הפיאודליזם בוטל בלילה שבין 4 ל- 5 באוגוסט 1789 ושלושה שבועות לאחר מכן, ב- 26 באוגוסט, הוכרזה הכרזת זכויות האדם והאזרח המפורסמת, המשמשת סמל ומופת לצרפת כלעמים אחרים עד עצם היום הזה. האסיפה הלאומית שקדה כשבועיים על עיבוד ההכרזה הזאת בת 17 הסעיפים. כאשר מדברים על עקרונות 1789 מתכוונים לעקרונות אלה, אשר באו לביטוי בהכרזה זו, שהיתה מבוססת על תורותיהם של שלושה הוגי-דיעות: לוק - הוגה-דיעות אנגלי מהמאה ה- 17, מונטסקייה ורוסו - שני הוגי-דיעות צרפתים מהמאה ה- 18.

העיקרון הבסיסי של רוסו הוא הריבונות העממית, שאינה ניתנת למסירה, להעברה או לחלוקה, והיא זהה למעשה עם רצון הכלל, כלומר עם האינטרס האמיתי של כל אדם ואדם בחברה, ולפי כמה מפרשים: עם קול המצפון. קול המצפון הוא הרצון הכללי, כי הרי רוסו טוען שבלב האדם קיימים שני מיני רצון: האחד, הרצון האנוכי, הרואה אך ורק את האינטרס הפרטי של האדם, וזה הרצון הגרוע; והאחר, מצפון, הרצון הכללי, אשר לוחש לאוזנו של האדם בכל עת, כי הוא צריך לפעול בהתאם לאינטרס הכללי. הרצון הכללי הוא מוסרי תמיד, מכיוון שהיא מבוסס על קול המצפון. ואם ישלוט המצפון, רצון הכלל, הרי חברה זאת בהכרח תהיה מאושרת, מכיוון שלא יהיו עוד אינטרסים אנוכיים לאיש, והכל יחשבו רק על אינטרס הכלל, על טוהר המידות.

זאת היתה משמעותו של הרצון הכללי לפי תורת רוסו. מחברי הכרזת זכויות האדם ביקשו לשלב את הרעיונות האלה עם תורה שהינה, בעצם, זרה לתורתו של רוסו, כלומר עם תורותיהם של לוק ושל מונטסקייה. לפי תורת רוסו, כל אזרח של המדינה מכפיף את רצונו ואת יכולתו למרותו של הרצון הכללי, אשר אין לו הגבלה, מכיוון שאין למצפון הגבלה, ורק האדם אשר ויתר מרצונו החופשי על הכל, לטובת הכלל, הוא חופשי לפי רוסו. חברה המבוססת על אינטרס הכלל, ואשר האושר הכללי הוא נר לרגליה, מוסרת לכל אחד ואחד את חירותו ואת אושרו. ברור שבמדינה האידיאלית הזאת, אשר בה אמנם שולט אינטרס הכלל, אין מקום לשליטת אדם על אדם, כי זאת חברה שכולם שווים בה, מכיוון שלכל אחד אותו המצפון, אותו הרצון הכללי. זאת חברה אשר בה העם באמת ריבוני, מכיוון שאין מעליו כל גוף בעל אינטרס נפרד מן הכלל. על כן שלל רוסו את קיום המפלגות והסיעות הפוליטיות, הואיל וכבר במלה מפלגות מתברר לנו שהמדובר רק בחלק, בפלג, של העם. לכן אצל רוסו העם הוא הרמוני, מאוחד, בעל רצון אחיד. מסתבר, איפוא, שהזכויות המוגדרות, אשר שומרות על הפרט בפני עריצות, ואשר מדגישות את הזכויות והחירויות בפני השלטון העריץ והשרירותי, כל הרעיונות האלה אינם נובעים מתורת רוסו. מקור זכויות האדם והאזרח האלה דווקא בתורות לוק ומונטסקייה, שאינם רואים את המדינה האידיאלית, כפי שרוסו רואה אותה, כי אם את המדינה הקיימת, האמפירית, הנוכחת. מדינה זאת אינה מוסרית, אינה אתית, אינה בעלת מצפון, כפי שקיווה רוסו. אלא היא מדינה, אשר האדם שולט בה על האדם. יש היררכיה מסוימת, וזכויות האזרח והאדם חייבות לשמור את האדם מפני השתלטות השלטון העריץ.

