| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
28 ביוני 1914, סרייבו שתי היריות שנורו על ידי תלמיד-גימנסיה סרבי ב 28 ביוני 1914 בסרייבו בירת בוסניה הביאו לא רק למותם של יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית ורעייתו, אלא גם למלחמת עולם שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובעקיפין גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם כעבור חצי יובל שנים; היתה זו ההתנקשות הגורלית ביותר בתולדות המערב. הקרבן המרכזי, יורש העצר, לא מילא כאן תפקיד חשוב ביותר; הוא לא היה נערץ על תושבי ממלכתו, ואיש מהם לא ראה במותו אבידה שאין להשיבה. החשיבות העיקרית נודעה לעובדה שהפשע תוכנן ובוצע על ידי סרבים, וסרביה ושאיפות -ההתפשטות שלה היו זה כבר לצנינים בעיני אוסטריה: סרביה סיפחה לעצמה שטחים מתורכיה, והתכוננה לספח שטחים נוספים על חשבון אוסטריה. היא גם הסיתה את המיעוטים הסלוויים נגד הממלכה האוסטרו-הונגרית. "מלדה בוסנה", "בוסניה הצעירה", היה שמו של ארגון קטן של סטודנטים ופועלים, שנוסד בשנת 1910 בקירוב, במטרה לתבוע שאוסטריה תחזיר לסרביה שטחים שסיפחה לממלכתה. בשנת 1911 יצא הארגון להפגנה, שדוכאה בכוח על ידי המשטרה. דבר זו חולל מפנה בהשקפותיהם של חברי הקבוצה, וחבריה החליטו לחמש את עצמם בנשק כדי שיוכלו להשיב מלחמה שערה בהתנגשות הבאה עם המשטרה. הם רכשו שש פצצות, ארבעה אקדוחי בראונינג ומנות אחדות של רעל ציאניד, שבאמצעותן יוכלו להתאבד אם ייתפסו. באחד מימי האביב של שנת 1914 נדפסה בעיתונות הסרבית ידיעה קצרה, שבה נאמר שהארכידוכס פרנץ פרדיננד, אחיין הקיסר פרנץ יוזף ויורש העצר של ממלכת אוסטרו-הונגריה, עומד לבקר ב 28 ביוני בסרייבו בירת בוסניה כדי לעקוב מקרוב אחר התמרונים שנערכו בהרי הסביבה. הידיעה הקצרה הזאת עוררה התרגשות רבה בקרב ארגוני הטרוריסטים. זה זמן רב הרהרו ברצח של פקיד או מפקד אוסטרי, אך עדיין לא החליטו מי יהיה הקרבן ובאיזה מקום תבוצע ההתנקשות. והנה בא המקרה העיוור לעזרם, וזימן להם את הדג השמן ביותר שיכלו לקוות להעלות בחכה – יורש העצר. הם היו משוכנעים שאין זו אלא אצבע אלוהים, רמז ברור ממעל שבא לחזק את לבם בצדקת דרכם. אין להחמיץ הזדמנות פז שכזו! כך הוחלט להתנקש בחיי יורש העצר האוסטרי. לא היה להם כל ספק שהדבר יביא למבוכה ולמתח פוליטי, ואז ייהנו שני הארגונים הטרוריסטיים הצעירים מהוקרת ממשלת סרביה: על אף גילם הצעיר – רובם היו בשנות העשרה לחייהם – יוכיחו לכל שאמנם מסוגלים הם למעשים גדולים. קשה לשמור סוד בארצות הבלקן, והשמועות על תוכנית ההתנקשות בחיי יורש העצר הגיעו לווינה, אל הממשלה האוסטרית – אך למרבה הצער לכתובת הבלתי-נכונה, לאחד ממקורבי הקיסר בשם פון בילינסקי. רצה הגורל ואיש זה לא חיבב את יורש העצר; עם זאת מצא לנכון לדווח על השמועה לאחד מראשי הצבא, הגנרל פוטיורק. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות והגנרל נזף בפקיד הגבוה במקום להודות לו, ואף שינן לו עיקרון חשוב, שאין להתעלם ממנו: עקרון אי התערבות האזרח בענייני הצבא (שכן התמרון שאמור היה להתקיים בסרייבו היה צבאי). עם זאת רשם הגנרל לפניו את הדבר, אך החליט לא לשלוח צבא לבירת בוסניה ללוות את יורש העצר ורעייתו, מכיוון שחשש שהקיסר לא יראה זאת בעין יפה. ידוע היה לכל שהקיסר אינו סומך את ידו על נישואי יורש העצר מכיוון שהכלה, סופיה שוטק, היא אחת מגבירות החצר, ולא נסיכה ממוצא מלכותי; משום כך סירב הקיסר לתת את הסכמתו לכך שביקור הזוג יישא אופי ממלכתי. לאחר זמן נתגלה