ההתארגנות הראשונה של תנועה פוליטית מוסלמית בארץ-ישראל בעידן המודרני באה אל העולם בהשפעת ארגון "האחים המוסלמים", שנוסד במצרים בסוף שנות העשרים בידי חסן אל-בנא. במהלך המרד הערבי שהתחולל בשנים 1936-1939 ביקר בארץ עבד אל-רחמן אל-בנא, אחיו של חסן, ויש הרואים בפגישתו עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שאירעה במהלך אותו ביקור, אירוע שהניח את היסוד לפעילות המוסלמית המאורגנת בארץ. מאז ביקור זה עבר כמעט עשור עד הקמת הסניף הראשון של ארגון "האחים המוסלמים" בפלסטינה ב- 1946, אלא שאז בא הזינוק: בתוך תקופה לא ארוכה מנתה התנועה 25 סניפים וכ- 20,000 חברים (Yisraeli 1993: 16).

מלחמת 1948 הביאה למעשה כליה על תאי התנועה האיסלאמית, שפעלו קודם לכן בשטח שבו הוקמה מדינת ישראל. התפתחותה נעצרה, במידה מסוימת, גם בגדה המערבית, שהייתה תחת שלטון ירדן בשנים 1948-1967; סניפיה נותרו על כנם, אך הם פעלו בפיקוח הכתר הירדני ותוך תלות בו. ברצועת עזה הייתה לארגונים המוסלמים עדנה בראשית שנות החמישים, אך השפעתם פחתה באורח זמני, עד שנת 1967 (Yisraeli 1993: 18).

כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל ב- 1967 זירז באופן ניכר את התפתחות הארגונים האיסלאמיים באזורים אלו, ועודד בעקיפין גם את צמיחתם מחדש בתחומי מדינת ישראל. חיבוטי הנפש שהתעוררו בעקבות התבוסה הצבאית מול ישראל חיזקה את אמונתם של ערבים רבים בכך, שסיבת חולשתם נעוצה בהתרחקותם מן האיסלאם, ועודדה אותם להשליך את יהבם על האמונה המחודשת.
במקביל הפכו חיי היומיום תחת הכיבוש הישראלי לחוויה מדכאת ומייאשת, שעודדה רבים לחפש אחר הסבר מטאפיסי לרוע הגזירה, ולתור אחר כיוון אלטרנטיבי. ישראל מצדה לא טרחה במיוחד לעקוב ולפקח אחר הארגונים האיסלאמיים בעשורי הכיבוש הראשונים; לדוגמה, התמקדותה של ישראל בדיכוי הזרמים החילוניים של התנועה הפלסטינית הלאומית, ובראשם הפת"ח, הסיטו את תשומת לבם של השלטונות מפיתוח המכללות האיסלאמיות בחברון ובשכם.

בראשית שנות השבעים יצאו מישראל כמה עשרות צעירים ערבים ללימודי דת במכללות האיסלאמיות החדשות שב"שטחים". למכללה בחברון נודעה משמעות מיוחדת עבור קאדר זה, שעמו נמנו כמה ממנהיגיה הנוכחיים של התנועה האיסלאמית בישראל, לרבות שייח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם, ראש עיריית אום אל-פחם שייח' ראיד צלאח, כמאל חטיב מכפר כנא שבגליל ואחרים.
עם שובם לקהילות מוצאם הפכו בוגרי המכללות לבעלי בשורה. הם הגיעו תוך זמן קצר להישגים ציבוריים, לא מעט תודות לעובדה שהיו בוגרים מרכזי לימוד שנתפסו בעיני רבים כמייצגים ידע עתיק, מורשת עמוקה ובמידה מסוימת גם זהות לאומית פלסטינית בת-זמננו. לכך הצטרפו הכריזמה האישית של כמה מהם, יכולתם הארגונית ולעתים גם הצלחתם בהשגת מקורות מימון מחוץ לגבולות המדינה.

