כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, וועד הנאמנים, מורי ורבותי.

ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום מלא ההוד הנשקף אל בירת הנצח שלנו, וצופה אל פני במותיהן של קדמוניות עמנו.

ביחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול בהעניקכם לי את התואר – ד"ר לפילוסופיה. תרשו לי לומר לכם את אשר עם ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים שהביאו למדינה את הנצחון במלחמת ששת הימים, כנציגו של צה"ל כולו.

יכולה השאלה להישאל, מה ראתה האוניברסיטה להעניק ד"ר של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה.
מה לאנשי צבא ולעולמה של האקדמיה – המסמלת את חיי התרבות?
מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח?

אלא שרואה אני בכבוד זה, שהינכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה, שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.

מוסכם ומקובל בעולם, שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והבטחונית, הוא נוטל על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לעניני שלום, לא לחורבן כי אם לבנין ולהאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה.

מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להוקרת האומה כולה בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך בשנת תשכ"ו. הנח"ל המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי וכיו"ב, הם רק מספר דוגמאות לייחודו של צה"ל בתחום זה.

אולם, היום, באה האוניברסיטה ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מן המערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בנצחון, שהפך כבר היום לפלא.

המלחמה היא ענין קשה ואכזרי מעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות אך דווקא במלחמה הזו שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצידם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו של שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק הממשיכים בתנופת ההסתערות כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה, חבלנים שסיכנו חייהם למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים, מי שלא ראה את הדאגה והמאמץ שמגלה חיל האויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מהי מסירות של חבר לחבר.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות ומתביישים לגלותה ברבים. אולם, מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתגלות רוחנית. הצנחנים שכבשו את הכותל – עמדו נשענים עליו ובכו, וסימלית זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים.

אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות כאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו.

זאת ועוד. צהלת נצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, ניתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקידמיים, ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הנצחון, אלא גם את מחירו, חבריהם נפלו על ידם, מתבוססים בדמם. יודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב, נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. יתכן, שהעם היהודי מעולם לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח, ולכן הדבר מתקבל ברגשות מעורבים.

במלחמת ששת הימים היו גילויי גבורה הרבה מעבר להיסתערות החד פעמית הנועזת, המתפרצת ללא הרבה חשבונות. במקומות רבים מאד, התחוללו קרבות ארוכים ונואשים. ברפיח, ובאל-עריש, באום-כתף, בירושלים, ברמת הגולן, במקומות אלו וברבים אחרים, התגלה הלוחם של צה"ל בגבורת רוח ואומץ שבהתמדה, שאין איש שלא יעמוד משתאה מול התופעה האנושית המדהימה והמרהיבה הזו.

מרבים לדבר אנו על מעטים מול רבים. במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש"ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה"ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים ומשמעותו שקבוצות קטנות יחסית של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים ערוכים ועמוקים, מסובבים מאות ואלפי חיילי אויב, כשעליהם לחתור ולהבקיע שעות רבות בתוך ים סכנות זה, גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה, התנופה המלהיבה נפוגה, ונשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו. ובלית ברירה שלפנינו וביעודה של המלחמה, ולהערות את כל משאבי הכוח הרוחני, כדי להמשיך וללחום עד סוף הדרך.

כך התמיד חיל האויר והפליא מכותיו על האויב, כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות, כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים, כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות מוקשים עמוקים תחת אש האויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים והם הולכים הלאה קדימה – רק קדימה! הפלוגות האלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים לא על גבי הנשק או הטכניקה הקרבית.

תמיד תבענו את הטובים ביותר לשורותיו של צה"ל כשאמרנו – הטובים לטייס, וזה ביטוי שהפך למושג, לא התכוונו רק לבחינה הטכנית, לכשרון הכפיים ולאומץ הלב, התכוונו לכך, שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב של ארבע מדינות תוך שעות ספורות, חייבים להיות להם ערכים של טוב מוסרי, ערכים של טוב אנושי.

הטייסים שפגעו במטוסי האויב במידה כזו של דייקנות עד שאין איש בעולם מבין איך זה קרה ומחפשים לדבר פרושים טכנולוגיים בתחומי הנשק הסודי, השריונאים שעמדו והיכו באויב אף כאשר איכות ציודם נחות היה, הלוחמים בזרועות האחרים של צה"ל יכלו לאויב בכל מקום על אף עדיפותו וביצוריו, כל אלו לא גילו רק אומץ קרב וקור רוח, אלא אמונה עזה בצידקתם, ידיעה שרק החלצותם האישית על הגדולה שבסכנות, תבטא לארצם ולמשפחתם את הנצחון, שבאם הוא לא יושג, פירוש הדבר – כליה.

זאת ועוד – בכל הגזרות בלטו בעדיפותם המפקדים של צה"ל בכל הדרגים, על פני מפקדי האויב. התושייה, התבונה, הנכונות, כושר האלתור, הדאגה לחייל, ובעיקר, ההליכה קדימה לפני פיקודיהם: כל אלה אינם טכניקה או עניינים של חומר, אין להם הסבר סביר, אלא במונחים של הכרה עמוקה במוסריותה של מלחמתם. גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח.

התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצידקת עניננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם – זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו – חופשי עצמאי בשלום ובשלווה.

צבא זה שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו בעת המלחמה הזו, מהעם בא ואל העם חוזר – עם המתעלה בשעת דוחק ואשר יכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.

כמייצגו של צה"ל, בשם החיילים כולם אני מקבל בגאווה את הוקרתכם.

28.6.67

מסמך זה הוא העתק מצולם מהמסמך המקורי הגנוז בארכיון צהל ומערכת הבטחון. אין לפרסם מסמך זה ואין ליצור ו/או לצלם עותקים נוספים מהמסמך בלי אישור ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון. השימוש במסמך זה מותר רק למטרות שאושרו כדין.