רוב יהודי אתיופיה גרו ביישובים חקלאיים (כפריים) וחלק קטן מהם גרו בערים. היהודים שגרו בכפרים היו חקלאים עובדי אדמה וגידלו פרות ועזים. היו ביניהם שעסקו במלאכות כפיים כמו אריגה, קדרות, או ייצור ותיקון של כלי ברזל וכלי נשק. ילדים רבים היו רועים את עדרי הצאן והבקר.

קולות וצלילים

איך מפיקים קול מהגוף?
קול האדם נוצר על-ידי זרם אוויר שעובר בגרון. האוויר מזיז את מיתרי הקול שבגרון ומרעיד אותם. בעקבות הרעדת המיתרים נוצרים צלילים. לבני-אדם שונים יש קולות שונים, כיוון שיש להם מיתרי קול שונים, והתיבה בה הם נמצאים, הגרון, שונה מאדם לאדם.
חללי אוויר ועצמות בגוף נותנים לצליל את תהודתו, ואילו השפתיים, הלשון, השיניים וחלל הפה הם כלי ההיגוי המאפשרים לנו לבטא מילים.
אפשר להשפיע על הדרך שבה הקול יוצא מהגרון, למשל:
- אם מתופפים על החזה כאשר מוציאים אוויר - הקול משתנה ונשמע מקוטע.
- אם לוחצים על הגרון - הקול משתנה.
- גם כשמשנים את צורת הפה והשפתיים - הקול משתנה.
כך בדרכים שונות, אנחנו יכולים להפיק כל מיני קולות, לצרף אותם יחד וליצור מהם מנגינה.

ממה עשוי חליל הרועים?
באתיופיה עשו הרועים את החליל מקני סוף מתאימים, שגדלו על שפת הנחלים. בעזרת חלילים שונים זה מזה יכלו הרועים להפיק סולמות וצלילים שונים. הרועה לפעמים מחלל ולפעמים שר. לשיר אין מילים קבועות: הרועה מאלתר לעצמו את המילים, כלומר משנה את מילות השיר לפי קצב המנגינה.
בארץ קשה למצוא קני סוף. לכן, בישראל, מייצרים את החלילים ממתכת מסוג אלומיניום וגם ממתכות אחרות. כמובן שהחומר החדש, מתכת במקום קנה סוף, משפיע על הצליל של החליל ומשנה אותו.

הזמנה לסיור בכפר

* רוב הבתים בכפר עשויים עץ, קש ובוץ, ויש בתים בעלי גגות פח. הבית נקרא "בֵּית", שפירושו בית. לפעמים, ליד בית ההורים יש בית נוסף שנקרא גוֹדג'וֹ, שפירושו "בית קטן". בבית זה ישנים ילדי המשפחה שהגיעו לגיל ההתבגרות, זוג צעיר לאחר החתונה, או אורחים הבאים לביקור. הבתים בעיר נראים אחרת. הם עשויים פח ויש גם בתי קומות מעץ, מבלוקים, או בתי אבן הדומים לבתים בישראל.
* הבית מחולק לפינת מגורים, פינת בישול ופינת אחסון קטנה. בין הפינות מפרידה מחיצה מעץ.
* קרובי משפחה גרים יחד באותו הכפר. הבנים נשארים לגור ליד ההורים. הבנות עוברות לאחר נישואיהן לכפרו של החתן.
* מחוץ לבית מאחסנים את המזון ואת הגרעינים לזריעה.
* האישה דואגת לבית: מגדלת את הילדים, מכינה אוכל, רוקמת, מכיירת כלים לשימוש ביתי ולמכירה וקולעת סלים. בעונות הגשם האישה גם עוזרת בעבודה בשדה.
* הגברים יוצאים למרעה, מעבדים את האדמה, ועוסקים במלאכות כפיים ואריגה.
* כבר מגיל קטן (6-7) הבנים יוצאים לשדות ולומדים לעזור לגברים בעבודתם.
* הילדות-הבנות נשארות בבית, כדי לעזור לאם וללמוד ממנה את כל מלאכות הבית והיצירה.
* על האש במטבח אופים את הַאִינְגַ'ירַה, שנראית כמו פיתה ויש לה טעם חמצמץ.
* האינג'ירה היא הלחם שאוכלים בארוחות השונות. במקור מכינים את האִינְגַ'ירַה טֶּף, שהוא סוג של חיטה שלא היה מוכר בישראל.
* ריח נהדר בוקע מהבית, וזה סימן שה"ווֹט" רותח. ה"ווֹט" הוא מרק סמיך וחריף עשוי מירקות מבושלים ופלפלים חריפים. אפשר להכין אותו גם מעדשים וחומוס, או להפוך אותו לתבשיל "נזיד בקדרה" אם מוסיפים לו בשר.