מלכתחילה נקבע מרכז הכובד של פעילי התנועה ברמה המקומית-המוניציפלית. באום אל-פחם, למשל, הוקם סניף התנועה האיסלאמית ב- 1976, ב- 1978 קמה במקום ועדת פיוס איסלאמית לעניינים משפחתיים, שפעלה בעיקר למציאת פשרות למתחים בין בני זוג בחסות האיסלאם (Abu Raia 1991: 108).
ההצלחה היחסית של יוזמה זו הביאה בהמשך להקמה של סדרת ועדות, שעסקו במגוון תחומים של חברה ותרבות - מארגון חתונות ברוח האיסלאם ועד הקמת ליגת כדורגל לקבוצות איסלאמיות.

מראשית פעילותם התאפיינו פעילי התנועה האיסלאמית בתשומת הלב שהקדישו לבעיות שהעסיקו את השכבות החלשות באוכלוסייה. בעיות אלו לא טופלו כלל - או שטופלו באופן לא-מספק - בידי הגורמים העירוניים והממשלתיים המופקדים עליהם. לדוגמה, בערים ובכפרים רבים נותר במשך תקופה ארוכה חלל ריק בכל הקשור למוסדות עבור הגיל הרך. התנועה האיסלאמית, שזיהתה כאן צורך אמיתי, השכילה לענות עליו בהקימה גני ילדים ומעונות יום ביישובים שונים. בכך הקלה על נשים, ואפשרה להן מרחב תמרון גדול יותר, לרבות אפשרות לצאת לעבודה במפעלים מקומיים. ב- 1983 פעלו באום אל-פחם, למשל, חמישה מוסדות כאלה, ובהם למדו 350 ילדים. ב- 1989 הגיע מספרם לשבעה, והם כללו 600 ילדים (Abu Raia 1991: 132) היוזמה, המימון, הניהול השוטף, בחירת הצוות והכשרתו - כל אלו היו באחריותם של פעילי התנועה האיסלאמית.
המעורבות החינוכית של התנועה לא הצטמצמה לגיל הרך. מאמצע שנות השמונים הוחל בהקמת מרכזי מחשבים וסיוע מגוון לבתי-הספר בקהילות השונות, לרבות תרומת ציוד מקצועי, שיפוץ מבנים, תוספת כיתות ועוד. באום אל-פחם הוקם מרכז שהופעל בהתנדבות בידי בוגרי אוניברסיטאות, ויצר עבור רבים מתושבי העיר הזדמנות ראשונה להתוודע למחשב ולשימושיו (שם).

הכלי הארגוני המרכזי של התנועה האיסלאמית היה ועודנו האגודה האיסלאמית. זוהי עמותה, המבוססת על תרומות כספים ופעולה התנדבותית והמפעילה ועדות פעולה בתחומים שונים. אין ספק שהמפתח להצלחת האגודה טמון בנכונותה, כבר בשלב מוקדם של קיומה, לפרוץ את גבולות התחומים שנתפסו עד אז כדתיים מסורתיים. פעילות כמו השכנת שלום בית, עם כל חשיבותה, לא הייתה מקנה לתנועה אחיזה פוליטית של ממש. העיסוק בשאלות חינוך, לרבות שילוב אלמנטים חדשניים ותמיכה במוסדות שאינם דתיים, אותת לציבור שהאגודה רואה את תפקידה בייזום שיפורים בטווח-נושאים רחב. פעילות זו הרחיבה את משמעות המושג "תנועה איסלאמית" אל מעבר לתחום הדת, והחלה מקנה לאגודה רלבנטיות פוליטית שאין להתעלם ממנה. דגם פעולה מעין זה ידוע, כמובן, בתנועות דתיות רדיקליות במקומות רבים במזרח התיכון ומעבר לו.