שאף ראש ממשלת סרביה, ניקולה פצ'יץ', שמע שמועה על מזימת הרצח מפי סוכן שפעל בשירותו בתוככי ארגון "היד השחורה". הוא ניסה להזהיר בדרכים משלו את הממשלה האוסטרו-הונגרית, אך האזהרות אבדו אי שם במבוך הביורוקרטיה הקיסרית. הוא ביקש להעמיד את הממשלה האוסטרית על הסכנה גם משום שחשש מפני תוצאות הרצח, וגם משום יריבותו האישית עם זה המכונה "אפיס" ("דבורה" בלטינית), הלוא הוא הקולונל דרגוטון דימיטרייביץ', ראש המודיעין הצבאי הסרבי ומי שעמד, בעת ובעונה אחת, בראש הארגון החשאי "היד השחורה", שנקרא גם "איחוד או מוות". אפיס זה, גבר מוצק במיטב שנותיו, היה בעל נסיון רב במזימות-חשאין פוליטיות ובמעשי רצח. הוא היה אחד המשתתפים ברצח אלכסנדר אוברנוביץ' מלך סרביה ואשתו המלכה דרגה; הוא גם היה בין אלה שהעלו לשלטון את פטר קרגיאורגייביץ' מן השושלת היריבה; והוא עמד גם בקשרים הדוקים עם הנציגים הרוסיים בבלגרד ועם המשטרה החשאית של הצאר, ה"אוכרנה", שכספיה זרמו בהרבה ארגונים חשאיים אירופיים, וגם באלה של שירותי הביון והבילוש הסרביים. ברור, שלצירות הרוסית בבלגרד היה איזה שהוא קשר עם המזימה – מכל מקום, הנספח הצבאי הרוסי וסגנו ידעו משהו על המתרחש, ואולי אף יותר משמץ של ידיעה. לאחר מעשה הכחיש זאת הנספח, הגנרל ארטמונוב, שאותה שעה שהה בחופשה בשווייץ ובאיטליה. אך דווקא העדרו העקבי מבלגרד אחרי הרצח ובימים הראשונים של המשבר האירופי אומר דרשני. סגנו, קפיטן אלכסנדר וורחובסקי, לימים מיניסטר המלחמה בממשלת קרנסקי, מופיע באור חשוד ביותר בזכרונותיו של אחד מידידיו. האציל הפולני לודוויג דה טרידר-בורז'ינסקי, שפורסמו ב- 1926. בזכרונות אלה נאמר בפירוש: "הרצח הוכן בעזרת הנספח הצבאי הרוסי בבלגרד, קפטין וורחובסקי... הוא היה אדם צעיר, שהיכרתיו היטב שנים רבות, והוא סיפר לי בגילוי-לב מוחלט על המניעים, ההכנות וההוצאה-לפועל של המזימה". הקולונל דימיטרייביץ' היה סרבי לאומני בהשקפותיו, ונסיונותיו של משטר טיטו להציגו לימים כ"רפובליקני כמעט-מרקסיסטי" אינם אמינים ביותר. אנשי "בוסניה הצעירה" היו ברובם אידיאליסטים צעירים ותמימים; הם חתרו לאיחוד פוליטי של הסלווים הדרומיים ולשחרורם מעול ההבסבורגים, ובד בבד עם כך האמינו בסוציאליזם ושאפו לגאול את הצמיתים משעבודם הכמעט-פיאודלי לבעלי האחוזות. גם בעומדם למשפט לפני בית-דין אוסטרי שבו והעלו את הטענה שמצבם המדכא של האיכרים המשועבדים הוא שדחפם למעשה הרצח. רבים מהם הושפעו מדעותיהם של הסוציאל-רבולוציונרים הרוסיים, ואחדים מהם היו אף קשורים לחוגים אלה. לעומת זאת דגלו אפיס ועמיתיו מן "היד השחורה" במשטר של רודנות צבאית והאמינו שרק הצבא לבדו יוכל להביא את הגאולה המדינית הנכספת ליוגוסלווים, ובשלב מאוחר יותר – אולי גם את הרפורמות החברתיות. יש להניח שבפרשת סרייבו שיתפו פעולה אנשי "בוסניה הצעירה" ו"היד השחורה" גם יחד. אף-על-פי שהעומדים לדין בפני האוסטרים התעקשו לטעון שכל אחד מהם הגיע לרעיון הרצח בנפרד ובאופן ספונטני, יש יסוד להשערה שהמזימה נולדה בלשכתו של אפיס ב 1913, לאחר שנודע לו שהקייזר וילהלם השני, שליט גרמניה, הבטיח לאוסטרים סיוע צבעי אם יפתחו בפעולות-איבה נגד הסרבים. פרנץ פרדיננד נחשב בעיני אפיס לראש הכת המיליטריסטית בווינה, והוא סבר שאם יסולק – יעלו בתוהו כל התוכניות האוסטרו-הונגריות לשתק את בלגרד, מרכז התעמולה לאיחוד הסלווים הדרומיים. צחוק הגורל הוא שדווקא פרנץ-פרדיננד תמך בהשוואת מעמדם של הסלווים תושבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לזה של האוסטרים מזה וההונגרים