כדי להבין את הרקע החברתי, שממנו ינקה דרך המחשבה המהפכנית של איינשטיין, עלינו לנסות ולצייר לעצמנו את רוחה של העיר ציריך שבשוייץ בשלהי המאה. ציריך עיצבה את איינשטיין כשם שאתונה עיצבה בשעתה את סוקרטס. היא שיחררה את רוחו מכבליה.

אלברט איינשטיין למד בפוליטכניון הפדרלי של ציריך, מסתיו, 1896 ועד לסתיו 1900. בילדותו היה תלמיד הגימנסיה "לואיטפולד" במינכן, אך חייו בבית-ספר היו פרשה של תסכול תמידי. הוא נאנק תחת העול של תכנית הלימודים הקלסית הנוקשה והמשמעת דמוית המשטר הצבאי. מורו הציע לו לעזוב את בית-הספר, משום שנוכחותו בכיתה פוגעת בכבוד התלמידים האחרים. בציריך, לעומת זאת, מצא איינשטיין חדות-חיים צרופה. בציריך, אשר "תמיד נחשבה בעיניו לבית" חיו ידידיו הטובים ביותר, ושם רכש את האזרחות השוייצית ב- 1901. למען ציריך היה מוכן לעשות חובתו כחייל, והתאכזב, כנראה, קשות, כאשר דחו אותו מטעמי בריאות.⁽³⁾ בארבע שנותיו בפוליטכניון הפדרלי נהנה איינשטיין, חרף נטיותיו הברורות להתבודד, מהאוירה החפשית, מהמורים המעולים למדע, ומציבור התלמידים הבלתי-רגיל.⁽⁴⁾

מה היה טיבה של העיר ציריך, שהיוותה כוח משחרר כזה בחיי הרגש והרוח של איינשטיין? בימים ההם היתה ציריך עיר קטנה בת 153,000 תושבים (על-פי מדריך לעיר ציריך משנת 1903) ⁽⁵⁾ ובראש ובראשונה היתה צומת של תנועות מהפכניות באירופה. כשם שכיכר-השוק של אתונה היה זירת הדיאלוגים של סוקרטס, פארמנידס, טראסימאכוס ואלקיביאדס, כך היו בתי-הקפה של ציריך, מרכז לויכוחים בין מהפכנים רוסים מכל הסוגים: מרכסיסטים, ניהיליסטים וציונים. מימי-הבינים נחשבה ציריך למוקד היופי והתבונה; החל במאה השש-עשרה נאמר: "מי שהאל אוהבו, הריהו נותן לו בית בציריך", ובראשית המאה העשרים כינו אותה תיירים "אתונה על גדות הלימאט". אלא שרק מעטים מבין התיירים ירדו לעומק המשמעות ההיסטורית שמקורה בויכוחים הקולניים בין הסטודנטים הזועמים בבתי-הקפה של ציריך.

עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת קידמה ציריך את פניהן של מהגרות רוסיות שבאו לשם גלים-גלים, משום שלא יכלו לרכוש השכלה ברוסיה.⁽⁶⁾ המהפכן הרוסי המפורסם סטפניאק ביקש לתאר את המקום שתופסות שוייץ וציריך בתודעת חבריו וכתב להן מעין שיר-תהילה:

שוייץ החפשית, שאינה מרחיקה איש מגבולותיה או מבתי-האולפנא שלה, היתה המדינה החביבה על עולי-רגל חדשים
אלה, וציריך המפורסמת היתה להם ציון. מכל חלקי רוסיה, מערבות הוולגה הרוגעת, מן הקווקז, מסיביר המרוחקת,
באו נערות, מהן שאך בקושי מלאו להן שש-עשרה, מזודות קלות בידן וסכום זעום למחיה בכיסן, בודדות, אל ארץ לא-
נודעת, תאבות לרכוש דעת, שרק בעזרתה תובטח להן העצמאות שאליה נכספו. בבואן אל ארץ חלומותיהן גילו לא רק
בתי-ספר לרפואה, כי אם גם תנועה חברתית אדירה שעל קיומה לא ידעו.⁽⁷⁾

ולכן, לא-פעם זנחו הסטודנטים הרוסים את היכלי המדע ובמקום זה שקעו בעלונים המהפכניים שפירסמו מרכס, באקונין ופרודון. "תוך זמן קצר חדלה ציריך להיות קריית חכמה, והיתה למועדון פוליטי ענק. שמה יצא ברחבי רוסיה ומשך אליה מאות בני-אדם, גברים ונשים". לפיכך דרשה ממשלת רוסיה ב- 1873, כי כל הסטודנטים הרוסים "יעזבו מיד את העיר האיומה ציריך" - ולא, יוצאו אל מחוץ לחוק.

