דומה שסוג המקורות החשוב ביתור להכרת הריאליה היישובית של ארץ ישראל וירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-19, הוא הספרות הידועה כספרות הנוסעים - ספרי המסעות של הסיירים האירופים, שבאו לבקר בארץ ובמזרח. מספר חוקרים מבטלים במקצת את ערכה ואת חשיבותה של ספרות זו, אך דומה שהם עושים בכך עוול למקור חשוב זה.

מספר גורמים לחשיבותה של ספרות המסעות. ראשית, הנוסעים שביקרו בארץ במרוצת ימי הביניים ואף לאחר מכן, ערכו בדרך כלל סיור חטוף ולא ביקרו במקומות החשובים ולכן הדיווחים שלהם על הארץ הם לא חשובים ואולי אף לא מהימנים. הדבר שונה תכלית שינוי במאה ה- 19. חלק גדול מהנוסעים שהגיעו בתקופה זו לארץ ישראל היו אנשי מדע אירופיים, שבאו באופן מיוחד לחקור וללמוד את ארץ ישראל, תוך שהם מצוידים בכלי המדע של אותה עת.

אחד מראשוני החוקרים הוא החוקר הידוע אולריך גאספר זטצן, שבא ב- 1806 וחקר את ארץ ישראל ואת עבר הירדן. זטצן למד את השפה הערבית ואף התאסלם לצורך עבודתו המדעית. הוא שוטט ברחבי הארץ, אסף דוגמאות של צמחים, מאובנים ובעלי חיים ושלח אותן למוזיאונים. אחר כך הגיע במסעותיו למצרים והצטרף למחנה חוקרי אפריקה. נדאה שאפילו חשב ללכת ולגלות את מקורות הנילוס, ובעצם קדם בכך ללווינגסטון ולסטנלי, שהלכו לאפריקה במטרה לגלות מקורות אלה. זטצן, שמצא את מותו בתימן, היה חוקר רציני ביותר ומה שהוא מוסר לנו על הארץ - הם דברים מוסמכים של איש מדע.

חוקר שני, לדוגמא, הוא יוהאן לודוויג בורקהארד השוויצרי, שבא ב- 1812 וחקר את הארץ ובעיקר את מזרח הירדן ואת עולם הבדווים. הוא כתב ספרים רבים כתחום זה ומת בסופו של דבר בקהיר שבמצרים. גם חוקר זה היה בעל שיעור קומה ואפשר לסמוך על דיווחיו ועל הנתונים השונים שהוא מוסר בספריו. כדוגמא שלישית יכול לשמש החוקר הנודע אדוארד רובינסון, שעד היום אנחנו חייבים הרבה מהגילויים והידע שלנו על ארץ ישראל לגילוייו ולפעילותו. רובינסון שימש כפרופסור לתיאולוגיה היסטורית בסמינר התיאולוגי בניו-יורק. הוא הכיר היטב את כל המקורות ההיסטוריים על ארץ ישראל ובמחקריו הצליח לזהות מקומות רבים בארץ. כך, למשל, זיהה את מקומה של מצדה. כמו-כן, הוא שזיהה, בעצם, את מקומה של באר-שבע, לאחר שבמשך מאות בשנים, מאז התקופה הצלבנית, היה נהוג לזהות את באר-שבע בבית גוברין. הוא שגילה בירושלים את "קשת רובינסון" הקרויה על שמו ועור ועוד.

חוקרים אחרים הם, למשל, הנרי בייקר טריסטראם, שכונה לאחר מכן אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל; ד"ר טיטוס טובלר, אשר כתב על ירושלים ספרים חשובים ביותר המהווים אוצר בלום של ידיעות על ירושלים ועל הארץ כולה; צ'רלס וורן, שחפירותיו וחקירותיו בירושלים משמשות עד היום בסיס למחקרים שונים וכן צ'רלס וילסון, ששירטט את המפה המפורסמת של ירושלים, וואן דה-וולדה, שקדם לו במיפוי. וכך ניתן למנות שורה ארוכה מאוד של אנשי מדע שבאו לארץ ומסרו לנו דיווחים על כל מה שהתרחש בה. כתביהם וספריהם מהווים מקורות מהימנים בהחלט, להכרתה וללימודה של ארץ ישראל בתקופת המאה ה- 19.

קבוצה שנייה של מחברים בספרות ה"נוסעים" הם מיסיונרים ובהם חוקרים חשובים ביותר, בעיקר בקרב המיסיונרים הפרוטסטנטיים. עלינו לזכור כי עד ראשית המאה ה- 19 לא הורשו פרוטסטנטים להקים תחנות מיסיון במזרח התיכון ובכלל זה בארץ ישראל. רק בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 הם החלו בניסיונותיהם הראשונים להתמקם בארץ ורק בתקופת השלטון המצרי עלה בידם להקים את התחנות הראשונות. כך, למשל, בית החולים הראשון בירושלים היה בית החולים של המיסיון האנגלי. חלק מהמיסיונרים האלה היו רופאים במקצועם ועבדו בבית החולים. היו ביניהם לא רק אנגלים אלא גם גרמנים. אחר-כך הגיעו גם מסיונרים קתוליים, אשר היו פעילים ביותר. רבים מאלה כתבו ספרים ודיווחים על מה שראו בארץ ישראל ובהחלט ניתן לסמוך גם על המקורות הללו.

