| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
השמועות הפורחות על חיי העיירה ודלותם הביאו את הדורות החדשים, שלא הכירו אותם מנסיונם, לידי מושג כולל, שהחיים בעיירה היו אפלים. שררו בה דלות ועוני. מושג זה נתפשט ביחוד כשדנו על הילדים אז. שנים היה הילד שוהה ב"חדר", ובחדר היה המושל מלמד קשה לב, המשתמש בגערות ובשוט (קאנטשיק, מקל שבקצהו רצועות עור). והילד הנמצא בחדר מן הבוקר עד הערב - סובל הרבה, באין לו חופש ובאיו לו שמחת תנועה ומשחק. אחרי ה"חדר" באה הישיבה, אשר לימודיה קשים, ובצאת הנער המתבגר אל שוק החיים - עברו עליו עד אז עמל לימודים ומשאם ועוני ומחסור. ובכן מעטה של אפילה מקיף את היהודי בעיירה מראשית ילדותו, מיום היכנסו אל חדר לימודו, עד צאתו למלחמתו הגדולה, למצוא את לחמו. ומלחמתו זו נמשכת עד ימיו האחרונים.
וכה אמר מנדלי מוכר ספרים על אחד מגיבוריו: חובת הילד היא ללמוד תורה, ולא להשתעשע ולהתענג, וכה שרו באמת: שטיעפען, לויפען זאל איוואן און סטיאפקע, ובתרגום לעברית: איבן וסטיפן יתרוצצו ויתהוללו, או: תורה וועלען מיר לערנען מיט גוטע מעלות, ובתרגום ללשון הקודש: נלמד תורה עם כל המעלות, (השירים ביידיש מצויים במאסף של מארק-גינצבורג, קובץ של שירי עם). אבל היודע את חיי הילד היהודי ב"חדר" מן הנסיון, ב"חדר" ומחוץ לו, ימצא את המושג הזה מסולף בכללו. הילד היהודי של אז להוט היה אחר המשחקים, ככל ילדי העולם, והשיג את תשוקת לבו. ומה עשה הילד ביתר זמנו? במה שיחקו? המשורר א. ש. שווארץ, יליד זאזמיר, עיירה קטנה בפלך וילנה בליטא מספר בראש ספרו "שירים": אשר כורך, יליד גלינא במזרח גאליציה, מספר על משחקי הילדים בעיירתו: בעתות החורף בילו הילדים את רוב שעות החופש בחליקה על הנהר הקפוא, ואפילו ברבות משעות הלימוד. כיצד? בשעת הלימודים בחדר היו הילדים מבקשים רשות מהרבי לצאת לצורכם, ומכיון שבתי הכסא עמדו על שפת הנהר, הלכו להחליק מעט על הקרח. כשראה המלמד שנתרוקן החדר מתלמידים, לקח מקלו והלך אל הנהר לאיים עליהם, וכינס אותם שוב לחדר, והילדים היו מקבלים באהבה את עונשם, חלף התענוג שהיה להם. ענין קשה היתה החליקה על הקרח בשבת. כל המלמדים אמרו שיש בזה חילול שבת. אך לא כל התלמידים יכלו להיות נזהרים בעבירה זו. וכשהלשינו על התלמידים שהיו בשבת על הנהר, קיבלו מהרבי עונש של מכות. בנוגע לחליקה על הנהר בימי החול, היו בין המלמדים ותרנים. למשל: הרבי שלנו ר' שמחה היה אומר, כי כל ילד שאינו שובב, יש בו ליקוי. הוא הבין היטב שאם עוברת עגלת סוסים ברחוב, מן הדין שילד צריך לקפוץ על העגלה ולנסוע מעט, ואילו היה הוא ילד, בודאי היה רוצה גם הוא להחליק מעט על הקרח, אבל בשבת אסור" ("בגולה ובמולדת", תל-אביב תש"א, עמודים נז-נח). ושוב קטע משיר בענין זה: משחקי הילדים בקיץ בערב (בעריש וינשטיין, "רישא", תרגום דב שטוק, תל-אביב, עמודים 63-62, הוצאת "מצפה" ניומן).