רוזה לוכסמבורג באה לציריך ב- 1889 להירשם לאוניברסיטה, והפרופסור שלה חשב אותה לטובה בתלמידותיו. היא היתה להוגת-הדיעות המקורית ביותר באגף השמאלי של המפלגה הסוציאל- דמוקרטית הגרמנית, נרצחה במלחמת האזרחים ב-1919, בשורות "ספרטקוס". איינשטיין העריץ אותה מאוד ואמר: "היא היתה טובה מדי בשביל העולם הזה". העם הגרמני, כך אמר לפיליפ פרנק, לא היה ראוי לאשה כמותה.⁽⁸⁾ היא התגוררה בציריך עד 1898, ומשהשלימה את התפתחותה כסוציאליסטית, עקרה לברלין, אך הוסיפה תמיד להתגעגע לציריך.⁽⁹⁾ ב- 1898 הגיעה לציריך מעריצה של רוזה לוכסמבורג, היא הרוסיה הצעירה והיפה אלכסנדרה קולונטאי, שנמלטה מכבלי נישואין אומללים. היא נרשמה לאוניברסיטה לתקופת לימודים של שלוש שנים בכלכלה. איינשטיין שמע עליה, מן-הסתם, מפי חבריו הסוציאליסטים והסלאבים, והאזין לדיונים על רעיונותיה הנועזים בדבר אהבה חפשית, תיקון המשפחה והאשה החדשה. גישתה לנושא המין הועברה תחת שבט הביקורת. לימים היתה אלכסנדרה למנהיגת האופוזיציה של הפועלים בברית-המועצות, ושגרירת ברית-המועצות בנורבגיה ובמכסיקו. היא משמשת דוגמה לסטודנטית המהפכנית הרוסיה בציריך של תקופת איינשטיין.⁽¹⁰⁾

מיבשת אמריקה באה פלורנס קלי, צעירה נלהבת שסיימה זמן קצר לפני-כן את אוניברסיטת קורנל והיתה חדורה להט למפעלי רווחה חברתית. ברבות הימים מינה אותה מושל מדינת אילינוי, ג'ון פ. אלטגלד, למפקחת הראשונה על מפעלי תעשיה בארצות-הברית. היא היתה גם חלוצה ידועה בתחום החקיקה הסוציאלית. ב- 1883 נרשמה לפוליטכניון הפדרלי של ציריך והיתה פעילה שנים אחדות בחיי הסטודנטים הסוציאליסטים. מפסגת הר ציריך השתרע יער כמעט עד לפוליטכניון. "כאן התהלכנו, אנו הסטודנטים, שעות ארוכות, והתוכחנו באנגלית, בצרפתית או בגרמנית", כתבה פלורנס קלי. "הסטודנטיות היו כמעט כולן רוסיות, מועמדות לתואר ברפואה ובמדעים. בדיחה רווחה בין הסטודנטים דוברי הלשונות הרבות, כי הרוסיות היו כה טרודות בעתיד, עד כי לעולם לא ידעו אם הפסגות מושלגות בכל הדרן, או שהן עוטות ערפל, שהרי כל חלקת יופי, שנשמרה למרות הציביליזציה הקפיטליסטית, לא היתה ראויה לתשומת-לבן".

האינטרנציונל של הסטודנטים היה משוכנע, כי יוכל לפתור את כל "הבעיות האנושיות הסבוכות... כאן בציריך. בקרב סטודנטים מארצות רבות שיגשגה הפילוסופיה של הסוציאליזם ונטעה בלבותיהם של צעירים ושל שכירי-יום את התקוה, כי הפתרון טבוע בעצם התפתחותה הבלתי-נמנעת של התעשיה המודרנית". האידיאולוגיה והתקוה דירבנו את פלורנס קלי לתרגם לאנגלית את ספרו של פרידריך אנגלס, מצבם של המעמדות העובדים באנגליה ב- 1844, ולהתכתב עם עמיתו הנערץ של מרכס. היא הלכה, לראשונה, לאסיפה סוציאליסטית, ו"רועדת מהתרגשות" האזינה לדברי המרצה, אדוארד ברנשטיין, העורך הסוציאליסטי הגולה מגרמניה, ידידו של אנגלס. "הנה אני בעולם העתיד!" כתבה. נדמה היה לה כי היא נוצריה קדומה שניתן לה להיפגש פנים-אל- פנים עם אחד משנים-עשר השליחים. מסביב היו הסטודנטים השוייצים הרגועים, "שלא היו להם קובלנות פוליטיות או חברתיות כלשהן" ו"למען האמת השתעממו מחברתם של הזרים". ואף-על-פי- כן, כך כתבה פלורנס קלי, "השוייצים הם בני האומה החפשית ביותר בכל הקשת של הציביליזציה".⁽¹¹⁾

דורות אחדים של מהגרים ושל גולים סוציאליסטים נמשכו לציריך. סוציאליסטים גרמנים נסו לציריך מפחד פן יועמדו לדין על חתרנות, לאחר שנתקבל החוק האנטי-סוציאליסטי ב- 1878, ואזרו עוז באוירתה רווית-החירות. הסקציה המקומית של איגוד העובדים הבינלאומי התקיימה עשור שלם לאחר שארגון-האם נעלם, הודות לכך, שהיותה מקום מפגש לסוציאליסטים מכל הארצות. בציריך ישב הדובר האינטלקטואלי של הפופוליזם הרוסי, פטר לברוב, שריכז סביבו סטודנטים סוציאליסטים צעירים מרוסיה והרביץ בהם את תורתו, שטענה, כי "ארצם תיושע בידי 'בני-אדם בעלי מחשבה ביקורתית'". האינטלקטואלים, פאבל אכסלרוד וליאו דויטש, חלוצי המרכסיזם הרוסי, השתקעו גם הם בציריך. "ליד הפוליטכניון", כתב קרופוטקין:

צצה ועלתה פינה של רוסיה... הסטודנטים היו כפי שחיים רוב הרוסים, וביחוד חיו כך הנשים; כלומר, הם התקיימו
בדוחק. תה ולחם, קצת חלב, פרוסה דקה של בשר, שבושל על מבער-ספירט, וכל זה בסערת דיונים על החדשות
האחרונות מן העולם הסוציאליסטי או על הספר החדש ביותר שקראו - זו היתה מנתם הרגילה. אלה שהיה בידם יותר
כסף מכפי שנדרש לאורח-חיים כזה, תרמו את העודף למען הכלל.⁽¹²⁾

לדברי אדוארד ברנשטיין, שיסד לימים את המרכסיזם הרביזיוניסטי, ניזונו הסטודנטים הסלאבים - הרוסים, הסרבים, הבולגרים - מתה ומאידיאולוגיה.⁽¹³⁾

סיעות יריבות של סטודנטים פולנים הביאו בשנת 1893 לציריך את גיאורג פלכאנוב, אבי המרכסיזם הרוסי, כדי שיישב את חילוקי- הדיעות ביניהם. הוא נתקבל בהתרגשות כה מרובה, עד כי קבלת הפנים העלתה דמעות בעיניו של אנטולי לונצ'רסקי, מי שהיה אחר-כך הקומיסר לעניני חינוך אצל לנין.⁽¹⁴⁾ באותה שנה, 1893, התכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי בציריך, החליט "לצאת חוצץ בכל הכוח נגד תשוקותיו השוביניסטיות של המעמד השליט" והצהיר, שהשלום יבוא לעולם לאחר שימוגר הקפיטליזם.⁽¹⁵⁾

לא רק ציריך, כי אם גם ברן, באזל וז'נבה היו לבירות האידיאולוגיות של אירופה. חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, כתב בזכרונותיו:

שוייץ... שימשה בסופה של המאה פרשת-דרכים לכוחות המהפכה של אירופה. לנין ופלכאנוב עשוה למרכזם. טרוצקי,
שהיה צעיר ממני בשנים מספר, שהה כאן לעתים קרובות. הסטודנטים היהודים נתפסו בלבותיהם - או נכון מזה הובהלו - על-ידי סמכותם השכלית והמוסרית של המהפכנים הקשישים, שבשמותיהם כבר דבק הקסם של עבר סיבירי.⁽¹⁶⁾

סיעות ומנהיגי סיעות נאבקו על נפשו של דור שלם של יהודים צעירים מרוסיה. מאה חדשה החלה: כלום תביא לעם היהודי חיים חדשים במדינה משלו, או חיי חירות בקהיליות סוציאליסטיות באירופה?

התנועה הציונית נוסדה בידי תיאודור הרצל ב- 1897, ושלושת הקונגרסים הציוניים הראשונים התקיימו בבאזל בחדשי הקיץ של 1897, 1898 ו- 1899. סטודנטים ציונים היו האגף השמאלי של התנועה. סטודנטים יהודים בכל הערים האוניברסיטאיות בשוייץ היו חלק מן התסיסה האידיאולוגית. במהלך ההכנות לקונגרס הציוני השני ב- 1898 הציעו אגודות סטודנטים ציוניות בציריך ובברן, אף כי לשוא, כי תכונס ועידת סטודנטים במטרה ליסד פדרציה של אגודות ציוניות. ⁽¹⁷⁾

מכתבים שכתב וייצמן הצעיר משקפים את המתח ששרר בקרב הסטודנטים היהודים בשוייץ בימים ההם. הוא היה מדוכא ממה שראה, וביוני 1900 כתב מז'נבה לידיד סטודנט בברלין:

...ואילו כאן, בקרב ציבור הסטודנטים השווייצי, ה- quasi סוציאליסטי, הרופס בהתבוללותו, שהוא מהבחינה היהודית
מנוון, רקוב, נטול כל moralischer Halt (חוט-שדרה מוסרי). ציבור הסטודנטים השוייצי מושפע לרעה מן האוירה,
שמשרה סביבו הגנרל של המהפכה הרוסית פלכאנוב, ו- tutti quanti (וכל כיוצא בו). ראיתי כאן סוציאליסטים שאינם
מסוגלים להגיד שתי מלים בלי גידוף משולש, בלי לשפוך בוז על הזולת ובלי להשחיר את פניו, ומודה אני לפניכם, יקירי,
שלא נתמלאתי יחס כבוד לנציגים הללו של המצפון הציבורי והצדק הסוציאלי. כל הסוציאליזם אצל רוב אנשי המקום,
אפילו אצל הדגולים שבעסקנים, אינו אלא Ausfluss (תולדה) מאפסות עצמם, מחולשתם האינדיבידואלית; הם זקוקים
להמון כדי להסתתר מאחוריו, לא כדי לחנכו. הם רצים אל ההמון, משום שהם מפחדים מפני עצמם; רק מרירות-נפש
ומניעים שליליים כיוצאים בה דוחפים אל המחנה הסוציאליסטי את הנוער שלנו כאן, היהודי-למחצה; בדרך-כלל הם
מכניסים גם לתוך הסוציאליזם את יסודות הרקבון, התסיסה; ובמובן זה הרי הם בנים נאמנים לעמם - הם פטריות
תסיסה...
זאת הסיבה שאין הם מסוגלים להיות ציונים; ... הם מסוגלים להבין את הציונות רק בהקבלה לזרמים לאומיים אחרים של
התקופה. אין הם מסוגלים אלא להעריכה relativ (יחסות) בהשואה עם התנועה הפולנית, הארמנית... ובתור
מאטריאליסטים (!) לעולם לא יבינו את הבחינה הנבואית שבציונות.⁽¹⁸⁾

מנקודת-ראות זו, היה בודאי וייצמן מסווג את חוג הסטודנטים שעמהם היה איינשטיין קשור, כפי שעוד נראה, כעוד קבוצה מטריאליסטית, אשר תחושת המורשה התרבותית שלה התפרקה בגלל הרלטיביזם שלה.