הקבוצה השלישית - הם הקונסולים. כבר ב- 1838 קמה קונסוליה בריטית בירושלים ואחר כך, בשנות ה- 40, קונסוליה גרמנית, קונסוליה צרפתית, קונסוליה אמריקנית וקונסוליות נוספות. הקונסולים (ומצויים גם הארכיונים של הקונסוליות) נהגו לכתוב יומנים ואף כתבו ספרים על ארץ ישראל. אחד הספרים החשובים ביותר, למשל, הוא ספרו של הקונסול פין "זמנים סוערים". ספריו הנוספים מופיעים אמנם בתוך ספרות ה"נוסעים", אבל אין להתייחס אליהם כאל דיווחים של נוסע שבא לשבוע-שבועיים לארץ. אשתו, אליזבט אן פין, כתבה ספרים שונים על ארץ ישראל. ידוע גם ספרו של הקונסול הגרמני פרירריך רוזן. ישנם ספרים של הקונסולים האמריקנים וכן מצויה ספרות עשירה של תושבים קבועים שחיו בארץ ישראל. המדובר במחברים מאוכלוסייה אירופית - ביניהם יהודים - שכתבו ספרים היכולים לשמש לנו כמקור להכרתה וללימודה של ארץ ישראל במאה ה- 19.

ערכה של ספרות המסעות

מקורות אלה חשובים לא רק מבחינת איכותם, אלא גם מבחינת כמותם. פרופסור גרמני חשוב, רייריכט, שערך ביבליוגרפיה לכתבי כל הנוסעים האירופיים שביקרו בארץ ישראל, החל משנת 333 לספירה עד 1878 (שנת ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה - פתח-תקווה), מנה ברשימתו כשלושת אלפים וחמש-מאות איש. המעניין הוא שעד ראשית המאה ה- 19
(1800) מצויים ברשימה כאלף חמש-מאות ספרים בלבר. משמע עד ראשית המאה ה- 19 כתב אירופאי אחד בממוצע כל שנה ספר על ארץ ישראל אבל מ- 1800 ועד 1878, במשך שמונים שנה בלבד, נכללים ברשימתו של רייריכט אלפים מבקרים ונוסעים שבאו לארץ וכתבו ספרים. חלק מהכותבים היו תושבי קבע בארץ ישראל ואילו חלק נוסף היו קונסולים או מיסיונרים, אך מרביתם היו מבקרים לזמן קצר. אצל רבים מהכותבים התפרש ספר המסעות על כמה וכמה כרכים.

בסך הכל מונה ספרות המסעות של תקופה זו כחמשת אלפים כרכים. ריבוי המקורות הכתובים מעורר את הבעייה של עודף אינפורמציה, סתירות בין הנתונים הנמסרים והצורך לבור את המוץ מן התבן, או כהגדרתו של הגיאוגרף רייטר: "איך להוציא גרגרים של זהב מתוך ערימה של קש". נראה על כן כי כל מי שרוצה להפיק תועלת מספרות זו, לא נותר לו אלא להכיר אותה, את מחבריה, את אופי הביקור שלהם בארץ ואת תולדות חייהם - ולעשות, לאור זאת, הערכה לחשיבות כתביהם. ואכן אם נמיין את הספרים הללו ונעריכם נכונה, נראה כי מהמהימנים שבהם ניתן בהחלט להפיק נתונים השובים על ארץ ישראל.

דוגמא לנתונים סותרים אנחנו מוצאים כבר בראשית המאה. ב- 1806 הגיע לארץ ישראל החוקר המפורסם זטצן, הנוקב במספר מסוים של אוכלוסיית ירושלים. ב- 1807 בא חוקר שני, עלי ביי אל-עבאסי – דמות של הרפתקן - אף הוא נוקב במספר התושבים של ירושלים, אך המספר שלו, שלושים אלף, הוא כמובן אבסורדי. לעומתו הקדיש זטצן עמודים רבים מספרו לנושא האוכלוסייה, שכן הוא הלך ובירר נתונים אצל הקהילה היהודית, היוונים האורתודוקסים, הקתולים, הארמנים, הפחה הטורקי ועוד. ואכן, זטצן נותן מספרים מפורטים של כל עדה ועדה, ומחווה את רעתו על המספרים הללו, כך שהדיון שלו באוכלוסייה הוא הרבה הרבה יותר רציני וניתן לסמוך על הנתונים הבדוקים שלו.