המעשה שהביא לתנועה האיסלאמית את פרסומה הראשון ברמה הארצית היה הקמת "אוסרת אל ג'יהאד" ("משפחת הג'יהאד") ב- 1979. ארגון זה הוקם בהשראת הצלחתו של חומייני באיראן וגל היוזמה של האיסלאם הרדיקלי שהסתמן במדינות ערב נוספות מיד אחר כך. מטרתו הייתה להביא חלק מן העיקרים הערכיים המנחים את האיסלאם הפנדמנטליסטי לידי ביצוע מעשי. התרבות המערבית נתפסה בעיני הארגון כאחראית לריקבון ולהידרדרות המוסרית בעולם, לרבות אלה שפקדו את הערבים. מאחר שישראל הצטיירה כנציגות מערבית במזרח התיכון, כוונו מעשיו של הארגון, שהתנהל כרשת מחתרתית קטנה מאוד אך ממודרת, כנגד המדינה ובעיקר כנגד מוסדותיה הכלכליים.
אלא שארגון "אוסרת אל ג'יהאד", לא האריך ימים. הארגון נחשף, וחבריו הושמו בכלא בעקבות פיגוע זעיר שבוצע במטע בבעלות אחד הקיבוצים במרכז הארץ ואשר לא סיכן חיי אדם (ראה: מאיר 1989; גרוסמן 1992: 8-718). כמה עשרות מחברי הארגון ריצו עונשי מאסר, שנעו בין מספר חודשים לשלוש שנים. הזמן שבילו בכלא נוצל להידוק הקשרים בינם לבין עצמם ולהעמקת האידיאולוגיה שהדריכה אותם. במהלך המאסר גיבשו הפעילים החלטה, שהדריכה אותם מאז צאתם לחופשי ועד היום - שכל פעילותם תתנהל בגבולות החוק (26 :1993 ,Yisraeli בעקבות מאיר 1989).

אחד החידושים שהביאה האגודה האיסלאמית היה ההתלהבות שבה פנתה לעסוק בתחומים בעייתיים שהוזנחו עד אז, ובראשם ההתמכרות לסמים ועבריינות הנוער. שבירת קשר השתיקה בתחום ההתמכרות לסמים התאים במיוחד לצרכיה האידיאולוגיים של התנועה: אין כמו נושא זה כדי להמחיש את טענותיה אודות ההשפעה המנוונת וההרסנית שעלולה להיות לתרבות המערב ולמודרניות על קבוצות שוליים חלשות, כדוגמת המוסלמים בישראל. ואכן, בשנות השמונים באו אל העולם ועדות "רחמה" - ("הרחמים"), שעניינן טיפול בהתמכרות לסמים, באלכוהוליזם, בעבריינות נוער ובזנות. באום אל-פחם הקימה הוועדה מרכז קטן לגמילה מסמים, גייסה מנהיגי דת למאבק הסברתי כנגד הנגע והצליחה לגרום להפעלת סנקציות חברתיות כנגד סוחרי הסמים. בהשראת התנועה האיסלאמית הלך המסחר בסמים וזוהה עם כתם סטיגמטי, שהאפיל בהדרגה על היוקרה הכרוכה בהצלחה הכלכלית הנופלת לעתים בחלקם של הסוחרים. ועדת "רחמה" דאגה גם לסדרת קורסים והשתלמויות למורים, לעובדים סוציאליים ולסטודנטים אודות היקף התופעה והסכנות הטמונות בה, והביאה לכך שבמסגדים נישאו בימי שישי דרשות שנושאן פגיעתם הרעה של הסמים.