מזה, בני שתי האומות המרכיבות את הקיסרות. ואולי דווקא מפני דבר זה חשש אפיס, שכן לו היה עולה בידי יורש-העצר להגשים את תוכניתו שנבעה במידה רבה מנישואיו עם אחת מגבירות החצר שהיתה צ'כית במוצאה – נישואין שעוררו עליו, כאמור, את חמת דודו ואילצוהו לוותר רשמית על זכותם של צאצאיהם המשותפים לרשת את המלוכה – עלולה היתה הקרקע להישמט מתחת לרגליהם של הלוחמים הפן-סלוויים. אפיס זמם – והמנגנון החשאי, שהסתייע בכספיה של הבולשת הצארית, החל מזרים אנשים אל מעבר לגבול סרביה-בוסניה. יחד עם האנשים הגיע גם הנשק – רעל, פצצות, אקדוחים. הקשרים עם "בוסניה הצעירה" נקשרו חיש מהר; חלק מן הקושרים "חויל" על אדמת סרביה וחלק בבוסניה עצמה. עיתונאי ומורה-לשעבר בשם דנילו איליץ' סיפק את הנשק לבחורים הצעירים והנלהבים, חיזק את רוחם בדברים נמרצים – אבל הוא עצמו לא לקח חלק ישיר ברצח, ולאחר המעשה הוקיע את משתתפיו כדי להציל את עורו. האם היה איליץ' שליחו של אפיס? הקושרים הצעירים לא שמו לב לכך. הם היו שבעה: פרינציפ, דוור בן איכרים, הפסיק את לימודיו בבית הספר כדי להתמסר לפעילות מחתרתית; וסו צ'וורילוביץ', תלמיד בית ספר בן שמונה עשרה; נדיילקו קברינוביץ', בן תשע עשרה, אנרכיסט צעיר שהתייסר כל ימיו בתסביכי אשמה בגלל היות אביו מרגל של המשטרה בבוסניה; טריפקו גרווץ', בנו של כומר אורתודוקסי, אף הוא בן תשע עשרה, שגורש מבית-ספרו משום שהרים את ידו על מורה; ומוחמד מחמדווצ'יץ', סנדלר מוסלמי בן עשרים ושש, הבוגר שבחבורה והיחיד שהיה בעל נסיון מהפכני. אם היו להם לבטים, היו אלה בראש וראשונה לבטים מוסריים: פרנץ פרדיננד בא לבוסניה כדי לפקח על תמרוני העוצבות האוסטריות שחנו סמוך לגבול סרביה. הוא עשה זאת בתוקף תפקידו כמפקח הכללי של הצבא האוסטרי-הונגרי. אך האיש בעל הגוף. ששפמו סומר ועיניו כחולות וצוננות, שהעריץ את השיטתיות והמשמעת הפרוסיות בצבא ושנא מעומק ליבו את האלתור והאי-סדר האוסטרו-הונגרי, ראה בביקור זה הזדמנות לכינון מעמד רם ונכבד יותר לאשתו. הוא לא סלח לדודו את ביזוי סופי שלו בגלל היותה נחותת-דרגה; הוא לא שכח גם את העובדה שב 28 ביוני, ארבע-עשרה שנים קודם לכן, נאלץ לחתום בארמון הקיסר בווינה על כתב ויתור על זכויות בניו לרשת את המלוכה. הוא גמר אומר בנפשו שהפעם תקבל סופי - שאותה אהב אהבה חמה וכנה עד יום מותו - את מלוא הכבוד המגיע לה, שכן מי בבוסניה יעז לשכוח שהמפקח הכללי של הצבא הוא גם יורש-העצר של הממלכה, ושאשת המפקח הכללי היא גם רעייתו של הקיסר-לעתיד? אחרי ככלות הכל, פרנץ-יוזף היה אז בן שמונים וארבע, ואילו הוא, פרנץ פרריננד - בן חמישים ואחת שנים. וכך בא המפקח הכללי ויורש-העצר אל העיר סרייבו בלוויית רעייתו הדוכסית. הוא לא שעה לאזהרות שהזהירוהו - שסידורי הבטחון במקום לקויים וכוחות המשטרה בסרייבו והסביבה נידלדלו עקב השתתפות ז'נדרמים רבים בתמרונים; תמיד היה מחייך, ואף ראה זאת כבוד לעצמו, כשהיו מזכירים לו שצועני אחד ניבא לו בשעתו, שבגללו תפרוץ מלחמה בעולם כולו. השלטונות האזרחיים בבוסניה לא קיבלו כל הודעה מוקדמת על בואו, והמושל הצבאי, המרשל אוסקר פוטיורק, לא הצטיין בתבונה יתרה. פרנץ פרדיננד לא אהב שיקיפוהו בשוטרים – והוא היה עקשן ועומד על דעתו. בשעה 10 בבוקר, ב 28 ביוני 1914, נכנסה שיירת נסיך-הכתר פרנץ פרדיננד לרחובה הראשי של סרייבו. 