בשלהי 1913 הגיעה הטיסה הראשונה לירושלים וחוללה מהפכה בתפיסת הזמן והמקום.

ב-17 בדצמבר 1903 בישרו האחים וילבור ואורוויל רייט (Wright) על הגשמתה של השאיפה האנושית עתיקת היומין לעוף כציפור, ולו במכונה כבדה מהאוויר ומונעת במנוע בנזין. היה זה בקיטי-הוק שבצפון קרוליינה. באוגוסט 1908 כבש וילבור רייט האמריקני את לבם של הצרפים בטיסותיו הראשונות באירופה. ב-22 באוגוסט 1909, חודש לאחר שלואי בלריו (riot Bl) חצה בטיסה את תעלת לה-מאנש, נערך המפגן הבין-לאומי הראשון לתעופה ולתחרויות טיס בבתני (Betheny) שמצפון לריימס. עשר שנים לאחר ההמראה הראשונה, ביום האחרון של 1913, נחת המטוס הראשון בארץ ישראל.

הכול בגלל סיגריה

ב-1909 הוקמה בצרפת הליגה הלאומית לטיסה, וצעד זה האיץ את מעורבותה של צרפת בתחום זה. ב-1911 היו בצרפת 353 בעלי רשיון טיס, ובסוף 1912 היו בה 966 בעלי רשיונות, יותר מבכל מדינות העולם גם יחד. מבצעי טיסה רבים נערכו בחסות העיתונות ואתגרו את הטייסים. בעידודו של רנה קנטון, נשיא הליגה הלאומית לתעופה ועורכו של le Matin, קצב העיתון פרס של חצי מיליון פרנק לטייס שיגיע ראשון מפריז לסין. לאחר שהתברר שטיסה זו אינה בת ביצוע, יזם קנטון טיסה מפריז לסין. לאחר שהתברר שטיסה זו אינה בת ביצוע, יזם קנטון טיסה מפריז לקהיר בנתיב המזרחי, דרך שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. היה זה מבצע לאומי לכל דבר וממשלת צרפת טרחה לבקש את עזרת המדינות שדרכן היו אמורים הטייסים לעבור. הקהילייה הצרפתית בכל אתר ואתר נקראה לארגן את קבלת הפנים לטייסים.

שלושה אווירונים וחמישה טייסים יצאו באוקטובר-נובמבר 1913 למסע של כ-5,400 קילומטר: מפריז לקהיר דרך וינה, איסטנבול, קוניה, ביירות, יפו, ירושלים, פורט סעיד וקהיר. אף שהייתה זו תחרות, לא אצה הדרך לטייסים; הם יצאו לדרכם במועדים שונים, בחרו את נתיב טיסתם באורח שרירותי, לא היססו להאריך בדרכם, לא חסכו בחניות ביניים, ניצלו עד תום את קבלות הפנים הרשמיות והעממיות שנערכו לכבודם וערכו טיסות ראווה.

בטיסה ראשונה שיצאה לדרך באווירון הדו-מושבי היו הטייס פייר דוּקוּר (Daucourt) ומלווהו המכונאי אנרי רוּ .(Roux) הם יצאו מפריז ב-20 באוקטובר 1913, הגיעו בשלום לאיסטנבול ב-9 בדצמבר 1913, והתקבלו בכבוד גדול. אבל דוּקוּר לא הצליח לגבור על מעבר רכס הרי הטאורוס. כאשר היה האווירון בגובה של כ-2,000 מ' שינתה הרוח את כיוונה. האווירון פנה נגד רצונו של דוקור אל ההר, והוטח אל צמרות העצים. רק כנף אחת נשברה. רו לא היה עמו כי במסלול שבו נדרש המטוס למאמץ מיוחד עשה רוּ את הדרך ברכבת. דוקור נחלץ ללא פגע והיה משוכנע שהנזק ניתן לתיקון. לשם כך מיהר אל העיירה הסמוכה כדי להוריד את רו מהרכבת, ועד לשובו הפקיד על האווירון רועה מזדמן. הרועה התיישב במושב הטייס, הצית להנאתו סיגריה והעלה עמה באש את האווירון.

הצגה שנייה

 ז'ול ודרין (Vedrines) היה הטייס השני שיצא לדרך. ודרין הספיק לצבור ניסיון רב כמכונאי אווירונים וכטייס נועז. הוא היה שיאן סדרתי – כמעט מדי חודש השיג שיא מהירות חדש. ודרין ניחן בחזות מלאת אנרגיה, בלסתות בולטות, שפמו היה קצר ועבה וסגנון דיבורו היה מחוספס ועממי מדיי לטעמם של רבים. הוא נהג ככוכב לאומי, שמשך תשומת לב רבה וכונה "האפאש (הבריון) המעופף". ב-1911, לאחר שלמד טיסה, ליטף במטוסו את כיפת כנסיית הנוטרדם בפריז.

באוקטובר 1913 יצא ודרין בגפו לדרך מפריז באווירון חד-כנפי דו-מושבי, אבל עוכב בננסי עד 20 בנובמבר. ב-5 בדצמבר הגיע לעת ערב לאיסטנבול, ביום שבו הגיע גם הצמד השלישי, בונייה וברנייה.