חלק ניכר מפעולות האגודה האיסלאמית וועדותיה נעשה בהתנדבות, אך במקביל לכך פיתחה האגודה גם מערכת יעילה ומגוונת של גביית תרומות מן הציבור. המכשיר העיקרי הוא ועדות ה"זכאת", הקרויות על שם אחד מחמשת עמודי האיסלאם הדורש מכל מוסלמי להפריש חלק מרווחיו הכספיים והנכסים שצבר בשנה מסוימת לטובת הקהילה וענייה. השינוי העיקרי בתחום זה חל עוד בסוף שנות השבעים, כאשר ועדות ה"זכאת" החלו לתפקד כמתאמות-על של איסוף כספים ותיעולם לנזקקים. ביישובים שונים מינו הוועדות אספני כספים שכונתיים, שמשימותיהם כללו גם העברת מידע על נזקקים. לעתים נעשה שימוש בכספים אלו לרכישת ביגוד ומזון ואף לנתינת מתנות כסף לנזקקים (Abu Raia 1991: 137).
ועדות ה"זכאת" הרחיבו ומיסדו גם את מתן ה"צדקה" - תרומות מעשירי הקהילה - וה"פיטרה": צדקה לעניים הניתנת בסוף הרמדאן. נוסף על כך הונהגו גם תרומות חודשיות ותרומות בעד התפילה בימי שישי, ומוסדו ההכנסות הקטנות שנבעו מפעולות שוטפות של האגודה: שכר לימוד (מוקטן) במעונות ובגני הילדים, הכנסה ממכירת ספרים ועוד.
מיסוד הפעילות הכספית באמצעות ועדות ה"זכאת", בצירוף העזרה התקציבית שהגיעה מחו"ל, העניקו לתנועה האיסלאמית דחיפה ארגונית משמעותית ביותר. באום אל-פחם, העיר המוסלמית הגדולה בישראל, יצרה לעצמה התנועה האיסלאמית בשנות השמונים מרכז כוח משמעותי ובעל עוצמה כלכלית. מרכז זה החל לתפקד כחלופה לעירייה ולמוסדות הממלכתיים, ובמרוצת הזמן הפכו הפרויקטים שיזמה האגודה לשאפתניים יותר. ועדת הבריאות שלה הקימה, למשל, מרכז רפואי ייחודי, הפועל 24 שעות ביממה וכולל מרפאת שיניים, שירותי רפואת המשפחה, רפואה כללית, ציוד קרדיולוגי בסיסי, שירותי רפואה פנימית וגינקולוגיה. כמו כן הוקמו מכון ללימודים איסלאמיים (מסגד אברעובידה) ומרכז תרבות הכולל ספרייה, אולם ספורט, אולמות תפילה וחדרי הרצאות על שטח של כ- 2,000 מ"ר. חלק ניכר מן העבודה המקצועית שהייתה כרוכה בבניית המרכז נעשה בהתנדבות.

מאז 1984 יוזמות האגודות האיסלאמיות בערים ובכפרים מחנות עבודה התנדבותית, בדגם שהגתה והנהיגה חד"ש בנצרת (לתיאור עז-צבע של מחנה עבודה שניהלה התנועה האיסלאמית בכפר ברא ב-1991 ראה גרוסמן 1992: 175-183, 189-192. גילוי דעת שפרסמה התנועה איסלאמית לקראת המחנה השלישי מופיע אצל מאיר 1989 :116-119). עד 1989, כותב עיסאם אבו-ראיה לעיל, הושלמו 190 פרויקטים בעזרת מחנות העבודה של התנועה האיסלאמית באום אל-פחם. פרויקטים אלה כללו גידור מגרשי משחקים, טיפוח בתי קברות, שיפוץ כיתות לימוד, הקמת מחסים בתחנות אוטובוס, סלילת מדרכות, שיפור כבישים וחידוש מסגדים.

במהלך שנות השמונים בנתה עצמה אפוא התנועה האיסלאמית "מלמטה". היא הצליחה לגייס תמיכה עממית רחבה ומעורבות משמעותית בשכבות הציבור, שעד כה חשו ניכור משולש: כלפי המדינה המקפחת את חלקם בגלל היותם פלסטינים, כלפי ההנהגה המקומית המסורתית - ה"מוחתארים" שתיווכו בינם לבין המפלגות הציוניות - וכלפי ההנהגה העירונית מטעם החזית הדמוקרטית לשלום ולשיוויון (חד"ש). הנהגה זו הואשמה על-ידי רבים בכך שאינה דואגת די הצורך לקהילה המקומית ולשיפור תנאי חייה, ומתרכזת יתר על המידה בפוליטיקה ברמה הארצית.