129 שוטרים רכובים על סוסים בפיקודו של אלוף-משנה גרדה ושש מכוניות של המשטרה הצבאית ליוו את מכונית הדיימלר הפתוחה של יורש העצר המשופם. ליד הנהג ישב הרוזן פון הרך, שלישו של פרנץ פרדיננד. במושב האחורי הסבו נסיך-הכתר במדיו הירוקים, אשתו היפהפיה בשמלתה הלבנה, וכלב הפודל הקטן שלהם. מולם, על כסא מתקפל, ישב זקוף הגנרל פוטיורק, המושל האוסטרי של מחוז בוסניה. פרינציפ החדיר את אנשיו אל תוך ההמון הצוהל במרחקים של 200 מטרים איש מרעהו. הראשון שלידו חלפה המכונית היה המורה דנילו איליץ'. הוא שלף מכיסו פצצה. אך לא יכול להשליכה: הוא שותק מרוב פחד והתרגשות ועמד חיוור כסיד ומאובן בתוך ההמון המריע. איש לא שם לב לחפץ המוזר הדומה לבקבוק, שנשאר בידי העלם הצעיר ולבן-הפנים. העומדים לידו סברו כנראה שהצעיר הביא עמו משקה ולגם יתר על המידה. השני בתור היה צ'וורילוביץ'. הוא שלף מכיסו פצצת בקבוק, שלף את הניצרה בשיניו והשליך את הבקבוק לעבר מכונית הנסיך. הנהג הבחין בחפץ המתעופף, העומד לנחות על ראש הדוכסית סופיה: הוא הגביר אה המהירות והבקבוק נפל על ירכתי המכונית, התגלגל על פני הכביש שהתפוצץ בין גלגלי המכונית השנייה בשיירה, שבה נסע סגן-אלוף מריצי, מפקד המשטרה הצבאית. הלה נהרג במקום, ועשרות אנשים נפצעו מן הרסיסים. מהומה היסטרית התחוללה בקהל שהיה עד להתנקשות. השוטרים זינקו לעברו של צ'וורילוביץ'. והלה הוציא את גלולות הרעל מכיס מכנסיו ובלע אותן מיד. לרוע מזלו קיבל באותו רגע התקפת שיעול והקיא את הרעל החוצה לפני שחדר למחזור דמו. בלית-ברירה קפץ על מעקה גשר סמוך והטיל את עצמו לנהר, אך השוטרים קפצו אחריו, משוהו מהמים וגררוהו למטה המשטרה. בינתיים נעצרה השיירה, וכל 129 השוטרים הרכובים סגרו על מכונית הנסיך בחומת סוסים ואדם. רק משהודיעו השוטרים שתפסו את המתנקש המשיכה השיירה בדרכה. איש מבין הקצינים האוסטריים לא העלה בדעתו שטרוריסטים נוספים אורבים להם בהמשך הרחוב. קברינוביץ' ומחמדווצ'יץ' נמלטו ממקומותיהם לשמע ההתפוצצות הראשונה. הם השליכו את פצצותיהם ואקדחיהם בגן ציבורי וניסו לחמוק מהעיר. טריפקו גרווץ' השליך את הפצצה שברשותו, אך שכח לשלוף את הניצרה. רק 100 מטרים נותרו בין מכונית הנסיך ושערי המפקדה האוסטרית בעיר. לא ייפלא אפוא שפרנץ פרדיננד היה נרגז כשהגיע לאולם בית העיריה, שם נועדה לו קבלת-פנים חגיגית, וראש-העיר החל לקרוא את נוסח הנאום המוכן-מראש, המטעים את אהבת תושבי סרייבו להוד רוממותו הקיסרית והמלכותית. פרנץ פרדיננד איבד את השליטה על עצמו. הוא צרח במלוא גרונו: סוף סוף גילה פוטיורק תושיה: בו במקום הוחלט לשנות את המסלול שבו צריכות היו המכוניות לנסוע אחרי הטקס בבית-העיריה, ובמקום לפנות אל יעדן הקודם - לנסוע במהירות רבה אל בית-החולים שאליו נלקח הקצין הפצוע. אך ה"בלגן" האוסטרי הרגיל נקם ביורש העצר את נקמתו: שכחו פשוט להודיע על השינוי לנהגים... וכך יצאו לדרך, ולגודל הפתעתם של הקושרים הנותרים, שניצבו נבוכים לאורך המסלול הישן, הופיעה שוב מכוניתו של הארכידוכס במקום שבו ציפו לה, פונה לרחוב פרנץ יוזף. פוטיורק גער בנהג בצעקה: "לא בדרך זו, מטומטם שכמוך! המשך הלאה, ישר," הנהג המבוהל עצר את המכונית והחל לעבור למהלך אחורי. זה היה הרגע האידיאלי לביצוע ההתנקשות. גברילו פרינציפ ניתר לפתע לעבר המכונית הדוהרת. הוא ניסה להפיל את עצמו אל בין גלגלי הרכב ולהתפוצץ יחד עם הפצצה. הנהג דרך על דוושת הבלמים, כי לא רצה לדרוס את הצעיר וחשש מהתפוצצות נוספת. השוטרים הסתערו על פרינציפ בחרבות שלופות, אך הוא הספיק לקפוץ על מכסה המנוע, להיאחז בידו השמאלית בשמשת-המגן הקדמית של המכונית וללחוץ על ההדק פעמיים. הכדור הראשון פילח את ראשו של יורש העצר, השני קטל את אשתו. המתנקש בלע מיד את גלולת הרעל שהחזיק בפיו, אך