"ממלכה תמורת סוס" היה מוכן להציע המלך האנגלי בן המאה ה- 15, ריצ'רד השלישי, מכל מקום לפי הגירסה השקספירית, לעומת זאת, מנהיג נודע משלנו, לא אחר מאשר תיאודור הרצל, ברצותו לקבל לעמו ממלכה (או מדינה) היה מוכן לתת לשולטן התורכי - בצד התחייבות יהודית לחיסול החוב התורכי הענק - מתנה מופלאה: "מכונת-כתיבה באותיות ערביות..."

הימים, ימי ראשית המאה ה- 20. הרצל עשה אז מאמצים כבירים לרכוש את לבו של השולטן התורכי, עבד אל-חמיד השני. השולטן, וביחוד עוזריו הבכירים, משרתיו ושלישיו היו ידועים כמי שאינם נוטים אחרי האמרה "שונא מתנות - יחיה", ועל הרצל הוטל פעמים רבות לפזר את משאביה המצומקים של התנועה הציונית הצעירה ביניהם, כ"בקשיש" חיוני.

יום אחד עלה בדעתו רעיון גאוני: עליו לתת לשולטן מתנה שכמותה לא היתה, כדי שיזכה ליחס אוהד בכל הקשור לנושא הארצישראלי. הרצל ביקש להדהים את השולטן והחליט ליצר "פלא" טכנולוגי חסר-תקדים בימים ההם: מכונת-כתיבה באותיות ערביות.

הדברים נזכרים בקיצור רב ביומניו של הרצל וכן בביוגרפיות שנכתבו עליו. כאן, לראשונה עד כמה שידוע, מובא סיפור יצורה של מכונת-הכתיבה הזאת במלואו, מתוך התבססות על חליפת-המכתבים בין הרצל לפרופסור ריצ'רד גוטהייל, מנהיג יהודי-אמריקני ומזרחן בעל שיעור-קומה, שהרצל ייעד לו תפקיד נכבד: שגריר ארצות-הברית בבירה התורכית.

ראשיתה של הפרשה בסוף קיץ 1901, במכתב ששיגר הרצל לגוטהייל ביקש ממנו, לראשונה, שיפנה אל חברת "רמינגטון" ליצור מכונות-כתיבה ויברר אפשרות ליצר אב-טיפוס של מכונה באותיות ערביות. מה שהדאיג את הרצל ביותר, היה החשש שמכונת-כתיבה כזאת יוצרה כבר בעבר ואם כן ירד, כמובן, ערכו של השי המיוחד. הוא הנחה את גוטהייל להזמין את המכונה רק בתנאי שמעולם לא יוצרה מכונה כמוה. בנימין זאב הרצל חס מאוד על ממונה של התנועה הציונית: "אם הענין חיובי - הברק מיד! אם יש כבר מכונה כזו – ההזמנה מבוטלת ואין צורך להבריק דבר. שלח לי תשובתך במכתב," הורה לגוטהייל.

הרצל היה מודע לקשיים הצפויים ביצור אב-טיפוס של מכונות-כתיבה ערביות. עם זאת סבר כי אפשר להתגבר עליהם, וכן קיוה שגוטהייל, כמזרחן נודע, יסייע בפתרונם.

ושוב בעניני ממון: "כשיגישו לך את ההצעה הכספית עליהם להביא בחשבון שבעיני התנועה הציונית זוהי מתנה יקרה (מה שיעניק פרסומת לחברת 'רמינגטון', לפי הנחתו של הרצל). מכל מקום, עליך להשיג את המחיר הזול ביותר."
כן ביקש הרצל מגוטהייל לשמור על סודיות מוחלטת, שכן פרסום מוקדם עשוי לחבל בכל התכנית.

הרצל שיגר את המכתב והמתין בדריכות לתשובתו של גוטהייל. אלא שזו לא באה. לאחר כחודש, ב- 9 באוקטובר, שלח מכתב שני לגוטהייל, שנפתח במלים:
"כיון שלא קיבלתי תשובה, התחלתי לחשוש שמכתבי אבד והריני חוזר על תוכנו, ולהלן, פירוט הנושא מתחילתו ועד סופו."

בסוף אוקטובר הגיע אות חיים ראשון מגוטהייל. אכן, המכתב הראשון לא הגיע וגוטהייל כתב כי קיבל אך ורק את המכתב השני, ובו העתקו של הראשון. לגופו של ענין, הוסיף: "אתה אמור לקבל בזמן הקרוב את תשובתי ומכתב נוסף שכתבתי לך לפני ימים מספר. לא הברקתי לך מפני שלא היה לי כל דבר חשוב להודיעך."
הרצל מיהר להשיב. לא, הוא לא היה מרוצה. לפי הנאמר במכתב הוא מבין כי גוטהייל סיפר על הענין לתלמידיו באוניברסיטה, "ואולי היתה זאת שגיאה," הוא מציין, "מי יודע, אולי מישהו מהם יפטפט?" בסיום המכתב הוא מאיץ בגוטהייל לדווח לו על כל התקדמות בנושא.