כוחו הביצועי של הממסד האיסלאמי נובע במידה רבה מכך, שהוא היה בעבר ונותר עד היום מעורפל ודיפוזי בכל הקשור להגדרות התפקידים ולעמדות בתוכו. החברות באגודה האיסלאמית אינה מוסדרת באורח פורמלי, אלא נקבעת למעשה על-פי ההשתתפות בפעילות השוטפת. בולטים בה מספר אישים העובדים בשיתוף פעולה הרמוני ביניהם, שנמנעו עד כה מעיגון פורמלי של תחומי אחריותם וסמכותם וממיסוד יחסי-הגומלין המתקיימים ביניהם.

צורת ארגון זו של הגופים הקשורים לתנועה האיסלאמית מתאימה במידה רבה לאופיה של תנועה הנמצאת בתהליכי התהוות. הארגון מבוסס על סמכות כריזמטית ועל הערפול המוסדי הנלווה אליה. אלה משחקים לידי הבכירים, שאינם מוגבלים באמצעות נוהלי פעולה קשיחים, ולפיכך אינם נתונים לאיום משמעותי מצד הזוטרים מהם בארגון, המתקשים לדרוש שינויים בהליך דמוקרטי. בבחירות המוניציפליות שנערכו בישראל ב- 28 בפברואר 1989 זכתה התנועה האיסלאמית במספר הישגים כבדי- משקל. בשש עיריות ומועצות מקומיות זכתה התנועה בבכורה, וביישובים אחרים זכתה לייצוג משמעותי במועצה והפכה לכוח אופוזיציוני מרכזי.
הצלחתה הדרמטית ביותר של התנועה בבחירות 1989 הסתמנה באום אל-פחם, שבה הוכיחו מנהיגיה שהם נהנים מאמון ציבורי חסר תקדים. הבחירה בשייח' ראיד צלאח, כמועמד התנועה לראשות העירייה, התבררה בדיעבד כמוצלחת למעלה מהמשוער, צלאח זכה ב- 76% מהקולות בהתמודדות האישית על ראשות העיר. בתום כארבע שנים בראשות העיר, ועל אף שהפרוגרמה המוניציפלית של התנועה האיסלאמית רחוקה מביצועה המלא, ממשיך צלאח ליהנות מפופולריות אישית רבה. בבחירות המוניציפליות שנערכו ב- 4 בנובמבר 1993 שמרה התנועה על כוחה באום אל-פחם ואף הגדילה אותו. ראש העיר, השייח' ראיד צלאח, זכה גם הפעם, כמו ב- 1989, ביותר מ- 70% מן הקולות במירוץ האישי לראשות העיר, וגם במועצת העיר נשמר רוב מוחץ לחברי התנועה. עם זאת יש לציין שבאותה מערכת בחירות התמודדה התנועה האיסלאמית ב- 14 יישובים, ותוצאות הבחירות מחוץ לאום אל-פחם מעידות על בלימה מסוימת בקצב צמיחתה.

אחד המאפיינים הבולטים בפעילות המוניציפלית של התנועה האיסלאמית הוא הפרגמטיות הרבה, שמפגינים ראשיה בניהול ענייניהן השוטפים של הרשויות שעליהן הם מופקדים. באום אל-פחם, למשל, שבלטה בעבר באי-רצונם ובחוסר יכולתם של העירייה ושל גורמים בממשל המרכזי בירושלים לשתף פעולה ביניהם ולתרום בכך לפיתוח העיר ולפתרון בעיותיה, נושבת מאז 1989 רוח חדשה. המנהיגות הנוכחית בעיר שונה מן הפקידות העירונית מטעם חד"ש. זו נטתה בשנות השמונים לראות בקיפוח מטעם המדינה מעין איור מתמשך לבעיות הפוליטיות והמבניות העמוקות המאפיינות את מצב הערבים בישראל; לעומת זאת, המנהיגות הנוכחית בעיר אימצה לעצמה קו פעולה המדגיש את ניצולן של כל הזדמנות ותמיכה מבחוץ, לרבות תמיכת המדינה, להגשמת יעדים עירוניים דחופים.