הוגה-הדיעות האנגלי לוק קבע ארבע זכויות בסיסיות של האדם, והן: חופש, ביטחון הקניין, ביטחון החיים והזכות להתנגד למשטר עריץ. אלו הן ארבע זכויותיו הטבעיות של האדם, זכויות הקיימות עור מלפני קום המדינה. זכויות אלו הן מעל ומעבר לכל שלטון קיים. הזכויות הטבעיות קודמות להוראות השלטון. רעיונות אלה לקוחים מתורת חוק הטבע בפירושו של לוק והם באים להבטיח לאזרח את זכויותיו. לפי התורה הזאת, קיים היה בעבר מצב טרום-מדיני, אשר בו האדם "הטבעי" חי לו, ללא הגבלה, ללא מדינה, ללא מסגרת חברתית, ובמצב זה רכושו אינו מובטח. מכיוון שטרם קיימים חוקים, ולכן הרכוש הוא אך ורק בחזקתו (possession), כפי שאומר לוק, כלומר עדיין קיים רק רכוש, עדיין לא קיים קניין (property). מה ההבדל בין קניין לרכוש? רכוש הוא קניין בלתי מובטח, קניין הוא רכוש מובטח. מי מבטיח? החוק המדיני. לכן נחוצה מדינה, כדי להבטיח לאדם הפרטי את רכושו, להפוך אותו לקניינו. ולוק אומר במפורש: המדינה קיימת כדי להבטיח את הרכוש. לשם כך כורתים בני-האדם את האמנה החברתית, כדי שיהיו בטוחים שרכושם שייך להם, שאין איש רשאי לגזול אותו מהם ללא עונש; ומידת העונש נקבעת ע"י חוקי המדינה.

זו אחת התורות החשובות, אשר המהפיכה הצרפתית התבססה עליה ולכן היא מהפיכה בורגנית, בהיותה דוגלת באותם רעיונות של הוגה-הדיעות הבורגני לוק. אשר קבע זאת עבור המהפיכה האנגלית המפוארת מאה שנה קודם לכן. המהפיכה הצרפתית סיגלה לעצמה את הרעיונות האלה ב- 1789. כיוון שהם הבטיחו לבורגנות העולה והמתעצמת את קניינה. העמדת הקניין הבורגני במקום הקניין הפיאודלי, זו משמעותה של המהפיכה מבחינה רעיונית, ולכן הכרזת זכויות האדם עומדת בשער, במבוא של חוקת 1791. שנתיים הם ישבו על המדוכה כדי לעבד את החוקה הזאת ובראשה הכרזת זכויות האדם. זה פתח הדבר הצופה לעתיד. לעידן של הבורגנות, היודעת עתה שיש בכוחה לצבור הון בשקט, לשלוט במדינה בשקט, וגם לנצל בשקט את אלה שאינם בעלי קניין. זו משמעות המהפיכה הבורגנית הגדולה, אשר שימשה, כפי שאמרתי, אות ומופת למהפיכות העתידות לבוא.

מן הראוי להדגיש כאן, שהמהפכנים הבורגנים ראו רק באדם בעל הקניין אדם שכדאי לדבר עמו, שכדאי לדבר אליו. האדם הוא אדם בעל קניין, או אדם המסוגל לצבור הון וקניין. האופטימיות הנובעת מההכרזה הזאת אף מראה שהם היו בטוחים, שכל אדם יכול להגיע לקניין מסוים. ההכרזה היא תולדת הבורגנות המנצחת, אשר היתה בטוחה שהיא מייצגת את כל שכבות העם, ואשר התנגדה למשטר הפיאודלי, ולכן היא מדגישה את שני העקרונות האלה, חופש וקדושת הקניין, בראש תביעותיה.

הבורגנות הצרפתית, אשר אך זה השתחררה מהפיקוח הפיאודלי, מההגבלות השונות של המשטר הישן, בורגנות זו גרמה לכך שדי במונח החופש כדי להראות לעולם כולו את רצונה ואת שאיפותיה. ברם, עלינו לשאול איזה מין חופש הוא זה והתשובה היא: החופש הכלכלי, חופש האדם החופשי לעשות בהונו, בקניינו, כרצונו. זה החופש החשוב ביותר. כדי לצבור קניין, לפי דרישות או רעיונות הבורגנות, יש בוודאי צורך גם בחופש אינפורמציה - ומכאן ביטול הצנזורה. כי רק האדם אשר יורע, למשל, את שערי המניות, אכן יכול לסחור בבורסה. ולכן הוא צריך לדעת מתי מגיעה האוניה הנושאת את הסחורות, שאותן הוא רוצה למכור או לקנות, ולכן הוא צריך עיתונות חופשית, התבטאות חופשית, דיבור חופשי, רעיונות חופשיים. כל אלה הם כביכול חופש-לוואי לחופש הכלכלי הגדול.