ביום שישי, 26 בדצמבר 1913, הוכרז בירושלים שודרין יגיע בשבת בשש בבוקר ליפו ומי שחפץ לראות אווירון מוטב שיקדים ויסע, כי הטייס מוותר על נחיתה בירושלים. שדה התעופה הראשון בארץ הוכן בשדות מקווה ישראל, בשל זיקתו של המוסד החקלאי המכובד לצרפת. יפו וסוחריה שבתו ממלאכה וממסחר. הנהלת מסילת הברזל יפו-ירושלים הסיעה רכבות מיוחדות למקווה ישראל, ובשבת בבוקר נהרו אל המקום אלפים מיפו וממושבות יהודה ברגל, ברכבת ובעגלות מיוחדות.

ודרין יצא מביירות למקווה ישראל בשבת חנוכה, 27 בדצמבר 1913, אבל נחת בחוף יפו, לאכזבתם של הרבבות שהמתינו במקווה ישראל. במוצאי שבת ערכו האדון גַרו ,(Gueyraud) קונסול צרפת בירושלים, ורעייתו, קבלת פנים חגיגית לוָרדין במלון פארק ביפו, אבל לא היה בכך פיצוי הולם לנחיתה הסתמית בחוף בלא תשואות ומפגן אווירי. לכן שב ודרין למחרת ונחת במקווה ישראל. המכובדים הטורקים והצרפתים עברו מיפו למקווה ישראל, צילמו והצטלמו לכבוד המאורע שלא אירע יום קודם, וההמונים שהתגודדו סביב שיוו לאירוע ההיסטורי אווירה ססגונית של יום שוק.

קבלת הפנים הרשמית נערכה בתוך המוסד. מושל ירושלים, הפאשא של יפו, קונסול צרפת והאחרים, כל אחד בירך בתורו והעלה על נס את גודל המבצע וחשיבותו. ודרין בתשובתו מצא לנכון להתנצל שלא יגיעו בזו הפעם לירושלים כי אצה לו הדרך לקהיר, אבל הבטיח כי בדרכו להודו דרך בגדד ובצרה יפקוד את עיר הקודש. למחרת, ב-29 בדצמבר, המריא ודרין לקהיר.

ציפור השטן

ודרין היה הראשון שהגיע ארצה בטיסה, אבל מרק בונייה (Bonnier) ומלווהו ז'וזף ברנייה (Barnier) זכו בראשוניות יתרה: הם היו הצליינים הראשונים אשר עלו בדרך האוויר לירושלים – זו תווית שהטביע בהם האב דולָה, אב מנזר נוטר-דאם דה-פרנס, בהוקרה לטייסים שמימשו במטרתם הגשמית ערכים רוחניים.

בונייה וברנייה המריאו משדה וילָקוּבּלָה (Villacoublay) בקרבת ורסאיי. ב-14 בנובמבר 1913 הגיעו לווינה, וב-5 בדצמבר 1913 – לאיסטנבול. לפי עיתונות התקופה הורה קנטון לודרין ולבונייה בעלי המזג השונה להמשיך יחד בטיסה, להניף בגאון את הדגל שהשאיר דוקור על מדרונות הרי הטאורוס ולהוליכו אל הפירמידות, לתפארת צרפת. שני האווירונים המריאו לדרכם ב-16 בדצמבר 1913, אך בונייה נתקל בבעיות טכניות ולא הצליח להדביק את ודרין, שהיה תמיד סולן ובוודאי תכליתי יותר מעמיתיו. לבונייה וברנייה הייתה כנראה זיקה עמוקה יותר לעניני רוח ודת. הם טסו בכוונה מעל נקיאה, איזניק, עיר חשובה בהיסטוריה האָקומנית של הכנסייה הנוצרית שנכבשה על ידי הצלבנים ב-1097. בקור עז של מינוס 20 מעלות השתתפו במיסת חצות של ליל חג המולד בקוניה שברמה האנטולית. ודרין חגג את הצלחתו בקהיר ב-29 בדצמבר, כאשר בונייה רק הגיע לביירות. ב-31 בדצמבר יצאו בונייה וברנייה מביירות דרומה, טסו לאורך קו החוף עד למנזר הצרפתי על הר הכרמל, משם פנו אל המנזר הצרפתי בלטרון ולאחר טיסה בת שעתיים ורבע הופיעו בשמי ירושלים.