גישה זו מתאפשרת, בין השאר, תודות למצבה המיוחד של התנועה האיסלאמית בהשוואה לתנועות פוליטיות אחרות, הפועלות בקרב הקהילה הערבית בישראל. כל התנועות הפוליטיות ה"מודרניות", כדוגמת חד"ש, מד"ע (המפלגה הדמוקרטית הערבית בראשות עבד אל-ווהב דראושה), הרשימה המתקדמת ואחרות, מתבססות באופנים שונים על רעיונות וערכים אוניברסליים "מיובאים": קומוניזם, סוציאליזם, ליברליזם, לאומנות חילונית וכדומה. מעל כולן מונף תדיר הדגל המטריד של התרחקות מן המסורת לכיוון מודרניזציה מפוקפקת.

התנועה האיסלאמית, לעומת זאת, שואבת את הלגיטימציה שלה מן העבר ומן המורשת המוסלמית. מאחר שהיא נתפסת כמייצגת של מסורת מקומית, אזורית ודתית, היא משוחררת מסד הלחץ הרגיל שבו נתונות תנועות פוליטיות אחרות, המייצגות את הערבים בישראל. כך, למשל, היא אינה חשה צורך מיוחד להתאמץ ולשכנע את הבוחרים שעסקניה אינם מנהיגים מקומיים זריזים המנצלים את קולות בני עמם כדי להשיג טובות הנאה אישיות ומשפחתיות. התקדמותם הפרגמטית של הערבים בישראל לקראת ניצול המעט שמעניקות להם הבירוקרטיה והפקידות הישראלית מפעם לפעם - כרוכה בפשרה אידיאית שעיקרה: קח פחות ממה שמגיע לך על-פי הצדק ההיסטורי, שבו מאמינים אתה והציבור שאותו אתה מייצג. רק תנועה שחוסנה האידיאולוגי אינו מוטל בינתיים בספק, כמו התנועה האיסלאמית, יכולה להרשות לעצמה לקיים יחסים כאלה עם המדינה; והיא אכן עושה זאת: היא מנצלת קרעים ברשת הקיפוח, כדי להגיע לעוד הישגים לטובת הציבור. כל זאת - בלי לשלם מחיר פוליטי מבחינת אהדת הציבור ואמונו, לפי שעה.

כמו תנועות פנדמנטליסטיות אחרות מציעה גם התנועה האיסלאמית בישראל לציבור תומכיה הפוטנציאלי מרכיב חשוב נוסף. הפיתוח הטכנולוגי, הכלכלי והסביבתי שהיא מבקשת להביא לקהילה אינו מבוסס על כניעה מראש להנחות היסוד של תיאוריית המודרניזציה, המציבות את הקבוצות השוליות במעמד נחות ופרימיטיבי, "טעון תיקון"; ביכולתה להציע לקהילתה את מנעמי הטכנולוגיה והקדמה החומרית, תוך העמקת האמונה שמבחינה ערכית אין מה ללמוד ממקורות הטכנולוגיה, ואולי אף להפך. בכך היא מעניקה לציבור המיוצג על-ידה מוצא של כבוד ממלכוד ערכי ורוחני קשה, הנובע ממעמדן החומרי הירוד, יחסית, של קהילות איסלאמיות רבות בהשוואה לעולם המערבי.

יכולתה של התנועה האיסלאמית לתמרן בדרך פרגמטית בנבכי הבירוקרטיה השתכללה לאין ערוך גם תודות להצלחתה בגיוסם של בעלי מקצוע רבים, המזדהים עם מטרותיה והמציעים למנהיגיה הרוחניים גיבוי טכנוקרטי אמין ומהימן במשימות הניהול היומיומיות. סביב מנהיגי הדת צמח אפוא "המעמד האיסלאמי החדש": בעלי מקצועות חופשיים, שחלקם מנהלים קריירות מצליחות (רבינוביץ, בהכנה). אלה מצטרפים אל התנועה האיסלאמית בשנות השלושים או הארבעים לחייהם (ראה גם מאיר 1989: 11) וזוכים למקום במעגל ההנהגה השני, תודות לכישוריהם המקצועיים ונאמנותם הרעיונית. אנשי מקצוע אלה אינם פעילי דת, ונראה שלא יוכלו לתפוס עמדות מפתח מובילות בתנועה. עם זאת הם זוכים לאמונם המלא של המנהיגים הדתיים, המרבים להפקיד בידיהם את ניהולן של מערכות גדולות וחשובות.