השוטרים שטפו את גרונו בצינור מים. פרינציפ הוקף בהמון ובז'נדרמים, הוכה מכות-רצח וכמעט נעשה בו משפט לינץ' עד שהובא למקום-מבטחים. יושבי המכונית ופמלייתם היו נדהמים כל כך, שלא הבינו את המתרחש עד שראו את הדם קולח מתוך פיו של פרנץ פרדיננד. הדוכסית איבדה את הכרתה לאלתר, בעוד בעלה לוחש אליה: "סופרל! סופרל! אל תמותי! הישארי בחיים למען ילדינו!" אך תחינותיו לא הועילו. היא מתה זמן קצר לאחר שהגיעו המכוניות לבית המושל. כחמש-עשרה דקות אחר מותה גווע גם הארכידוכס. אחרי שתמו המאסרים והחקירות, הועמדו הקושרים - הפעילים יותר והפעילים פחות - לדין. המשפט היה הוגן, ולנאשמים ניתנה הגנה חוקית מלאה. הבוגרים שבהם נידונו למוות, חוץ ממחמדווצ'יץ', שהצליח להימלט לסרביה. פרינציפ עצמו, בהתחשב בגילו הצעיר, נידון לעשרים שנות מאסר. ב 28 באפריל 1918 מת בבית-הכלא האוסטרי של טרזיינשטט ממחלת השחפת; יש היסטוריונים הסבורים שהיה חולה בשחפת מתקדמת כל עת תכנון הרצח ובמהלכו. רעיו הצעירים נחבשו בכלא אף הם, לאחר שנידונו לתקופות מאסר ממושכות. המבוגרים שבקבוצת המתנקשים - איליץ' וצ'וורילוביץ' - נידונו למוות בתלייה. בחקירתם אמרו המתנקשים שפעלו בשליחות הארגון "היד השחורה" שבראשות הקולונל דימיטרייביץ'. הממשלה האוסטרית דרשה את הסגרת האיש לידה בתוך ארבעים ושמונה שעות. הסרבים סירבו, האוסטרים פלשו לארצם - ואש המלחמה התלקחה ואחזה בעולם כולו. מה היה סופו של אפיס, אותה "דבורה" העוקצת עד מוות? אלוף-משנה דימיטרייביץ' הטיח פרצי-צחוק לגלגניים בשופטים מחמירי-הפנים. דימיטרייביץ' הבחין בכך שחברו רועד מהתרגשות. "קיבלת פקודה, ועליך לבצעה, אחרת יעמידוך כאן, יחד עמי!" קרא הנידון-למוות לעבר האיש שעמד להורגו. בפיו של דימיטרייביץ' היו רק שתי בקשות: לדחות את מטח האש עד עלות השחר, שכן ברצונו לראות בפעם האחרונה כיצד זורחת השמש ושולחת את קרניה הראשונות מעל הרי מקדוניה מולדתו, ולא לקשור את עיניו, כי רוצה הוא לראות את קני הרובים ואת האש הנפלטת מהם לעברו. על דעת עצמו השהה אלוף-משנה דוניץ' את ההוצאה להורג למשך ארבע שעות. כל אותה עת ישבו הנידונים יחד עם מבצעי גזר-דינם. שתו את הסליבוביץ', יין השרף החריף, ממימיות החיילים וסיפרו סיפורים על המלחמה והמאורעות שקדמו לה. כך, שעות אחדות לפני מותו, הספיק דימיטרייביץ' להתוודות באוזני חברו-רוצחו דוניץ'. הוא סיפר לו את כל האמת על פרשת סרייבו - אמת שלא היתה ידועה אפילו לפיקוד העליון של הצבא הסרבי. משזרחה השמש מעל למיצרי הדרדנלים והאירה את הקסרקטין הישן בסלוניקי, קם דימיטרייביץ' על רגליו, לחץ את ידו של דוניץ' וקרא לשני חבריו הנידונים-למוות להסתדר יחד עמו מתחת לחומה ולשיר את ההמנון הסרבי. כמה רגעים לפני מותו קרא: "אני מת חף מפשע ומתוך אמונה שמותי דרוש לסרביה מטעמים נעלים ביותר... עכשיו ברור לי - וגם לכם מן ההכרח שיהיה הדבר ברור - שהיום יהרגוני כדורים סרביים אך ורק משום שאירגנתי את פרשת סרייבו!" עיניו של דוניץ' זלגו דמעות כאשר הרים את חרבו הנוצצת והורידה בתנועה מהירה לעבר כיתת שמונה עשר היורים. הרובאים לחצו על ההדק וכך נקטלו שלושת ראשי הארגון החשאי "היד השחורה", שנקרא גם "איחוד או מוות". אלוף-משנה דוניץ' ידע לשמור על השתיקה, והודות לכך נפטר בשיבה טובה אחרי מלחמת-העולם השנייה. הוא שמר את סוד וידויו של דימיטרייביץ', ומסר עליו לשלטונות רק כאשר היה בטוח שלא יאונה לו כל רע בשל כך. עדותו נשמרת עתה מאחורי מנעול ובריח בארכיוני הבולשת היוגוסלבית. תפקיד מוזר מילא בכל הפרשה אדם בשם פוזרה. עד היום אין