יחד עם זאת, הבורגני מעוניין גם בחופש הדת. מכיוון שלא אכפת לו לאדם החופשי הזה אם האיש שעמו הוא סוחר הוא יהודי, מוסלמי, בודהיסט, נוצרי או בן איזו שהיא דת אחרת. על כן, כל ההבדלים הדתיים ששיחקו תפקידים גדולים במשטר הישן, בין קתולים, קלווינים ולותרנים, אינם משמעותיים עוד בחברה הבורגנית החדשה: וגם האוטונומיה של הקהילה היהודית המסורתית חייבת להעלם, מאחר שהמשטר המושתת על שוויון הזכויות ועל ביטול כל הפריבילגיות, אינו סובל את הזכויות והחובות המיוחדות שהוטלו על היהודים במשטר הפיאודלי והאבסולוטי.

בעוד שלפני המהפיכה הצרפתית נקבעה דרך חייו של הפרט מראש על-פי מעמדו על-פי לידתו, הרי החל מהכרזת זכויות האדם וניצחון הבורגנות על המעמדות המסורתיים העליונים זכויותיו נבעו מקניינו; החברה נהפכה לדינמית וניידת.

אנו, כדמוקרטים, שוללים היום גם את קריטריון הלידה וגם את קריטריון הקניין. אצלנו הזכויות נובעות מהטבע, כלומר מכך שמהיותו אדם, רשאי כל אדם להשתתף בשלטון, ואין שואלים את האזרח, המכניס את פתק ההצבעה שלו לקלפי, אם הוא קבצן, גביר או מיליונר. ולכן אלו שלוש האפשרויות של מקור הזכויות: המקור של המשטר הישן, המקור של המשטר הליברלי של הבורגנות האמידה, והמקור של הדמוקרטיה הרפובליקאית, שבה אנו חיים.

נקדיש עתה מלים אחרות לרעיונותיו של רוסו, אשר מחברי הכרזת זכויות האדם ניסו לשלבם ברעיון הזכויות של לוק.

רוסו טוען, שבני-האדם נולדים חופשיים ושווי-זכויות ונשארים כאלה. טענה זו נכללת בהכרזת הזכויות כמשפט הראשון, משפט הלקוח מהאמנה החברתית של רוסו. המשפט הזה הוא מהלומת מוות לכל זכויות היוחסין הפיאודליות, או במלים אחרות: רעיונותיו של רוסו היו נחוצים למחברי זכויות האדם, מכיוון שהם ביטאו בצורה הטובה ביותר את השאיפות לחברה שוויונית. הם היו מעוניינים להשמיד ולחסל, לסלק את כל זכויות-היתר הקודמות, ורוסו שימש להם כהוגה-דיעות, אשר התקיף את ההיררכיה הפיאודלית בצורה הטובה ביותר. ואולם, הרי רצו במדינה בעלת היררכיה חדשה, שבה בעל הקניין ישלוט על מחוסר-הקניין, ולשם כך לא יכלו להשתמש ברוסו. לכן, שילוב זה של רעיונות לוק מצד אחד ורעיונות רוסו מצד שני, אינו מוצלח ביותר, אם ננתח את ההכרזה במדויק. ההכרזה מופנית לעתיד, כי היא קובעת אמיתות נצחיות. שאין לערער עליהן, שהן נכונות בכל התנאים, בכל הזמנים, לפי רצון מחברי ההכרזה. למשל, עקרון הריבונות העממית. גם עיקרון זה לקוח מתורת רוסו, אבל הרי הוא עומר בסתירה בולטת לעובדה שעדיין היתה קיימת מלוכה בצרפת, ולא העם היה ריבוני, כי אם המלך. כיצד יכלו לגשר על הפער הזה? כיצד יכולים הם להצדיק את הלגיטימציה של העם, כאשר המלך עדיין טוען שהוא שולט בחסד עליון? כיצר יכולים הם להגיע למשטר, שבו ישלוט המצפון, כאשר עדיין יש אצולה וכמורה, אשר אינה יושבת, כמובן, בחיבוק ידיים?