ואולם, רוחו האיתנה והשקולה של וייצמן חזרה אליו בשנה שלאחר-מכן, כאשר הזדמן לו להיפגש בויכוח עם "אבי המרכסיזם הרוסי", גיאורג פלכאנוב, ערב הועידה הראשונה של הנוער הציוני בשוייץ, ב- 1901. שלושה ימים ושלושה לילות געש הויכוח בין המרכסיסטים לבין הציונים, ולמגינת-לבו של פלכאנוב, הסתיים בכך, שמאה ושמונים סטודנטים הצטרפו לאגודה הציונית. זה היה מה שכונה בשם "מרד ברן", מאורע, שהדיו נשמעו ברחבי ציבור הסטודנטים היהודי.⁽¹⁹⁾ וייצמן לא ידע את נפשו מאושר; בנובמבר 1901 כתב:

הם [המרכסיסטים] חישבו, כי הדיבור האחרון יהיה לפלכאנוב אך לא כן אירע. החבר שקיבל את רשות-הדיבור לאחר
פלכאנוב ויתר על תורות לטובתי, ומר פלכאנוב נחל תבוסה, כבודו הושפל, והוא נסוג בחרפה... סערת רוחות איומה.
מעשה בלתי- שכיח בשוייץ. הגע בנפשך - פלכאנוב, אותו צלם-קדושים, אליל, שכל-כך סוגדים לו...
הייתי ברקיע השביעי מרוב שמחה על שהכיתי את בלעם. זה כבר חיפשתי הזדמנות להתמודד עם מר פלכאנוב, אך הן
תדע כי ל- terrain (תחום) שלו לא אלך, והנה הוא השתרך אלינו, לראשונה ולאחרונה. מסופקני אם אי-פעם שוב יהיה
לבי טוב עלי כמו שהיה אותו ערב. אחרי זה לא עצמנו עין כמעט כל הלילה. הציונים ששים ושמחים...⁽²⁰⁾

ויכוחים פומביים בין ציונים לבין אנטי-ציונים התנהלו גם בציריך באוקטובר ובנובמבר 1901, ⁽²¹⁾ ובברן התנגשו סיעות של סטודנטים יהודים בחריפות ב- 1902 ⁽²²⁾. באותם הימים פשטה האפליה נגד סטודנטים יהודים, הן ברוסיה והן בגרמניה, עד כדי כך, שוייצמן וסטודנטים ציונים אחרים בשוייץ הקדישו מחשבה רבה לאפשרות ליסד אוניברסיטה יהודית. כאשר התנקש סטודנט בחייו של שר החינוך הרוסי, בפברואר 1901, האשימו את היהודים, אף כי הרוצח לא היה יהודי, ונקבעו מכסות קפדניות לגבי מספר הסטודנטים הזכאים להתקבל לפקולטות השונות. וייצמן דיוח ב- 29 באוגוסט 1901, כי "מתנהלת בכל הספירות האקדמאיות, בין גבוהות בין נמוכות, תעמולה חזקה 'אנטירוס-(יהוד)ית' בהצלחה רבה". לפיכך, סבור היה, ששוב אין זה "דבר שבמותרות אלא צורך החיים" לחשוב לא רק על יסודה של אוניברסיטה, אלא גם על יסודן של כמה מכללות טכניות, אולי על-פי הדגם השוייצי.⁽²³⁾ ב- 1902 פירסמו וייצמן והפילוסוף מרטין בובר, יחד עם נציגם בציריך, חוברת בגרמנית ושמה אוניברסיטה יהודית. וייצמן חזר ונזקק לנושא הזה פעמים רבות, אך הרעיון הוגשם רק דור לאחר-מכן. אין ספק, כי משהו מכל זה הגיע אל מוחו הרה-המחשבות של איינשטיין. ב- 1921, כאשר הוא וויצמן סיירו בארצות-הברית, סייעו לארגן קבוצות, שמטרתן היתה לשתף פעולה עם הועד המיעץ למען האוניברסיטה העברית. וכאשר סוף-סוף נחנכה האוניברסיטה העברית ב- 1925, נבחר איינשטיין לחבר-הנאמנים הראשון שלה.⁽²⁴⁾