יודעים בוודאות אם היה זה מהפכן או סוכן משטרה. מכל מקום ידוע שהוא ששלח למתנקשים את קטעי העיתונות הראשונים שהודיעו על נסיעתו הקרובה של פרנץ פרדיננד לבוסניה. כן ידוע עליו פרט נוסף: כששלף פרינציפ את אקדוחו וכיוונו כלפי יורש העצר, הבחין אחד השוטרים בדבר ופנה לרוץ אליו ולהוציא את האקדוח מידו, ואז "שם לו" פוזרה "רגל" והפילו. כך נורתה הירייה הגורלית. גופתו של פרינציפ הועברה לסרייבו ביולי 1920, ואף אנדרטה הוקמה לכבודו. גילוי האנדרטה נערך ללא טקס מיוחד, משום שהעיתונות האנגלית והצרפתית גינתה את הנצחת דמותו של טרוריסט שרצח יורש-עצר. תעודה אנושית מרתקת היא מכתבו של פרינציפ, שאותו כתב לפני מותו ליתומי יורש-העצר. במכתבו ביקש את סליחתם על אשר גזל מהם את אביהם ואת אמם. בנו בכורו של יורש-העצר הנרצח, הנסיך מקס הוהנברג, השיב לרוצח: "כנוצרי חייב אני לסלוח, ומשום כך הנני סולח לך ולחבריך". חמישים שנה לאחר הרצח, ב 28 ביוני 1964, נערך טקס צנוע בעיר סרייבו, שמנתה אז כ 200 אלף תושבים, ובמהלכו הוסר הלוט מעל ארבעה לוחות-זכרון עשויים שחם, המציינים את המאורע שהצית את חבית אבק-השריפה האירופית. ממשלת בלגרד לא העניקה לטקס גושפנקה רשמית - אולי משום שכיום אין השלטונות היוגוסלביים רואים בעין יפה מעשי-רצח פוליטיים... יזם אותו ועד פרטי, ומטעמו הונחו זרים על קברו של גברילו פרינציפ ועל קברו של האידיאולוג של "בוסניה הצעירה", ולדימיר גצ'ינוביץ'. כיצד התפתחו המאורעות בין הרצח בסרייבו לבין פרוץ המלחמה? באוסטריה היתה סיעה חזקה, ששאפה לחסל חשבונות עם סרביה, ובראשה הרמטכ"ל האוסטרי, קונראד פון הצנדורף. מיד לאחר הרצח בסרייבו דרש הצנרורף מראש-הממשלה האוסטרי וממיניסטר החוץ להכריז מלחמה על סרביה. הממשלה היתה מוכנה לכך – בתנאי שהאוסטרים יוכלו להישען על גרמניה. הקנצלר הגרמני, בטמן-הולווג, היה בראשית יוני 1914 ממתנגדי המיליטנטים, שטענו שמלחמה תהיה "מרחץ-פלדה" שיחדש את נעורי העם הגרמני: אך כעבור חודש בלבד היה לאחד ממחייבי המלחמה, גם מטעמי מדיניות-חוץ וגם מטעמים צבאיים. אמנם נדמה שעד ה 3 ביולי עוד חששה צמרת גרמניה מפני מלחמה, שבהכרח תגרור התערבות רוסית, כל עוד לא הובררה עמדתן של רומניה ובולגריה, אך הרמטכ"ל הגרמני לחץ לקבל החלטה לצאת למלחמה נגד סרביה מיד, "כל עוד רוסיה אינה מוכנה" - ומסתבר שב 3 ביולי, או לכל המאוחר ב 4 ביולי, שיכנע לחצם של המצדדים-במלחמה את הקייזר וילהלם לתמוך בפתרון צבאי. הדבר בא לכלל ביטוי בהערה שנרשמה בשולי דין-וחשבון מאת השגריר הגרמני בווינה, פון צ'ירסקי, שהזהיר מפני החלטות חפוזות. הערה זו היתה בגדר נזיפה לצ'ירסקי, והיא מסתיימת במלים: "יש לשים קץ לסרבים בקרוב - עכשיו או לעולם לא!" נזיפה זו "שברה" את צ'ירסקי ואת האחראים במיניסטריון-החוץ הגרמני, שהיו למצדדים בנקיטת קו תקיף נגד סרביה. משנפלה ההכרעה בברלין, שוב לא הרפו הגרמנים מלחצם על וינה - בייחוד ברמזים שקופים שאם לא תגלה אוסטריה תקיפות מספקת, שוב לא תוכל גרמניה לראותה כראויה להיות בעלת-בריתה. החלו התייעצויות קדחתניות על האולטימטום שיוגש לסרביה. הכוונה היתה לנסח אותו בצורה ששום מדינה המכבדת את עצמה לא תוכל לקבל אותו, מכיוון שבהסכמה לו יהיה משום ויתור על ריבונותה. ואף על פי כן חששו בווינה שמא יסכימו הסרבים בכל זאת לאולטימטום. ייתכן שהיתה זו אחת הסיבות לכך שהגשתו נדחתה פעם אחר פעם. הדחיות גרמו לעצבנות בברלין ולבסוף החליטו בווינה לקבוע את ה 23 ביולי כמועד הסופי להגשת האולטימטום. היתה לאוסטרים סיבה לא להגישו לפני כן: באותו זמן