אדוארר רובינסון, שביקר בארץ לראשונה בשנת 1838, מקדיש כ- 6-7 עמודים בספרו לדיון על גורל אוכלוסיית ירושלים. רובינסון נוקב במספר של 3000 יהודים בירושלים, אך כאשר הוא יושב באנגליה וכותב את הספר נמסרת לו ידיעה שכאילו יש חמשת אלפים יהודים בירושלים וזאת בעיקבות מפקד מונטיפיורטי. על כך הוא מעיר בהערת שוליים שהוא בירר היטב את מספרי האוכלוסייה היהודית ולא ייתכן שהמספרים הנמסרים כביכול בשם מפקד מונטיפיורי - נכונים הם. ואכן הוא צדק. לאחר זמן התברר שמפקד מונטיפיורי מצביע על 3000 יהודים בירושלים. המסקנה המתקבלת היא שצריך להבחין בין החוקרים השונים ואפשר בהחלט לסמוך על המהימנים שבהם, הכוללים עשרות ומאות ספרים רציניים וכי ניתן ללמוד מהם הרבה על ירושלים ועל ארץ ישראל.

זאת ועוד, אין לנו מקורות אחרים, או שהמקורות האחרים הם מועטים ביותר. בייחוד אמורים הדברים לגבי חקר היישוב היהודי. המקורות העוסקים בעניינים של הקהילה היהודית מתחילים רק בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 19 וגם הם מאירים רק זווית מסוימת. אין ספרות ערבית על הארץ והמקורות העות'מאניים גם הם עדיין לא ברורים. בשנות ה- 30 וה- 40 התרבו המקורות של הקונסוליות, הארכיונים, ספרות המסעות ואחר כך העיתונים העבריים בירושלים ("הלבנון", "החבצלת" – בשנות ה- 60).

נקודה נוספת שחשוב להדגישה היא מה אנחנו רוצים להפיק מהמקורות של החוקרים, המיסיונרים וכד'? אם אנחנו רוצים ללמוד מספרות זו על הקהילה היהודית, על ענייני אמונה ודת שלה – ברור שזה לא המקור המתאים. הנוסעים השונים לא היו מעורים בענייני יהדות והדת היהודית ודבריהם בתחום זה לפעמים מעוררים גיחוך, מה עוד שהם לא מקור להכרת האיסלאם, החברה המוסלמית בארץ ישראל או המשפט המוסלמי בארץ ישראל. אבל אם המטרה שלנו היא הריאליות הגיאוגרפית של הארץ - העיר, למשל, גודלה ומבניה, הכפרים, היישובים, הנוף של הארץ, הדרכים, הטכנולוגיה, המצב של הארץ - הרי מבחינה זו הם בוודאי המקור המהימן ביותר.

כדי להדגים זאת נתייחס שוב לנתונים על גודל אוכלוסיית ירושלים וערים אחרות בארץ ישראל. אפשר לשאול: האם אין נתונים אחרים? ובכן אין מפקדים מהימנים, סטטיסטיים, עד ראשית המנדט הבריטי. המפקד המהימן הראשון בשיטות אירופיות הוא המפקד הבריטי שנעשה ב- 1922, עם ראשית המנדט הבריטי. נכון שבתקופה הטורקית נערכו כמה מפקדים, אך הללו לוקים במגבלות של המפקדים העות'מאניים: בהתחלה הם פוקדים רק זכרים ומגיל מסוים (שאינו ברור), בשנות ה- 50 למאה ה- 19 הם מתחילים כבר לפקוד כנראה את כל הזכרים מלידה. אבל שוב, המפקדים הללו הם בדרך כלל לצרכי גיוס לצבא ומסים. ולכן שוב מתעוררת שאלת המהימנות שלהם. ואולי החשוב ביותר, במקרה של ירושלים ויהודיה - היא העובדה שהם פוקדים רק נתינים עות'מאניים. ואילו רוב בני היישוב היהודי בירושלים במאה ה- 19 לא היו נתינים עות'מאניים.

חשוב גם לציין שלעתים קרובות הנתונים של המפקדים העותמ'אניים היו ידועים לנוסעים האירופיים, שכן כפי שמעידים רובינסון, סטיוארט ואחרים, הם פנו אל נציגי השלטונות וקיבלו מהם את הנתונים ועשו את ההכפלות של המקדם (פי ארבעה או פי שניים). אלא שבנוסף לכך הם אספו נתונים גם אצל הקהילות והעדות שערכו מפקדים עצמאיים, בדומה למפקד מונטיפיורי אצל היהודים. מכאן שנתוניהם מפורטים ומדויקים יותר מאלו של השלטונות העות'מאניים.

הקונסולים, למשל, היו מעוניינים מאוד במספר המדוייק של האוכלוסייה, שכן היה עליהם לדווח פרטים למדינות שלהם. לפיכך יש להניח, למשל, שהקונסול האנגלי מור, שישב בארץ עשרות שנים, ניסה להשיג את מיטב האינפורמציה על מנת לדווח לממשלתו את הנתונים על הארץ ועל האוכלוסייה בה. הוא הדין לגבי הקונסול האמריקני, שבדו"חות שלו יש דיווחים מפורטים על האוכלוסייה. וכך הדבר לגבי הקונסולים הנוספים, המיסיונרים, הרופאים ואחר כך גם החוקרים היהודים.