שומעים סיפור
בערב, כשהעדר חוזר לרפת, ואי אפשר להמשיך לרקום, לארוג, או לחרוש, כי השמש שקעה ואין אור, אפשר להתכנס יחד ולהקשיב למספר הסיפורים:

מדור לדור ובעל פה
בני העדה באתיופיה סיפרו את המעשיות ואת סיפורי העם בעל-פה, וכך הם נשמרו בזיכרון ועברו מדור לדור. יש סיפורים של מספרים ידועים ומוכרים, ויש סיפורים שאף אחד לא יודע מי בדיוק המציא אותם, וגם לא מתי המציאו אותם. רק אחרי עליית בני העדה לישראל העלו המספרים את רוב הסיפורים על הכתב.

על מה מסופר בסיפורים?
בסיפורי העם של יהודי אתיופיה מופיעים בין היתר בעלי חיים שונים שחיים באפריקה, אבל אלה אינם סיפורי טבע! בסיפורים אלו החיות משוחחות, חושבות, מקנאות אחת בשנייה, כורתות בריתות ביניהן, מתפארות... ממש כמו בני-אדם! לסיפורים אלה תפקיד חשוב: הם באים להצחיק, אך גם לעורר לחשיבה; לדבר על החיים, וגם ללמד מוסר השכל את השומעים.

מתלבשים ומתקשטים

הבגדים האופייניים לאתיופים עשויים מיריעות של בדי כותנה ועליהם רקמה מיוחדת.
גלימות עוטפות את הבגד שנלבש על הגוף.
כמו במקומות רבים בעולם, גם באתיופיה, הגרים בכפר נוהגים להתלבש אחרת ממי שגרים בעיר. בעיר מקובל יותר ללבוש חולצות, חליפות ומכנסיים בדומה למקובל בישראל.

גַּבִּי - גַּבִּי הוא צעיף או גלימה של גברים. כדי ליצור גבי מחברים יחד שני בדים או יותר.
נֶטֶלַה - נֶטֶלַה היא, בעיקר, גלימה של נשים. הנטלה עשויה מיריעה אחת של בד דק.
כּוּתַה - כּוּתַה היא גלימה חגיגית של גברים ושל נשים, ולובשים אותה, בעיקר, בערים. את תחתית הכּוּתַה מקשטת רקמה מיוחדת.
שמלת קֶמִּיס - קֶמִּיס היא שמלה שלובשות, בעיקר, נשות הכפר. הקֶמִּיס תפורה מבד כותנה שנארג באריגת יד וקושט בפסי רקמה. קֶמִּיס לבנה, למשל, תהיה מקושטת בפסי רקמה בשחור, ירוק ונקודות אדומות.
שמלת שִׁבְשֶבוֹ - הנשים בעיר לובשות שִׁבְשֶבוֹ - שמלת קפלים צמודה למותניים ולה שרוולים ארוכים.
אבנט מֶקֶנֶט - את המֶקֶנֶט חוגרים מסביב למותניים בימי חול בלבד.

תכשיטים וסימנים אחרים
באתיופיה מקובל לענוד תכשיטים ואבזרים שונים:
גברים רבים נוהגים לענוד טבעת חותם מכסף או מזהב. זקנים ומכובדים מחזיקים בידם שרביט משיער לבן של זנב סוס, או מוט הליכה מגולף: כַּזָרָה (שפירושו - מקל).
כוהני הדת נעזרים בְּטֶלָּה שהיא שמשייה צבעונית

עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות - נושאים נוספים:

לפני שמתחילים לשיר
ילדים לומדים - ילדים עובדים
שמחה ואהבה
חגים ומועדים
הגעגועים לציון והמסע אליה
נפגשים בשירים