפיד, מאונס, על דיני כשרות. הוא עשה כל מאמץ להיטמע בחבורה. עוד באנייה, בדרך ממצרים לגליפולי, גילה ורטהיימר לטרומפלדור כי הוא מתיירא מן החזית, שמא לא יעמוד במבחן וימיט קלון על הגדוד ועל היהודים. אחרי שנחתו בחצי האי והחלו בעבודה, מילא ורטהיימר את כל המשימות שהוטלו עליו בשקט, בלי שמחה, אך בדייקנות ובנאמנות.

לא אדע עוד פחד

והנה הגיע יום המבחן. באחד מימי יוני, כך כתב טרומפלדור, פתחו הטורקים במתקפה רבתית על קווי ההגנה בגזרה שבה שירת גדוד נהגי הפרדות. המתקפה לוותה בהרעשה כבדה ביותר על השטח הפתוח שבעורף החפירות של האנגלים. שתי פרדות הועמסו בתחמושת ובמכונות ירייה כבדות ונדרש מתנדב להוליכן אל קו החפירות. "המעבר על פני הכיכר היה כהליכה ודאית כמעט לקראת המוות", כתב טרומפלדור, היו שם אנגלים, הודים ויהודים ולא נמצא מתנדב, עד שצעד ורטהיימר קדימה ואחז באפסרים של הפרדות. הכול צפו בורטהיימר, הצועד לעיניהם המשתאות ומוליך אחריו את שתי הפרדות בשטח הפתוח. פגזים התפוצצו על האדמה והמטירו רסיסים באוויר. ורטהיימר הגיע בשלום כמעט עד לקו החפירות ואז נפגע וצנח ארצה. החיילים האנגלים משכו אותו ואת הפרדות העמוסות אל תוך העמדות. טרומפלדור סיפר כי הוא נפרד מורטהיימר באניית הפצועים שבה פונה לאלכסנדריה. "אדוני", אמר ורטהיימר הפצוע למפקדו, "עתה לא אדע עוד פחד". כעבור שבוע מת ורטהיימר מפצעיו בבית החולים באלכסנדריה. הוא נטמן בבית העלמין היהודי. חבריו הקימו על קברו מצבת שיש גדולה.
האם דייק טרומפלדור ברשימה שהקדיש לזכרו של ורטהיימר? האם, כדברי מנחם פוזננסקי, עורך "מחיי יוסף טרומפלדור", לא נתנה הישרנות הטבועה בדם לנטות מהשתלשלות הדברים כפי שהיו במציאות"? בדיקת העובדות הוודאיות מוכיחה כי הרשימה "ורטהיימר" של טרומפלדור אינה בחזקת עדות אלא חיבור ספרותי, שגרעין האמת שבו עטוף בקליפה עבה של המצאה. ורטהיימר לא נפצע ביוני, כפי שכתב טרומפלדור. טרומפלדור כתב מגליפולי לידידתו-אהובתו פירה רוזוב כמעט יום-יום וסיפר לה בפרטי פרטים כל מה שהתרחש בגדוד. כל מוות, פציעה ואפילו מחלה של חייל מחיילי גדוד נהגי הפרדות אוזכרו במכתביו בפרטים. והנה, בכל המכתבים מחודש יוני אין זכר לורטהיימר, למעשה הגבורה שלו ולפציעתו. במחברת של טרומפלדור המצויה בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, מחברת שבה נהג לרשום שינויים במצבת כוח האדם בגדוד, בעמוד 51, מתחת לכותרת killed (נהרגו) כתוב: "ורטהיימר ב. פלגה א, כיתה 4". תאריך – אין.

הדלי איננו למה לי החבל

ב-12 בדצמבר 1915 כתב טרומפלדור לידידתו כי קיבל מכתב מורטהיימר האב. המכתב נשתמר וזה נוסחו:

לאדון טרופנאדארף יחיה ויצליח ויעלה מעלה. לא נעלם מכבודו, שבני ווערטהיימר נהרג במלחמה והביאו אותו לאלכסנדריע כל עוד נשמתו בו ופה מת ונקבר. וכל חפציו נשארו שמה ולא על החפצים אני מיצר ודואג. כי אם הדלי איננו, למה לי החבל. אבל בין חפציו נשארו התפילין שלו, ומאוד חפצתי שיישאר לזכרון אצלי הדבר שהיה יקר לו. אשר ע"כ [על כן] מובטח באהבת אדם שקננה בלבו, שישתדל לדרוש אחריהם ולהחזיר לי ולעולם לא אשכח לו את הטובה הזאת. הכותב והחותם בדמע. יהושע העשל ווערטהיימר.

טרומפלדור מיהר להשיב לאב, בעברית. הוא שלח את מכתבו לפירה רוזוב וביקש ממנה לאתר את האב במחנה ורדיאן ליד אלכסנדריה ולמסור לידיו את המכתב. אגב כך הודיע לה כי מיניסטריון הצבא קצב להוריו של ורטהיימר פיצוי בסך 18 לירות שטרלינג במקום קצבת שארים. והנה תשובת טרומפלדור לאב השכול:

אדון נכבד!

אני קבלתי מכתב שלך. כאשר היה פצוע בנך אני הייתי באלעקסאנדריא. אני לא יודע לאן שלחו את החפצים שלו. עכשיו חפשו אבל לא מצאי. אמרו לי, שהתפילין לקח "חודורוב" איש צבא שעכשיו באלקסנדריא. אני כתבתי למכירים שלי שהם יקחו אצלו ויתנו לך התפילין, אבל אתה בעצמך גם כן תמצא את חודורוב (תשאל "בבז דפו" Base Depot, rue Sestoris N 14) איפה הוא. תדרוש אצלו התפילין, שאתה ככה רוצה לקבל אותם אני מבין מדוע. תקבל כבוד שלי בעד זה שיכולת ללמוד [כך!] ככה בנך שהוא היה גם איש טוב גם יהודי טוב גם איש צבא טוב. אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תודע [כך!] שנפל בנך בתור גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל.

קפיטן טרומפלדור
Cape-Hellis
13.XII.15

מן המכתב אנו למדים שכאשר נפצע ורטהיימר הבן, נעדר טרומפלדור מגליפולי והיה באלכסנדריה. ידוע שטרומפלדור נסע לאלכסנדריה לגייס חיילים נוספים לגדוד נהגי הפרדות. הוא עזב את גליפולי קרוב לסוף יולי ושב בסוף ספטמבר. משמע, הפרשה שתיאר טרומפלדור ברשימה "לזכר חבר שנפל" לא אירעה ביוני. טרומפלדור לא היה עד ראייה למעשה הגבורה של ורטהיימר ולא שמע מפיו דברים. הכול ספרות יפה. כך גם אין אנו יודעים, וכנראה גם לא נדע, האם קיבל האב השכול את התפילין מידיו של אותו חודורוב. אשר למקום קבורתו של ורטהיימר, אין לו ציון ומצבה בבית הקברות היהודי באלכסנדריה. באתר האינטרנט "יזכור" של משרד הביטחון רשום תאריך פטירתו – ל' באב תרע"ה (10 באוגוסט 1915) – אך "מקום קבורתו לא נודע".