ציריך וברן התחרו על חיבתם של ריכוזי המהפכנים הזרים. בשעה שאיינשטיין הילך ברחובותיהן של הערים האלה ב- 1903 וב- 1904, עשוי היה להיעצר ולהאזין לאיטלקי צעיר וחיור, המנופף בידיו ומרצה בקול באזני קבוצות קטנות של פועלים איטלקים. האיש היה בניטו מוסוליני, סוציאליסט מהפכני שחי בשנים ההן בציריך ובברן והיה פעיל בארגון המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בשוייץ. מוסוליני פגש לראשונה את מורתו, אנג'ליקה באלאבנוף, בקונגרס בציריך.⁽²⁵⁾ לדברי הביוגרף שלו, שהיה גם ידידו הקרוב, הרבה מוסוליני "להתרועע עם הסטודנטים הרוסים, נשים כגברים, קבוצה מוזרה, מופקרת ותמהונית של ניהיליסטים ובוהמים, הצעקה האחרונה של קנאות מודרנית". מוסוליני אף טען, כי ביקר בפוליטכניון הפדרלי והצטרף לסטודנטים הרוסים "נשים וגברים גם יחד" ב"אורגיות של דיבורים כבדים ותה חלש".⁽²⁶⁾ יחד עם-זה, נאמר על מוסוליני שכינה את שוייץ "רפובליקה של נקניקיות".⁽²⁷⁾

בין אלה שהרבו להיראות באסיפות הפוליטיות בציריך ב- 1903 היה יהודי פולני ושמו קארל ראדק, שקנה לו שם, כאשר רב בקולי קולות עם נואם אנרכיסט, עד אשר הקהל השליך אותו החוצה. ראדק עבד בספריה והכשיר עצמו לקרירה שבמהלכה היה לעתונאי הקומוניסטי הראשי בעולם, לנשיא אוניברסיטת סון-יאט-סן, למחולל מהפכת-נפל בגרמניה, ולבסוף לנאשם, המודה ומורשע במשפטי- הראוה של סטלין נגד חברים בולשביקים במוסקבה.⁽²⁸⁾

ציריך היתה חביבה גם על המנשביקים, אנשי הסיעה המתונה יותר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה. אף לנין העדיף את ציריך על ברן, לא רק משום ש"היו בציריך צעירים זרים רבים בעלי נטיות מהפכניות", אלא גם משום ש"המפלגה הסוציאל- דמוקרטית בעיר הזאת היתה בעלת מגמה שמאלנית יותר, ופחות ניכרה שם הרוח הזעיר-בורגנית". לנין, חובב-קריאה מושבע, התלהב במיוחד מן הספריות בערים השוייציות. בהסתמך על נסיונו בעבודה בספריות בז'נבה ב- 1903, בברן ב- 1914 ובציריך ב- 1916, התפעל לנין מחוסר-הביורוקרטיה שבהן. "אין ניירת, הקטלוגים מצוינים, המדפים פתוחים וניכרת דאגה בל-תיאמן לקורא". ברם, שלא כאיינשטיין, לא סבל לנין, בעצם, את הדמוקרטיה השוייצית. "החיים שם", כך כתבה אשתו של לנין, קרופסקאיה, "רוויים מעין שממון זעיר-בורגני. ברן, אמנם, 'דמוקרטית' מאוד - אשתו של הפקיד הגבוה ביותר ברפובליקה מנערת בעצמה את השטיחים שלה מעל המרפסת כל בוקר..." ובכל-זאת, קרופסקאיה לא השתחררה מן ההרגשה כי "כל דבר בשוייץ טבוע בחותם זעיר- בורגני". כאשר ראה לנין את מחזהו של טולסטוי המת החי, היה נפעם ממה שנראה לו בהצגה כביקורת נגד הפיליסטיניות. לעומתו, היתה אהדתם של השוייצים נתונה לרעיה המתיסרת שבדרמה. לנין לא היה שותף להכרה הנלהבת של מהפכנים רוסים מסוימים, ששוייץ עתידה להיות מרכז המהפכה העולמית הצפויה. הוא הודה, כי שוייץ אכן דמוקרטית, כי פתרה את בעיית הלאומים, וכי מערכת הספריות שלה תוכל לשמש דגם לחברה מהפכנית רוסית בימים יבואו, אך אף-על-פי-כן, דעתו היתה, שאותו גן-עדן של תולעי-ספרים עדיין היה "מדינה של נאות-מרפא" חסרת-פרולטריון מהפכני. ב- 1917 יצאו גולים בולשביקים ומנשביקים גם יחד מציריך ומברן ברכבת חתומה לרוסיה.⁽²⁹⁾