יומיים לפני כן, ביום שני, 29 בדצמבר 1913, נפוצה השמועה שהאווירון עומד לנחות בירושלים, אך משבושש לבוא סברו הנכזבים שנעשה "מעשה-ודרין", שוויתר על עיר הקודש. אבל ביום האחרון לשנת 1913 נראה באופק באופן בלתי צפוי הנשר בכנפיו הפרושות ובזנבו העטור בשלושת צבעי הדגל הצרפתי. בירושלים נתקבלה ההודעה המפתיעה במברק ששוגר בצהרי היום מביירות. קונסול צרפת קיבל את השדר סמוך לשעה 15:00 אחר הצהריים ובשעה 15:40 כבר נשמע רעש המטוס. לירושלים לא נותר זמן להכשיר מנחת ולהכין קבלת פנים הולמת, והטייסים נאלצו לחוג מעל העיר, לרחף מעל לתמרוריה של צרפת בירושלים, נוטר-דאם דה-פרנס, סן אטיין ורטיסבון, ולחפש בעצמם אתר לנחיתה. רעש המנוע גרם להרמת המבטים. אנשי הדת עלו לראשי המנזרים, המואזינים עלו על מרפסת המסגדים, וצעקות עלו מן הרחובות, המרפסות, החומות ומגדלי התצפית: אה-תיירה! .Laeoplan, Zeppelin, Fliegmaschinke! לאחר מטס הראווה הנאה איתנו הטייסים את מקום המנחת המתאים ביותר, כמובן גם הוא צרפתי, מדרום למנזר הנזירות של מסדר סנט קלייר בקרבת תחנת הרכבת, לימים "מחנה אלנבי" שבדרך חברון. את פניהם של היורדים משמים קיבל פלאח נפחד והמום, שמלמל משהו לא מובן ובכך הוחמץ ללא ספק מסר ירושלמי היסטורי בתולדות התעופה.

"אלפי אנשים" נהרו אל האווירון, לפי העיתונות. הם נהרו ברגל, באופניים, רכובים על חמורים וב"שרות מכוניות טוב" שאורגן, מן הסתם בכרכרות, עד למקום שנקרא מאז "אדמת התעופה". בתוך ההמון נראו חובשי תרבוש וטורבן ושטריימל ורעלה ומצנפת של כוהני דת, בני כל העדות, מזרח ומערב. כולם עטו על "האוירון הראשון המביא לאסיה את בשורת היצירה האנושית הכי מפליאה של זמננו". ההתרגשות אחזה בכול. היו שפחדו להתקרב אל האווירון וצפו ב"ציפור השטן" מרחוק בחוסר אמון.

את הלילה עשו באכסניית נוטר-דאם דה-פרנס ועל כך גאה לב אב המנזר, האב דולָה, שייחס למסע האווירי משמעות דתית: "אני, הכומר הראשון בן-צרפת, ששלח ידו לעולי הרגל הטייסים כדי לברכם". בונייה הנרגש שלח מברק לאפיפיור פיוס ה-10: "הטייס הצרפתי הראשון שהגיע לירושלים כצליין כורע לרגלי הוד קדושתך ומבקש את ברכתך".

מחשש שהמון יחסום את מסלול ההמראה, ביקשו בונייה וברנייה להקדים להמריא ב-1 בינואר, עם שחר. אך קודם שיצאו לשדה התעופה מיהרו לבקר בכנסיית הקבר, בכנסיית סנטה אנה ובכיפת הסלע. בבואם אל האווירון נדהמו לראות קהל גדול אף מזה שנאסף ביום האתמול. טרם הזריחה נהרו המון התושבים, שרי העיר, מושליה ומפקדיה, באו גם הקונסול הצרפתי ונתיניו וראשי המוסדות הדת והציבור. תזמורת קולג' אל-צלאחיה של מסדר האבות הלבנים של כנסיית סנטה אנה בעיר העתיקה הנעימה ב"מרשים הצרפתיים הטובים ביותר".

בשעה 08:40 המריאה "הציפור של צרפת" לקול שאגת הקהל וצלילי ההמנון הצרפתי שניגנה תזמורת הקולג'. המסלול המאולתר השתרע בין מחנה אלנבי לטיילת שרובר של היום. אחר הצהריים צעדה התזמורת אל בית הקונסול הצרפתי לברכו על התואר קצין בלגיון הכבוד, שהוענק לו בעבור טרחתו הרבה. באותו היום רשם סגן הקונסול ביומנו שלרגל המאורע המרגש בוטלה קבלת הפנים הרשמית לרגל השנה החדשה.

הצלחתם של ודרין ובונייה חוללה בארץ ישראל מהפכה בתפיסת הזמן והמקום. משל לכך הוא סיפור פרידתו של ודרין ממקווה ישראל: טרם המראתו הגישה לו בתו של הקונסול הצרפתי סל מזון, צִידה לדרך. הוא הודה לה בלבביות ולקול צחוקם של הנוכחים אמר שבצהריים הוא מוזמן לארוחה אצל שגריר צרפת בקהיר. כך החלה לחלחל משמעותה של התמורה בתפיסת הזמן והמרחב.

העותמאנים חיפשו בכל אשר פנו מנוף לשיקום גאוותם הלאומית. ב-1914, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חיקו טייסים עותמאנים אמיצים את הצרפתים, אך שלושה מהם ניספו בארץ. היישוב היהודי בארץ זיהה כבר אז במטוס את הפוטנציאל הביטחוני, כמו בפרשת מחתרת ניל"י, אך לא היה בידיו לקדמו. במלחמת העולם הראשונה, כאשר פעלו בארץ כ-150 מטוסים, כבר לא היה בכך כל חידוש.