ביקרו נשיא-צרפת פואנקרה וראש ממשלת צרפת ויויאני ברוסיה. וינה רצתה לחכות עד שיצאו השניים מסנקט פטרסבורג, כדי שהרוסים והצרפתים לא יוכלו להחליט במשותף החלטות מיידיות. בעניין זה דקדקו כל כך, עד שב 23 ביולי עוד ביקש איש מיניסטריון-החוץ הגרמני, יגוב, מן האוסטרים לדחות את ההגשה בשעה אחת, כדי להיות בטוחים שאונייתם של הצרפתים כבר הפליגה מסנקט פטרסבורג (כיום לנינגרד, לחופי הים הבלטי). האולטימטום האוסטרי לסרביה עורר מבוכה בעולם כולו. בייחוד קשה היתה התדהמה באנגליה. למרות תמרוניו של מיניסטריון-החוץ הגרמני, שנועדו להסוות את חלקה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לא האמינו בלונדון שאין יד הגרמנים בדבר. מיניסטר-החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, היה משוכנע שאי אפשר יהיה לצמצם את ממדי הסכסוך בין אוסטריה לסרביה - רוסיה בהכרח תתערב, ואז תצטרף גם צרפת למלחמה. משום כך פתח במאמצים נמרצים להרגעת הרוחות והציע בין השאר, עוד ב 23 ביולי, שאוסטריה תאריך את מועד האולטימטום. הצעה זו הועברה על-ידי הגרמנים לווינה באיחור רב כל כך, שיכלה להגיע אל הממשלה האוסטרית רק לאחר שהאולטימטום הוגש כבר. ניסיון נוסף לתיווך עשה גריי ב 25 ביולי, בהציעו שברלין תשפיע על וינה להסתפק באיגרת התשובה הסרבית, שבה הביעה ממשלת בלגרד את נכונותה לקבל כמעט את כל הסעיפים של האולטימטום האוסטרי. ברלין העבירה הצעה זו לווינה, אך בלא שום הערה מצידה, אף כי השגריר הגרמני בלונדון יעץ לממשלתו שגרמניה תתן "רמז מתאים" לאוסטרים. הרמז לא ניתן - ו 30 דקות לאחר שקיבל השגריר האוסטרי את התשובה הסרבית, בערב ה 25 ביולי, עזב את בלגרד. בו ביום חתם הקייזר האוסטרי פרנץ-יוזף על פקודת גיוס לחמישה קורפוסים. באותו זמן הוחלט בווינה, שב 28 ביולי תימסר לבלגרד הכרזת-מלחמה. ב 23 ביולי עשה גריי ניסיון שלישי: הוא הציע שארבע המעצמות שאינן מעורבות במישרין בסכסוך האוסטרי-הסרבי - גרמניה, רוסיה, צרפת ובריטניה - יכנסו בלונדון ועידה כדי לנסות ליישב את הבעיה; באנגליה היו בטוחים, שפרסום דרישותיה של אוסטריה חייב להוליך את אירופה למלחמה כוללת. גרמניה דחתה הצעה זו בטענה שאיננה יכולה להתערב בסכסוך האוסטרי-הסרבי - אבל בו בזמן הוסיפה להתכונן למלחמה כלל-אירופית. בין השאר הוכנה איגרת לבלגיה, המתריעה על "מלחמה קרובה שתוכרז נגד צרפת ורוסיה" ועל הצורך שהצבא הגרמני יעבור במלחמה זו דרך בלגיה. בינתיים פנתה גם פריס אל הגרמנים, ויגוב אמר לשגריר הצרפתי קמבון עוד ב 27 ביולי שאמנם חשוב למנוע "פעולה נחפזת". ייתכן שדבריו היו כנים, כי את המטרה הראשונה ראו הגרמנים כמושגת, כאשר הודיע צ'ירסקי במברק מ 27 ביולי, שווינה עומדת להגיש את הכרזת המלחמה. בינתיים נתעוררו היסוסים בלבו של הקייזר וילהלם השני. הוא קיבל את נוסח התשובה הסרבית רק ב 28 ביולי, בשובו ממסע בצפון, אף שהמיופה-כוח הסרבי מסר את ההעתק למיניסטריון-החוץ הגרמני עשרים וארבע שעות קודם לכן. הוא הבין מיד, שבעצם אין עוד סיבה למלחמה והציע, שהצבא האוסטרי יישאר בבלגרד עד שיקויימו תנאי האולטימטום. מפני רגע-חולשה זה חששו אנשי-הצבא ומיניסטריון-החוץ. לכן הועברה הצעה זו של הקייזר וילהלם לווינה רק לאחר הגשת הכרזת-המלחמה האוסטרית - ואף ניתנה הוראה לשגריר הגרמני שלא יעורר שום רושם כאילו גרמניה רוצה לעכב את אוסטריה. בינתיים החלה המלחמה יום אחד לאחר הכרזת-המלחמה, עם הפגזת בלגרד בידי האוסטרים ב 29 ביולי 1914. היתה זו הפגזה שהסעירה את רוסיה עד כדי כך, שלא היה עוד שום סיכוי שהיא תימנע מלהתערב