ערי שוייץ שימשו מוקד-משיכה לחוקרים בסוציולוגיה, שביקשו ללמוד לקח מהישגיהן המיוחדים במינם ברווחה חברתית ובהיערכות מדינית. הרדיקל האמריקאי, הנרי דמארסט לויד, שפירסם ברבים את חטאיה של חברת-הנפט, "סטנדרד אויל", בא לשוייץ לשני ביקורים ממושכים, ב- 1901 וב- 1902. "חוקרי הפוליטיקה", כך כתב, "מסכימים בדרך-כלל, כי בשוייץ מתנהל מגוון גדול יותר של ניסויים מאלפים בדמוקרטיה מדינית וכלכלית מאשר בכל מדינה אחרת בזמננו. אין מקום נוסף בעולם, שבו הופעל עקרון השיתוף האישי והישיר של ציבור האזרחים במעשי הממשל בדרכים כה רבות ושונות..." שוייץ, אמר, השכילה להימנע "מן הריבוד האומלל של הקיום". היא הראתה כיצד המין האנושי "מתפתח כאשר אין המונופולין משתלט עליו".⁽³⁰⁾ חרף תלונותיהם של הסוציאליסטים המהפכנים ששוייץ היא "דמוקרטיה בורגנית", פרחו תנועות קואופרטיביות וולונטריות בקנטונים שלה; משאל-העם והכרעת אזרחים על-פי יזמה פרטית היוו חלק מנהליה הפוליטיים.⁽³¹⁾ האיגוד הסוציאליסטי הראשי, ה"גריטלי פריין", הצליח להעביר מספר ניכר של חוקים סוציאליים בדרכים חוקתיות. החקיקה הסוציאלית של ציריך כללה חוקים להגנת נשים עובדות, בתי-משפט לבוררות, קייטנות לילדים, מפעלי שיכון ומרכזים לעובדים זרים. בציריך ובברן שלטו האגודות הקואופרטיביות בסחר המקומי. כאשר איינשטיין התהלך ברחובותיה הפתלתולים של ציריך ועל שפת הנהר הזורם לאטו, ראה שלטים של מסעדות קואופרטיביות, אגודות הלואה וחסכון, קופת-חולים וחנויות-הכל קואופרטיבי. ציריך נודעה במפעלים האלה. ב- 1900 היו בשוייץ 116 אגודות קואופרטיביות, 419 חנויות, וסך-הכל 83,549 חברים.⁽³²⁾ לכך כיון הנרי דמארסט לויד; כאשר דיבר על "הסוציאליזם הניסויי" של הדמוקרטיה השוייצית ביזמת האזרחים עצמם, ולא מטעם הביורוקרטיה. "השתתפותו הישירה של האזרח הפשוט בפעולות הממשל והפעלתו של העקרון הפדרלי - אלה קוי-היסוד של הדמוקרטיה השוייצית". זו דוגמה למדינה, "ואולי אפשר לומר לציביליזציה", כתב לויד, "שחמקה מן הסותרות שבמגמות ימינו. אנשיה לא הוטעו לרדוף אחרי עושר אגדי..." ⁽³³⁾ לדעתו של לויד, ניו-זילנד הרחיקה לכת בניסויים סוציאליסטיים, אך ההישגים בשוייץ היו במידה רבה יותר הישגי האזרחים עצמם: "הדמוקרטיה היחידה בעולם, שאי-אפשר לבגוד בה, היא הדמוקרטיה של שוייץ".⁽³⁴⁾ "שוייץ המאושרת!" כך סיים הפובליציסט האמריקאי, "אין לה חוף ים, אין לה צי, אין לה מושבות, אין לה אימפריה, אין לה המונים, אין לה עושר חדש ומעט מאוד עושר ישן, אין לה טראסטים... בהיותה מתוחמת בגבולות הצרים של ארצה הקטנה היא נאלצת לרכז את כל מרצה במשאביה הפנימיים. זוהי אבן-היסוד לכנות שבדמוקרטיה שלה, אישור לאין-סוף האפשרויות, הגלומות באומות דגולות".⁽³⁵⁾

על הרקע של אמריקה הצומחת, המתרחבת, רבת-העצמה, הניעה הדמוקרטיה השוייצית הקטנה בממדיה את לויד להרהר הרהורים מעמיקים בגורלן של מדינות. האם "התכונות המופלאות של הדמוקרטיה השוייצית... נובעות ישירות ממיעוט אוכלוסיה?"

לויד ניסח משפט לגבי העתיד: "אשליה מעמיקה היא ההנחה שההווה, ואף העתיד, שייכים לאימפריות הגדולות"⁽³⁶⁾ המדינות בעלות הציביליזציה הנעלה ביותר הן המדינות הקטנות: דניה, הולנד, שבדיה, שוייץ, ניו-זילנד. לויד לא היה בודד בהערותיו הנלהבות על הדמוקרטיה השוייצית. ההיסטוריון החברתי הבריטי, ויליאם הרברט דוסן, חוקר נודע ובעל נסיון, דיוח גם הוא ב- 1897 על "האומץ והמקוריות שהראו הממשלות הקנטונליות והעירוניות של הרפובליקה השוייצית בשנים האחרונות בחדירותיהן הרב-גוניות אל תחום הרפורמה החברתית". הוא קיוה שבריטניה תלמד מן הנסיון של שוייץ.⁽³⁷⁾

הדמוקרטיה השוייצית היתה כעין נוה-מדבר של חירות במרכז-אירופה. זכות המקלט המדיני, שהובטחה בחוקה משנת 1848 נשמרה אפילו נוכח עצמתה של האימפריה הגרמנית של ביסמארק. לציריך במיוחד היתה מסורת עשירה של רעיונות סוציאליסטיים ומנהיגות סוציאליסטית. ב- 1901 התעצם השיח הסוציאליסטי, בשעה שקבוצות מגוונות חברו יחד והקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוייצית.⁽³⁸⁾