התנועה האיסלאמית מכירה היטב בחשיבותם של בני מעמד זה לבניית כוחה והצלחתה המוניציפלית באזורים שונים בארץ. מנהיגי התנועה מטפחים ככל יכולתם את קשרי התנועה עם סטודנטים ערבים באוניברסיטאות בישראל, במגמה מוצהרת להביא את כישוריהם הנרכשים במוסדות אלה לידי ביטוי במסגרת התנועה, לאחר סיום הלימודים. הם עושים זאת בלי להפעיל לחץ על בני המעמד האיסלאמי החדש לשנות את אורח חייהם ולהפוך לדתיים יותר או לאמץ סגנון, מראה ולבוש הזהים לאלה של השייח'ים.

עמדתה של התנועה האיסלאמית בשאלות פוליטיות רחבות יותר, כדוגמת הקונפליקט בין מדינת ישראל לפלסטינים ובינה לבין מדינות ערב בכלל, אינה פשוטה. ראשית יש לומר, שהמבנה הארגוני המעורפל של התנועה בישראל אינו מאפשר ייצוג ברור ומחייב של עמדותיה בפי דובר אחד ואף לא בפי קבוצה של בעלי תפקידים. עם מנהיגיה נמנים אנשים כדוגמת השייח' עבדאללה נימר-דרוויש, שאותו ניתן לאפיין כמנהיג שעמדותיו גמישות ופרגמטיות. נימר-דרוויש למשל, היה מעוניין לראות את התנועה האיסלאמית מתתמודדת גם בבחירות לכנסת - אפשרות שנזנחה ב- 1992 בפעם השלישית ברציפות. נימר-דרוויש גם לא יצא חוצץ כנגד ההסכם בין ישראל לאש"ף בספטמבר 1993. בין מנהיגי התנועה המרכזיים, עם זאת, יש גם כאלה שדעתם אינה נוחה מעקרונות ההסדר המסתמן עם הפלסטינים, והם יוצאים נגדו חוצו בפומבי. כמה מהתבטאויות אלו מזכירות בקשיחותן את המאפיינים שהפכו את התנועות הרדיקליות המוסלמיות בכל רחבי המזרח התיכון - מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד איראן ופקיסטאן - למוקדים של אי-סובלנות ולעתים גם של אי-יציבות פוליטית.

על אף העצירה שהסתמנה בצמיחתה של התנועה האיסלאמית במישור המוניצפלי בישראל בנובמבר 1993, התארגנות זו מהווה שיקוף מרתק של תהליכים חברתיים ופוליטיים חשובים המתחוללים בקרב הערבים בישראל. אין כלל ספק בכך שתנועה זו מהווה כיום חלק בלתי נפרד מן העולם הפוליטי של הערבים בישראל, וכי היא עתידה להשפיע רבות על שיתרחש בו.

רשימת מקורות:

גרוסמן, דוד, 1992. נוכחים נפקדים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
מאיר, תומס, 1989. "הצעירים המוסלמים בישראל", המזרח החדש, ל"ב, עמ' 20-30.
רבינוביץ, דני (בהכנה). עיר ואם: אום אל-פאחם תחת התנועה האיסלאמית, 1989-1993.

Adu Raia, Isam, 1991. Umnal-Fakhim – Leadership and Organization, MA Thesis, John Hopkins Universty
Yisraeli, Rafi, 1993. Muslim Fundamentalism in Israel, London: Brassey’s