במלחמה. כל אותו זמן סמכו הגרמנים על אנגליה שלא תתערב בזירה הבינלאומית. לאמיתו של דבר לא היה לתקווה זו על מה לסמוך, כי ברור היה שעם כניסת רוסיה למלחמה בגרמנים תיחלץ צרפת אף היא להכות בגרמניה, ואז לא תוכל בריטניה - ולא תרצה - לעמוד מנגד. התבדות התקוות נתבררה בברלין ממברק של שגריר גרמניה בלונדון, ליכנובסקי, שנשלח אור ליום ה 30 ביולי. הדבר זעזע את ברלין, והקנצלר בטמן-הולווג נחפז להורות לשגריר צ'ירסקי ללחוץ על וינה, שלא תסרב לנהל שיחות עם הרוסים, כי רוסיה פירסמה בינתיים פקודת גיוס חלקי. עתה עמדה לעיני ברלין רק עוד מטרה אחת: לתמרן את מצב העניינים באופן שרוסיה תופיע לפני העולם כצד הפותח במלחמה. בינתיים נתעוררה בברלין שוב התקווה שבריטניה לא תתערב - על יסוד מברק מאת המלך ג'ורג' החמישי אל הנסיך היינריך הגרמני - והקנצלר מיהר לשלוח לצ'ירסקי מברק האומר שלא יפנה אל ממשלת אוסטריה כדי לנסות לרסן אותה. בטמן-הולווג אמר לאחר זמן שביטל את ההוראה משום שהרמטכ"ל, מולטקה, הבהיר לו שיש צורך בפעולה מיידית – מכיוון שההכנות-למלחמה של השכנים, "בייחוד במזרח", מחייבות הכרעה דחופה. בטמן-הולווג הצליח לעכב פקודת גיוס כללי בגרמניה עד שנודע על הגיוס הכללי ברוסיה, שיחל ב 30 ביולי בערב, כמעט באותו זמן שהוכרז הגיוס הכללי באוסטריה. רק אחרי כן פורסם צו הגיוס הכללי בגרמניה - ב 1 באוגוסט - וכך תמרנו את העם הגרמני לכלל תחושה שהוא נחלץ למלחמה משום שהוא המותקף. היה הכרח בכך, בייחוד משום החשש מפני עמדת הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, שלא אחת רמזו שבמקרה שגרמניה תצא למלחמה יכריזו על שביתה כללית. אבל לנוכח "הכיתור וההתנפלות", כפי שהוצגו הדברים בפני הגרמנים, נשברו גם הסוציאל-דמוקרטים והודיעו שהם מוכנים ומזומנים להגן על גרמניה. ב 1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. וב 3 באוגוסט - על צרפת. הכרזת המלחמה הגרמנית על רוסיה עשתה כבר את דרכה לסנקט פטרסבורג, כאשר הצאר ניקולאי הביע במברק המכוון לברלין את בטחונו, שלמרות הגיוסים אפשר יהיה לקיים את השלום. מאלף הדבר, שרק כעבור שבוע הכריזה אוסטריה מלחמה על רוסיה ועל מעצמות-המערב, נוכח הפצרותיה של גרמניה. ההיסטוריונים של עולם הקדם מספרים, שקרויסוס מלך לידיה שלח שליחים לאורקל שבדלפוי, לשאול אותו אם יצא למלחמה בפרסים. התשובה הסתומה היתה: "אם תצא למלחמה, תיחרב ממלכה גדולה". קרויסוס יצא למלחמה - והפרסים כבשו את לידיה ושמו קץ למלכותו... לרצח בסרייבו נודעה משמעות דומה לזו של ההסתערות על הבסטיליה מאה עשרים וחמש שנים קודם לכן, ב14 ביולי 1789. אז החל השלב הראשון של המהפכה האירופית, ואילו ב 1914 החל שלבה השני. הרצח התרחש כתוצאה ממניעים לאומניים והיה בבחינת אזהרה לעולם כולו מפני עידן הנציונליזם הממשמש ובא. רוצחיו הסרביים של הארכידוכס האוסטרי נחשבים כיום לגיבורים לאומיים יוגוסלביים, אך שורשם של הדברים נעוץ במשגה ששגתה אוסטריה בספחה אליה את בוסניה ב 1908. היתה זו פרובוקציה מיותרת, שהביאה כבר אז את אירופה אל סף המלחמה ועוררה מתרדמתה את הלאומנות הסרבית. למרבה הפרדוקס התנגדו גם המדיארים, הם ההונגרים שהיוו חלק מן הקיסרות האוסטרו-הונגרית, לסיפוח שטח סלבי, בחששם שהדבר יעורר לפעולה את המיעוטים הסלביים ברחבי הממלכה: באוסטריה היו דווקא הקרואטים מאז ומתמיד נאמנים לממלכה, בידעם שהקייזר התנגד לעושק הסלבים. הבעיה מורכבת ומסובכת, אך בה טמון המפתח להבנת גילויי לאומנות רבים מאז ועד היום.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