מסתבר שהענין לא היה פשוט. הרצל קיוה, כי בתוך שבועות אחדים יהיה אפשר לקבל את המכונה, ואולי רצה להציגה בקונגרס הציוני החמישי, שעמד להתכנס בבאזל בסוף דצמבר 1901. ב- 12 וב- 26 בנובמבר נאלץ גוטהייל לצנן את התלהבותו של הרצל וכתב לו: "היו לי כמה פגישות עם אנשי 'רמינגטון' והם אינם יכולים לקבוע תאריך מדויק שבו תהיה המכונה הערבית מוכנה. הדבר לא יוכל להסתיים לפני הקונגרס הקרוב. המכונה תיוצר ביד, משום שהיצרנים עדיין לא סיימו לגמרי את ההכנות, וגם המכשור המיוחד הנחוץ הוא בשלבים התחלתיים. אבריק אליך כאשר תהיה לי תשובה ברורה."

הרצל לא הרפה. מיד עם קבלת מכתבו האחרון של גוטהייל הבריק לו לעשות כל מאמץ שהמכונה תיוצר בהקדם האפשרי. גוטהייל, מתברר, נפגש מיד אחר-כך עם אנשי "רמינגטון" ומיהר לדווח להרצל: "ביום ראשון קיבלתי את מברקך. ביום שני בתשע בבוקר סגרתי את הענין סופית עם אנשי 'רמינגטון', והם עתה בעיצומה של העבודה. עכשיו הם ממש נלהבים לנושא."

ולענינים פרוזאיים יותר: "מחיר המכונה יהיה בסביבות 300 דולר (סכום-עתק בימים ההם), כיון שהיא תיוצר ביד, שהרי המיכון הרגיל הקשור אליה עדיין לא הושלם. אני הסכמתי לשלם רק 150 דולר, שהוא המחיר המשוער של מכונת-כתיבה בתורכית, לכשיתחיל היצור הרגיל. הם מחשבים במחיר גם את העבודה הנוספת, הדרושה להכנת המכונה המיוחדת הזאת, כדי שתהיה מתאימה להימסר ל'חלונות הגבוהים'."

נראה, שפרופ' גוטהייל הקדיש בשלב זה חלק ניכר מזמנו לטיפול במכונה. במכתבו מראשית דצמבר 1901 הוא מעלה לפני הרצל כמה בעיות חדשות: "ראשית, מה אתה רוצה שייכתב על התיבה של המכונה? על התיבה שזה עתה יוצרה למען המלכה וילהלמינה מהולנד, נחרת הסמל ההולנדי. אם נראה לך נוכל לקחת את הסמל התורכי המופיע על בולים ועל מטבעות, אך אני סבור שאתה מעונין בכמה מלים בתורכית, שיסבירו ממי השי. אם תשלח לי את הטקסט הרצוי, אתרגם אותו לתורכית. חשבתי גם שעם המכונה רצוי לשלוח מכתב הכתוב במכונה עצמה. אם תשלח לי טיוטה של מכתב כזה, אתרגם אותו ואדאג להדפיסו במכונה."
וענין נוסף: "האם בקונסטנטינופול מצוי אדם היודע להשתמש במכונה? ולא יהיה זה חסר-ערך לשלוח את המכונה. חשבתי שאולי יימצא בוינה סטודנט אירופי או מזרחי, שאפשר ללמדו בשבוע איך להשתמש בה, ואשר יהיה גם הוא במקום כאשר תוגש לשולטן. עליך גם להביא לידיעתי לאיזו כתובת עלי לשלוח את המכונה."

בדצמבר המשיך הרצל להריץ אל גוטהייל מברקים, שכן תהליך יצור המכונה נראה לו ממושך מדי, מה גם שגילה, לראשונה, לתורכים על כוונתו להעניק לשליטם את השי הנכבד, והיה עליו לעמוד בהבטחתו. ב- 20 בדצמבר, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, שבו עמד הרצל לציין לשבח את יחסו הטוב של השולטן ליהודים, שיגר מכתב לשר הטקס שלו, איברהים, ובו גילה לו את נושא השי. "רצוני להגיש תשורה קטנה להוד-רוממותו השולטן, איזו הפתעה אשר תקותי כי תישר בעיניו, באשר, כמדומה לי, אין עוד כדוגמתה בתורכיה. זוהי מכונת-כתיבה באותיות ערביות. הזמנתיה באמריקה ופרופסור ללשונות המזרח באוניברסיטה שבניו-יורק מפקח על הדיוק בהתקנת האותיות. הכנתה מורכבת מאוד. עוסקים בה כבר זמן-מה. אך לפי הידיעות האחרונות מתקרבת העבודה אל הגמר, ואני מחכה לקבלה בעוד שבועים או שלושה שבועות. אצל הוד-מעלתו ציר תורכיה בוינה יבחנו את המכונה הזאת בפעם הראשונה באירופה. ואחר-כך? היכול אני לשולחה באמצעות הצירות - או אולי רשאי אני להביאה בעצמי ליילדיז-קיוסק (מקום מושב השולטן)? זוהי העצה אשר אני מבקש."