בשנים הראשונות של המאה שימש אקלים החירות והלהט הרעיוני מקור צמיחה למחשבה מקורית בכיוונים רבים ומגוונים. כך, למשל, היתה ציריך המקום היחיד באירופה, מלבד וינה, שבו קם חוג של רופאים שגילו התעניינות לשמה בפסיכואנליזה. כתב על כך פרויד: "בכל המקומות האחרים", לא היתה הגישה "אלא התכחשות בתוקף רב" לנושא כולו, "אך בציריך, לעומת זאת, היתה הנימה השלטת הסכמה לגבי הקוים הכלליים. יתר-על-כן, בשום מקום אחר לא היתה קיימת קבוצה קטנה ומגובשת כזאת של תומכים", קליניקה ציבורית, שעמדה לשירותו של המחקר הפסיכו-אנליטי, ומורה, שראה בעקרונות הפסיכואנליזה חלק בלתי-נפרד מהוראת הפסיכיאטריה. "כך היתה קבוצת ציריך לגרעין של החבורה הקטנה, שנאבקה למען ההכרה בפסיכואנליזה". רק בציריך יכול היה אדם ללמוד את התורה החדשה ולהפעיל אותה הלכה למעשה. "רוב תלמידי ועמיתי בהווה באו אלי דרך ציריך, כולל אלה שהיו הרבה יותר קרובים גיאוגרפית לוינה מאשר לשוייץ... זה שנים רבות נגועה וינה בדיעות קדומות עזות. בשוייץ מתכנסים נציגים של רוב האומות החשובות, ושם מתנהלת פעילות אינטלקטואלית ערה ביותר. מוקד הנגע במרכז הזה עתיד היה להיות בעל חשיבות רבה להתפשטות 'המגיפה הפסיכית'".⁽³⁹⁾ לפיכך, פרויד "חוזר ומביע תודה על המאמצים הגדולים שעשתה אסכולת ציריך בפסיכיאטריה..."

ב- 1900 בא קארל גוסטב יונג הצעיר לציריך לעבוד כאסיסנט בבית-החולים לחולי-נפש "בורגהולצלי". נזכר יונג : "כאשר באתי לציריך חשתי מיד בהבדל. ציריך קשורה לעולם לא בדרך האינטלקט, אלא בדרך המסחר. ובכל-זאת, כאן היה האויר צח... כאן אין אדם נושם את פיח העבר, אף כי יש להודות שחסר היה לנו הרקע העשיר של התרבות".⁽⁴⁰⁾ יונג ועמיתיו בנו כפי שציין פרויד, "את הגשר הראשון שהוביל מן הפסיכולוגיה הניסויית אל הפסיכואנליזה". בציריך חי ועבד באותם הימים אדם בעל שאר-רוח, אוסקר פפיסטר, כוהן-הדת של כנסית "פרדיגר", המחנך הראשון שהכיר בחשיבותה של הפסיכואנליזה, והוגה-הדיעות הדתי הראשון, שניסה להשתמש בהבחנות של הפסיכואנליזה כדי להגיע להבנה דתית מעמיקה יותר.⁽⁴¹⁾ ציריך גם היתה מקור צמיחה לתנועות בתחומי האמנות, הפוליטיקה והמדע, שהתפשטו על-פני אירופה כולה. "בבית-קפה בציריך, למשל, טבע ב- 1916 טריסטאן צארה את המונח 'דאדא'", בשעה שהוא ובני חוגו ביקשו "לחולל שערוריה בדעת הרבים ולזעזע אנשים מרפיון-רוחם".⁽⁴²⁾ מציריך באו המיסיונרים והמנשרים של התנועה הסוריאליסטית באמנות, של המהפכה המרכסיסטית בחברה ושל תורת היחסות המהפכנית בפיסיקה. בכיכר בציריך ניצבה האנדרטה של צבינגלי והזכירה לבורגנים, כי דרשה שנישאה בראש-השנה לאומות ב- 1519 הציתה את שלהבת הרפורמציה הפרוטסטנטית. באותה דרך הוכשרה רפורמציה מדעית בויכוחים בחוגי הסטודנטים השמאלנים והבוהמים בשלהי המאה התשע-עשרה.

הערת הפקה:
הערות 1 ו 2 שייכות להקדמה לפרק.