ההכרזה ניסתה לפשר בין דרישות הכמורה הקתולית, אשר תבעה להכריז על הדת הקתולית כדת המדינה, ובין שוויון זכויות מלא לכל הדתות, ונאמר בה רק שהיא מדגישה אח עקרון הסובלנות. היא עדיין אינה מדברת על חופש הדת (אחר-כך, ב- 1793, תדבר ההכרזה היעקובינית על חופש הדת). ההכרזה מדגישה, בינתיים, שאין להטריד אדם כלשהו בגין השקפותיו הדתיות.

סעיף מיוחד דן על העיקרון של הפרדת סמכויות השלטון. עיקרון זה לקוח מתורת מונטסקייה. עקרון הפרדת הרשויות מדגיש שאין להשאיר בידי המלך את סמכויות החקיקה, הביצוע והשיפוט, כפי שהיה נהוג במשטר אבסולוטי, כאשר המלך היה גם המצביא, גם המחוקק, גם השופט העליון וגם ראש הרשות המבצעת. עיקרון זה של הפרדת הרשויות העמיד כשליט עליון את החוק, במקום המלך. החוק עומד מעל הרשות המבצעת המלכותית. ידוע, אמנם, שמונטסקייה יצא מהנחות מוסריות, ולא גרס את הפרדת הרשויות כנשק רעיוני של הבורגנות המנצחת, אלא כדי לחזק את מעמדה של אצולת הגלימה. הרי את הספר הגדול שלו (I’Esprit des lois) - רוח החוקים - כתב 40 שנה לפני פרוץ המהפיכה. בעת המהפיכה כבר היה מונטסקייה, כמוהו כרוסו, בעולם האמת. אבל האסיפה התירה לעצמה ליטול רעיונות אחרים ממכלול התורות של שלושת הוגי-הדיעות הגדולים, וניסתה להתאים אותם למטרותיה-היא. על כן, לדעתי, אי אפשר להאשים את רוסו. למשל, בכך שהוא אחראי לטירור או לדספוטיזם או ליעקובינים - דברים אשר קרו כעבור ארבע שנים, מכיוון שתורות אלה של רוסו, של לוק ושל מונטסקייה הותאמו לפי הצרכים המיוחדים של המהפכנים. ואף אחר מהוגי-הדיעות האלה לא היה מסכים, ככל הנראה, לשימוש המיוחד שנעשה בהן.

עם זאת, כל התורות היו נחוצות כדי לחבר את ההכרזה הזאת. כאן הפער בין תיאוריה לבין פרקטיקה והגשמה. חלק מהכרזת זכויות האדם מושפע גם על-ידי הכרזת העצמאות של המהפכנים האמריקאים משנת 1776. מרעיונותיו של ג'פרסון. לא רק מהרעיונות של לוק, משנת 1689. כי אם גם מההתאמה המיוחדת של המהפיכה הבורגנית אשר קדמה למהפיכה הצרפתית. כלומר מהרעיון הליברלי של האמריקאים.

חרף מגרעותיה והיותה נעדרת ניסוחים ברורים בשאלת החירות, למשל, מהווה ההכרזה תעודה מפוארת של הישגים פוליטיים של ההשכלה הצרפתית, דוקומנט בעל ערך עצום לאנושות כולה. היום אנו עדים לכך, שרעיונות הריבונות העממית, שאינה ניתנת להעברה ולחלוקה, רעינות חופש האדם והשוויון הפוליטי, ולא רק השוויון בפני החוק, הרעיון הדמוקרטי, כל אלה נהפכים לנכס צאן ברזל בכל רחבי העולם. רק עתה, כעבור 200 שנה, אנו נוכחים בגדולתה של הכרזה זו, אשר הפכה את העולם הקודם, הפיאודלי, העולם של ההיררכיה המסורתית הישנה. לעולם של אזרחים שווים; מהכרזה זאת ואילך לא היו עור בצרפת נתינים, כלומר אנשים הנתונים לרצונו של אדם אחר, המלך, השליט - כי אם אזרחים, סובייקטים של ההיסטוריה שלהם, לא אובייקטים של רצון אחר.