ב- 7 בינואר 1902 שיגר גוטהייל מכתב אופטימי להרצל. הוא מאשר בו קבלת 150 דולר, דמי יצור המכונה, ומביע את תקותו כי בתוך זמן קצר יוכל לשולחה לאירופה. ואולם, יש עוד כמה בעיות שצריך להתגבר עליהן:
"קיים קושי בעניין צורת האותיות. אם כי אני יכול לכתוב את האותיות הערביות באופן שוטף, נדמה לי שאיני טוב דיי להכין דוגמה שממנה ייגלפו אותיות המכונה. אני יכול, כמובן, להיעזר בערבי או בתורכי כלשהו הנמצא כאן, אך אדם כזה לא ישמור את הסוד. אנסה להיעזר בסטודנט שלי לשעבר, אשר קשור לחברת 'רמינגטון', בשכלול המכונה."
גוטהייל הוסיף כי השיג את חתימת השולטן והיא תוטבע על המכונה. ולאחר שלושה ימים - שמחתו של גוטהייל לא ידעה גבול. אנשי "רמינגטון" הראו לו את המכונה, ותגובתו היתה נלהבת ביותר: "המכשיר עובד נפלא ואני ממש בשמים מרוב שמחה - בגלל ההצלחה. אני חושב שנוכל לשלוח אותה אליך בסוף השבוע הבא."

הרצל קיבל גם הוא את הידיעה בשמחה. הוא הניח, בהתאם למכתבו של גוטהייל, כי במחצית ינואר תצא המכונה לדרך, ועד סוף החודש תהיה בידו. ב- 30 בינואר פקעה סבלנותו והוא הריץ מכתב נרגז לגוטהייל, והתאונן: "ממש לא נעים לי שהמכונה עדיין אינה אצלי. את הכסף ביקשה חברת 'רמינגטון' בדחיפות, אך העברת המכונה נעשית בצעדי צב."
עבר שבוע נוסף - ו... המכונה איננה. הרצל רתח. הוא קיבל הזמנה דחופה להתיצב בהקדם בארמון השולטן וקיוה כי יוכל למסור לו, אישית, את המכונה. אלא שלזו לא היה זכר. מברק נוסף הורץ אל גוטהייל: "מה קורה, היכן המכונה?"

גוטהייל השיב לו באריכות, ובין השאר כתב: "אני מבין בהחלט את חוסר סבלנותך בענין מכונת-הכתיבה. גם אני חסר-סבלנות כמוך. האצתי באנשי 'רמינגטון' ללא הרף בכתב ובטלפון. האמריקנים מהירים מאוד בעשיית דברים בדרך ממוכנת, אך כשמדובר בעבודת-יד, כמו במקרה שלפנינו, קשה לדעת מתי הענין נגמר." מהמכתב מתברר, כי המכונה יצאה לדרכה רק יומים קודם לכן, "ואל תופתע אם יעבור זמן-מה עד שהיא תגיע אליך. הסברתי לאנשים כאן את דחיפות הענין, את המכונה ימסור לך, קרוב לודאי, הנציג שלהם בוינה.
"אני מבקש להדגיש," הוסיף גוטהייל, "שיש לטפל במכונה בזהירות בעת הוצאתה מהאריזה ומן הראוי לעשות זאת רק בעזרתו של מומחה. זאת, משום שהמנגנון שלה מסובך ביותר, וכמה מהחלקים חדישים לגמרי. אם משהו ישתבש, ייתכן שלא יהיה אפשר לתקנה באירופה."
בסיום מכתבו מגלה גוטהייל, כי נודע לו שבמצרים יש מכונת-כתיבה בערבית, ואולי שתים, אולם עד כמה שידוע לו הן אינן מוצלחות ומדפיסות את האותיות הערביות באופן שהמזרחנים אינם מצליחים לפענח את הכתוב.