אחד מן הכוחות הגדולים המשפיעים להתפתחותו הרוחנית של הילד והגורמים לו עונג ושעשועי רוח, ולא רק לרגע, הן האגדות הנאות המרוממות אותו בפלאיהן. בחינוך החדש, בגן הילדים, היעוד החשוב לגננת הוא להרצות סיפורי אגדה לילדים. הדמיון נזון אחר-כך מספרות הילדים - בהגיע הילד לידי קריאה עצמית. הנשללו שעשועי רוח אלה מן הילדים בעיירה, עת למדו בחדרים? ה"חדר" לא היה כידוע מוסד ציבורי ולא היתה לו תכנית קבועה, ולא היו משגיחים עליו, לקרב ולהעלות את בעלי הכשרונות ולהרחיק את חסר הכשרון. ה"חדר" היה מוסד פרטי ומחזיקיו המלמדים היו טובים ורעים, מחוננים או נעדרי כשרון. בין המלמדים שנתפרנסו על הוראתם שם נמצאו גם בני אדם שלא צלחו לכל מלאכה אחרת, ולא היתה להם ברירה - המלמדות היתה הברירה האחרונה. כשרצו לומר על אדם שאין לו כשרון מעשי, קראו לו "מלמד". ואף-על-פי-כן נמצאו בין המלמדים מוכשרים, שידעו לא רק לתרגם ליידיש פרק בחומש או בנביאים, או ללמד דף גמרא ולהסבירו, אלא גם מוכשרים היו לספר סיפורים לילדים ולקנות את לבם. לא נוכל לקבוע מה היה מספר הטובים באחוזים - אבל היה היו. "מלמדי" - יספר בעל הזכרונות הידוע יחזקאל קוטיק - "היה מקדיש שעה ליום לספר לנערים מעשיות על גאונים ועל הנעשה - או ייעשה - בעולם הבא, דהיינו: כיצד יתענו הרשעים לאחר מותם במשך מאות שנים כסדרן; ועוד היה מספר באריכות דרך הליכתם של המתים, כיצד יפגוש הרשע בדרכו לגיהינום את מלאכי החבלה, גודל הגיהינום ושריפת הרשעים וכו'. חוץ מן הסיפורים ששמעו הילדים מפי המלמדים ומפי החברים שחזרו על מה ששמעו הם - היו לילדים הזדמנויות אחרות לשמוע דברי אגדה. זכורני שאמי היתה נוהגת לקרוא בספר "צאינה וראינה" בימי השבתות, את פרשת השבוע בצירוף אגדות המדרש, ביידיש, וקראה בקול. על-פי- הרוב היו מתכנסות אל ביתנו שכנות אחדות, שלא הצטיינו בידיעת הקריאה, והיו מקשיבות. אני בילדותי הייתי נצמד אל אמי ושומע בתאות נפש את סיפורי האגדה. מרדכי זאב פייארברג, שסיפוריו מיוסדים על מקרי חייו, מספר (בספרו "לאן") על הסיפורים ששמע מפי אמו:
כל אלה הם שעשועי ילדים ומשחקיהם והתפתחות דמיונם. ברם גם הנוער חי חיים נורמאליים משלו, והשתתף בשעשועים שהיו רגילים באותה תקופה: טיולים, שירים, ריקודים וכיוצא בהם. ודאי שהיה הבדל גדול בין בחורי ישיבה וסתם בחורים. בחורי הישיבה - רק הטיול והשיחה היו שעשועיהם. אלה שהשתייכו אל החסידים היו משתתפים בריקודים. בהרבה מחוזות, כגון אוקראינה ובסרביה, לא היו כמעט ישיבות, והבחורים הלומדים היו עוסקים בלימודיהם בבתי-המדרש - ומספרם הכולל לא היה רב. רוב הצעירים עסקו במה שעסקו: בני בעלי מלאכה היו לומדים מלאכת אביהם ועוזרים להם; בני סוחרים וחנוונים היו מסייעים במסחר, ואם לא בכל יום, היה זה בימי הטרדה, ימות השוק וכדומה. והיו צעירים משתלמים, שלמדו מפי מורים פרטיים לימודים כלליים, כדי לעמוד בבחינות בגימנסיות. צעירים אלה היו חיים לפי הנהוג, בדרך נורמאלית, ולא חלו עליהם האיסורים לטייל, להיפגש עם צעירות, לקרוא בספרות ההשכלה וכיוצא באלה. בהיותי כבן י"ח, בראשית מאת העשרים, לפני ששים וחמש שנים בערך, לא הרגשתי כל לחץ עלי בנוגע לנוהגי. מקרי התאהבות שהביאו לידי נישואין לא היו רחוקים בעיירתנו.