3. Carl Seelig,Albert Einstein: A Documentary Biograhy, trans. Mervyn Savil (London, 1955), p. 51
4. Anton Reiser, Albert Einstein: A Biographical Portrait (New York, 1930), 48-51
איינשטיין העיד בהערת-מבוא, ש"העובדות בספר" הן "אכן מדויקות". הגברת הלן דוכס, שהיתה שנים רבות מזכירתו של איינשטיין, גילתה למחבר כי "אנטון רייזר" הוא השם הספרותי של רודולף קייזר, בעלה של בתו החורגת של אייגשטיין אילזה (ראיון, 30 באוגוסט 1968 פרינסטון, ניו-ג'רסי).
5. General Inquiry Offcial, Guide to Zürich (Zurich, 1963), pp. 2, 178
לדברי הנרי דמארסט לויד היתה אוכלוסיתה של ציריך ב- 1900 כ- 150,700, ראה:
The Swiss Democracy: H.D. Lloyd, The Study of a Sovereign People, ed. John A. Hobson (London, 1908), p. 5
6. Jan Marinus Meijer, Knowledge and Revolution: The Russian Colony in Zürich, 1870-1873
Assen, 1955), pp. 1, 47ff)
7. Stepniak, (pseud.) Kravchinsky, Sergyei Mikhailovich, Underground Russia: Revolutionary Profiles and Sketches from Life (New York, 1883), p. 19-20
8. Seelig, Einstein: A Documentary Biography, p. 95
פיליפ פרנק ואשתו סיפרו למחבר פעמים רבות בחדשי הקיץ 1940-1941 בקמברידג', מסצ'וסטס, כי איינשטיין נהג לומר, שגרמניה לא היתה ראויה לאשה כרוזה לוכסמבורג.
9. J.P. Nettl, Rosa Luxemburg (London, 1966), vol. 1, pp. 60, 65
10. Katharine Anthony, “Alexandra Kollntay: The World’s One Woman Ambassadress,” North American Review, vol. 230 (1930), p. 278. Isabel de Palencia, Alexandra Kollontay: Ambassadress from Russia New York, 1947, pp. 33-36; Alexandra Kollontai The Autobiography of a Sexually Emancipated Communist Woman, trans. Salvator Attansio (New York, 1971), pp. 11,12
11. Florence Kelley, “My Novitiate,” The Survey, vol. 58 (April 1927), pp. 33-35
12. Kropotkin, Memoirs of a Revolutionist (Boston, 1899), p.269
13. Eduard Bernstein, My Years of Exile: Reminiscences of a Socialist, trans. Bernard Miall
New York, 1921), pp. 110-111)
הסוציאליסט השוייצי פריץ ברופבאכר, שנשא לו ב- 1901 סטודנטית מהפכנית מרוסיה, כתב תיאור חי של החיים האידיאולוגיים הסוערים בקרב סיעות הסטודנטים הרוסים, "כל הגוונים, כל הפולמוסים של הזרמים הפוליטיים הרוסיים השונים..." (Socialisme et Liberte, trans. Jean Paul Samson [Neuchatel, 1955], pp. 204-205).
14. Anatoly Vasilievich Lunacharsky, Revolutionary Silhouettes, trans. Michael Genny (London, 1967), p. 87.
15. Julius Braunthal, History of the International: 1864-1914, trans. Henry Collins and Kenneth Mitchewll London, 1966), p. 326)
16 חיים וייצמן, מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל, תירגם אשר ברש מירושלים ותל-אביב, הוצאת שוקן, תש"ט" עמ' 55-56.
17. Isaac Gruenbaum, The History of Zionism, pt. 2 (Tel Aviv, n. d.) pp. 16, 27, 37
ספר זה הוא עיבוד וקיצור של יצחק גרינבוים, התנועה הציונית בהתפתחותה, 4 כרכים (ירושלים תש"ב-תש"ד). כן ראה כתבי חיים וייצמן, סדרה ראשונה, אגרות, גדליה יוגב עורך בהשתתפות ליאונרד שטיין (ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ל), כרך א', עמ' 139.
18. חיים וייצמן אל ליאו מוצקין, 9.6.1900, אגרות, עמ' 70-71.
19. חיים וייצמן, מסה ומעש, עמ' 57
20. וייצמן אל מוצקין, 23.11.1901, אגרות, כרך א', עמ' 182-183.
21. שם, עמ' 175-176.
22. שם, עט' 244-245.
23. שם, עמ' 146-147.
24. The Hebrew University of Jerusalem (Jerusalem, 1957), pp. 2-6
25. Gaudens Megaro, Mussolini in the Making (London, 1938), p. 56ff
26. Margharita Sarfatti, The Life of Benito Mussolini, trans. Frederic Whyte (New York, 1925), pp. 104, 112
27. Laura Fermi, Mussolini (Chicago, 1961), p. 36
28. Warren Lerner, Katl Radek: The Last Internationalist (Stanford, 1970), p. 8; Max Namad, Dreamers, Dynamiters and Demagogues (New York, 1964), pp. 35-36
"ציריך היתה באותן השנים העיר היחידה בעלת אוכלוסיה דוברת גרמנית, שבה יכלו אנרכיסטים לבטא את השקפותיהם בלי לחשוש מחרב דמוקלס של רדיפה, שהיתה תלויה על ראשי חבריהם בגרמניה ובאוסטריה", כתב מכס נומאד (עמ' 15).
29. N. K. Krupskaya, Remininiscences of Lenin, trans. Bernard Isaacs (Moscow, 1959), pp. 175, 311, 316, 322, 326, 327,
On Education: Selected Articles and Speeches, trans. C. P. Ivanov-Mumjiev (Moscow, 1957), pp. 77-88
30. Lloyd, The Swiss Democracy, pp. 1, 205, 207
31. שם, עמ' 196.
32. Ibid., pp. 176-177, 188-189; William Harbutt Dawson Social Switzerland: Studies of Present-Day Social Movements and Legislation in the Swiss Republic (London, 1897), p. vii
33. Lloyd, The Swiss Democracy, pp. 7, 206, 249
34. שם, עמ' 211.
35. שם, עמ' 257.
36. שם, עמ' 256.
37. Dawson, Social Switzerland, p. vii
38. G. D. H. Cole, A History of Socialist Thought, vol. 3, pt. 2, The Second International, 1889-1914 London, 1956), pp. 608 ff)
39. Sigmund Freud, On the History of the Phychoanalytic Movement, Standard Edition of the Complete Psychoanalytic Works, ed. James Strachey, vol. 14 (London, 1957), p. 27
40. C. G. Jung, Memories, Dreams, Reflections, trans. Richard and Clara Winston, Vintage ed.
New York, 1965), pp. 111-117)
41. Franz Alexander, Samuel Eisenstein, and Martin Grotjahn,eds., Psychoanalytic Pionerrs
New York, 1966), pp. 169 ff)
42. Yves Duplessis, Surrealism, trans. Paul Capon (New York, 1950), p. 15; Maurice Nadeau, The History of Surrealism, trans. Richard Howard (New York, 1965), pp. 56-57, 61-62