באמצע פברואר נסע הרצל לקונסטנטינופול. הוא היה מאוכזב - המכונה עדיין לא הגיעה. אכזבתו גדלה עוד יותר משהתברר לו, כי השולטן מתחמק מפגישה עמו, ובאשר ליהודים, הוא מוכן שייכנסו לממלכתו ויקבלו את הנתינות העות'מאנית, אך לא שיתישבו בארץ-ישראל. לפני שעזב את הבירה התורכית כתב לשולטן: "אם אין להוד-רוממותו הפנאי הדרוש בשבילי, אבקש כי יואיל ברוב חסדו לחונן אותי ולקבל ממני שתי תשורות קטנות. האחת היא כתבי אשר יובאו מחרתים. זהו קובץ סיפורים פילוסופיים. השניה היא מכונת-כתיבה באותיות תורכיות-ערביות, שציויתי להכין באמריקה להוד-רוממותו השולטן. מכונת-כתיבה זו תגיע לקושטא בעוד שבועים."

בשובו לוינה גילה הרצל, לאכזבתו הגוברת והולכת, כי המכונה עדיין איננה. הוא הבריק לגוטהייל ותבע הסברים. ב- 1 במרס כתב לו: "המצב מביך ממש. הודעתי לתורכים, על בסיס האינפורמציה שהעברת אלי, כי המכונה תגיע אליהם בימים הקרובים. אני חושש שחברת 'רמינגטון' אינה מתיחסת אלינו כהלכה."

חלפו שבועים נוספים וענין המכונה נהפך לתעלומה. אף שכבר חלף למעלה מחודש מאז נשלחה מניו-יורק בספינה "פניקיה" (על-ידי חברת המשלוחים "בלדוין בע"מ") לא היה אפשר לדעת מה עלה בגורלה. הרצל האיץ בגוטהייל, שיברר אצל חברת "רמינגטון" וכן אצל חברת המשלוחים היכן "תקועה" המכונה. "אני מלא בושה, בעיקר בגלל הבטחתי לתורכים," סיים את מכתבו.

ב- 24 במרס, לאחר שהרצל כמעט נואש מכל הענין, נתגלתה המכונה. בו-ביום כתב לגוטהייל וסיפר לו כי "אחרי קשיים לרוב והרבה מאמץ הצלחנו בכל-זאת למצוא את המכונה. היא נשלחה בטעות לפי הכתובת של ד"ר תיאודור הירץ, וינה, בלי שצוינה הכתובת המדויקת שלי. המכונה הגיעה דרך נמל רוטרדם ולא דרך המבורג כמו שביקשנו. בגלל כל זאת נגרם לכולנו צער רב. את המכונה ראיתי. היא נהדרת. אני מודה לך מאוד על המאמץ שהשקעת. בימים הקרובים אני שולח אותה לקונסטנטינופול בליווי מומחה."

בסיכומו של דבר, כל המאמץ העצום שהושקע ביצור המכונה, בהעברתה לאירופה ובשליחתה, מלווה במומחה מיוחד, לבירה התורכית היה לריק. השולטן סירב לקבל את השי, כשם שדחה מחוות אחרות של הרצל. המנהיג הציוני העקשן, שבכל-זאת קיוה לזכות באהדתו של עבד אל-חמיד השני, לא התיאש. במכתב לשולטן מה- 18 במאי 1902, הוא מציין כבדרך-אגב: "נפגעתי קצת מכך שמתנתי הצנועה (מכונת-הכתיבה הערבית) לא נתקבלה."

מה עלה בגורלה של המכונה הערבית של הרצל, שפתחה את עידן מכונות-הכתיבה הערביות של חברת "רמינגטון" ונחשבת לאב-טיפוס ולגורם שנתן דחיפה חשובה לפיתוחה של הערבית המודפסת - לא ברור. גם חברת "רמינגטון" בארצות-הברית, שנתבקשה לעזור בחשיפת פרק ראשוני זה בתולדות מכונות-הכתיבה בשפה הערבית, ודוקא על-ידי מנהיג יהודי נודע, נאלצה להודות, כי הזמן עושה את שלו, וזכרונות העבר נמוגים עם השנים. במכתב שקיבלתי מה- 10 במאי 1979, מציין מר הנרי פ. קוחנסקי, איש חברת "ספרי-יוניוואק" (שחברת "רמינגטון" למכונות-כתיבה היתה חברת-בת שלה, עד שנמכרה), כי "חיפוש אחרי מסמכים וכן שיחות עם עובדים ותיקים ביותר של 'רמינגטון' לא העלו דבר בענין מכונת-הכתיבה המיוחדת שעליה ביקשת מידע. אנו מצטערים על שאין ביכולתנו לעזור."

ידיד, שסיפרתי לו על תשובת החברה האמריקנית, אמר לי: "אולי זה כך, ואולי - מי יודע - הם מבקשים להתחמק מכל הנושא. תאר לך שפתאום יתברר לערבים שדוקא הרצל הוא שתרם תרומה כה נכבדה לתרבות הערבית, ועוד בעזרת האמריקנים. הם עוד עתידים לשקוע בצרות בשל כך."