"לעתים קרובות היו הבתולות שבעיירות מולדתן, רעותיה של אחותי, נוהגות להיקבץ בימי השבתות אחר-הצהריים אל ביתנו, לצאת במחול. והמחול - מחול של זוגות. באין בחורים - הן יוצאות ידי חובתן כשהן רוקדות זו לעומת זו, וזו שלובת זרוע עם זו, האחת במשמע בחורה והשניה בחור. במחול אשר כזה כמעט שלא נעדרה אסתר'ל האדמונית אף פעם. נוכחותה לא רק דרושה היתה, אבל גם נחוצה. מלבד מה שהיא תמיד רעננה, ואף עליזה, יודעת היא היטב את כל ניגוני המחולות על-פה, וקולה קול ערב, ופרקה נאה, וכשהיא המנצחת על המחול הוא יוצא מלא ושלם. קרה פעם, באחד מימי השבתות האלה אחר-הצהריים, שאבא ואמא יצאו לאשר יצאו, ואנוכי, על-פי מקרה, נשארתי בבית. יושב אנוכי באחת הפינות ומעמיק בספר אשר לפני. תדלגנה אף תקפוצנה אחותי ורעותיה כנפשן שובבות. אוזני כמו אטומות ועיני כמו קפואות. היום הזה היה למחוללות נפלא מכל ימי השבתות. היום חוצבה אסתר'ל האדמונית להבות. היום משתפכת נגינתה בכל נועמה וכל הרגליים כמו טופפות מאליהן. אסתר'ל האדמונית בתווך וחברותיה מסביב לה מפזזות ומכרכרות היום, על-פי טעם נגינתה, כמוקסמות. וכמו משתקפות גם קרני השמש, החודרות מבעד החלונות, בזהב שערותיה של אסתר'ל, וגם הן ידודון ידודון. אינני גם אני הצעיר בלתי אם 'בשר ודם'. תוקף עלי יצרי להרים עיני מעל לספר הפתוח לפני. תקפני קסם נדנודי האיברים המשולהבים של המחוללות הצעירות, ואני כנפעם, ועיני מתיזות רשפים. שלמה היללס מספר על עירו סורוקי: בפנים יש אורוה שבה נמצאים סוסים קטני קומה וסוסים אבירים, וכולם מאומנים לרכיבה, לקפיצה ולרקידה, המראים על-פי צו בעליהם גם את ידיעתם בחשבון, בדפקם בפרסה אחת מספר דפיקות על-פי ספרה מודפסת, אשר הוא שם לפניו. מובן שלקרקס יש לוליינים, ליצנים ובדחנים, היודעים להצחיק את הקהל בתנועותיהם ובבדיחותיהם. בחורות המדהימות את הרואים ברכיבתן המפליאה, בעמדן על גבי שני סוסים, או הולכות בעיניים עצומות במטפחות על חבל מתוח על שני עמודים באורך ידוע ובידיהן מוט משקל, מתנודדות ומתנועעות הן בזריזות ובמהירות המסנוורות את העיניים בנדנדות גבוהות וקופצות באויר מנדנדה לנדנדה ברום, בשעה שאחד הרוכבים מראה להטים שונים, בעמדו על רגליו והסוס עושה הקפות. ליד העיגול אוחז אחד הליצנים בזנב הסוס ורץ גם הוא יחד עם הסוס. כל ההצגות מלאות קהל רב. אנשים, נשים וילדים מכל המעמדות מבקרים פעם, ומי פעמיים ושלוש".
אף כי לא יכלה העיירה לתמוך בקיומו של תיאטרון קבוע, לא היו התושבים שרצו בכך משוללים מראות מחזות תיאטראליים (המדובר הוא בראשית המאה העשרים). הנה למשל קטע על העיר סורוקי: תיאטרון והצגות של חובבים לא היו מיוחדים לעיר סורוקי. בעיירות אוקראינה ובשאר מחוזות היה מגיע תיאטרון נודד ורבו מבקריו, כמובן מן הצעירים. מצויות היו גם הצגות של חובבים, ובאחת או שתיים מהן הייתי אף אני מן השחקנים. בעיירתנו היה מורה ללשון הרוסית, יהודי, מורה פרטי, וכתב מחזות, אשר את ערכן הספרותי לא אוכל להעריך עתה, ותלמידיו היו המשתתפים בהצגה. כל זה התעורר תחילה על-ידי תנועת ההשכלה, ואחר-כך על-ידי התנועה העצומה שהקיפה את הצעירים בעיקר, והיא התנועה הציונית. אך כשבאה לפעמים עונה 'מתה', ללא חזנים וללא חתונות, ללא קרקס וללא תיאטרון, ולא היה במה לשעשע את הקהל - וכאלה היו ימי ה'ספירה', שלושת השבועות מימי י"ז בתמוז עד אחר תשעה באב וחודש אלול האסורים בתענוגות חמריים, אז הפנו את לבם אל הדר הטבע, שבו הצטיינו סביבות העיר, זוגות-זוגות, או חבורות-חבורות, נשים ובעליהן, ולפעמים גם עם בניהם ובנותיהם.
השעשועים אשר תיארנו היו מיוחדים לצעירים, אבל גם הנשואים – לא היו חייהם כולם שרשרת של דאגות עטויות עצבות. יגון מקיף ותמידי הוא כנגד טבע האדם. תכונת האדם דורשת מעמו שמחה ועידוד, ולא היו היהודים יוצאים מן הכלל. אשר כורך, שהיה כורך ספרים כל ימי חייו, תחילה בעיירה קטנה בגאליציה, מוסר לנו תמונה מסעודת "מלווה מלכה" שהיתה נערכת בבית אביו, שהיה בעל מלאכה: ואם נוסיף למסופר על חיי החסידים אשר חיו חיי חברה עם בני שאיפותיהם ובכל עת היפגשם יחד בילו זמנם בשיחות נעימות ובסיפורי דמיון ומדי פעם התפרצו ברינתם, וגם רקדו ריקודים בצוותא - אם נזכור כל אלה לא נוכל להסכים שהחיים ב"גיטו" היו רק חיי סבל ואנחות וצער וקינה, להיפך: היו בהם הרבה חיים של רעות ושמחה. 1. זמן נחשב חצי שנת לימודים. החודשים שבין חורף ואביב, בתקופת חג הפסח, ושבין קיץ וסתיו, בתקופת חג הסוכות, היה זמן חופש מלימודים. באותם הימים היו בוחרים במלמדים חדשים - אם הגיע זמן לצאת מ"חדר" אחד לגבוה ממנו.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
