על שיטות הממשל השונות של הבריטים והצרפתים נאמר ונכתב רבות. לשני הממשלים היו תיאורטיקנים שגיבשו וניסחו תאוריות שלטון - אולם בין תאוריות אלו לבין המציאות הקולוניאלית רב המרחק.

כללית, ניתן לומר, כי צרפת העתיקה את המבנה הריכוזי של השלטון במדינתה אל הקולוניות, ובנתה, במידת האפשר, מערכת אחידה בכל האזורים. הצרפתים האמינו בעליונות תרבותם וראו בקולוניאליזם "שליחות מתרבתת". הם ניסו בתחילה לבולל את האפריקנים בתרבות הצרפתית ודיברו על אסימילציה.

מדיניות האסימילציה דגלה בהפיכת האפריקנים, בהדרגה, לצרפתים לכל דבר ולאזרחים שווי זכויות של צרפת עצמה. צרפת ניסתה ליישם רעיון זה בסנגל, ותושבי ארבע הקהילות שם (דקאר, סנט לואיס, רופיסק, נגורה) קיבלו כבר בתחילת המאה הנוכחית ייצוג בפרלמנט הצרפתי. לימים, שינו הצרפתים את עמדתם, ופיתחו את רעיון האסוציאציה, אשר שם דגש על הפיכת תושבי המושבות לדמויי צרפתים מבלי לעשותם לאזרחי צרפת. מדיניות התקשרות זאת איפשרה לצרפת, מחד, להמשיך ולדגול בעקרונות השליחות המתרבתת, ומאידך, פתרה את הממשל הצרפתי מהצורך לקלוט מיליוני אפריקנים.

בניגוד לצרפתים, כיבדו הבריטים את המוסדות המסורתיים ולא ניסו לכפות את תרבותם על החברות שבשליטתם. "השלטון העקיף" של הבריטים התבטא בכך שהאדמיניסטרציה נוהלה על ידי בעלי התפקידים המקומיים, והמערכות הפוליטיות המשיכו לתפקד כהרגלן, פרט לשינויים מעטים, שהוכנסו על מנת לקדם אינטרסים בריטיים. מבנה השלטון היה ביזורי מאוד (דה-צנטרליסטי), ובכך היה בו דמיון למבנה השלטון במעצמה. שיטת ממשל זאת, שהותירה את הצ'יפים, המלכים והנסיכים בתפקידיהם וגבתה מסים באמצעותם, נראתה לבריטים זולה בהרבה מן "השלטון הישיר" של צרפת. חשוב לזכור שלבריטים היה עניין להמעיט את עלות הממשל הקולוניאלי באפריקה, משום גודלה הרב של האימפריה הבריטית גם באסיה. לא לחינם נהגו לומר כי השמש אינה שוקעת לעולם באימפריה הבריטית.

להבדלים בין שתי השיטות היו השלכות מרחיקות לכת יותר מאשר לשאלה מי ימנה את הצ'יפים, והאם את הקולוניה ינהל צ'יף מקומי או פקיד ממונה. לשתי השיטות נודעו השלכות עמוקות על תחומי חיים רבים.

בתחום החינוך פיתחו האנגלים מערכה ענפה. בתי-ספר יסודיים הוקמו בעיקר על ידי מיסיונרים אשר לימדו לא רק בשפה האנגלית, אבל גם במאות שפות מקומיות. הממשל הבריטי אף עודד הקמת בתי-ספר תיכוניים. האוניברסיטאות הראשונות באפריקה הוקמו באזורים דוברי אנגלית. לא הרחק מבירת גאנה נמצא קולג' אצ'ימוטה המפורסם, והאוניברסיטה הראשונה הוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בפורה ביי, בסיירה ליאון, המושבה שאליה הובאו עבדים משוחררים או עבדים שנתפסו על האוניות בתקופה שבה כבר נאסר סחר העבדים.

צרפת, לעומת זאת, נקטה במדיניות חינוך ממלכתית ואליטיסטית. היא העניקה חינוך גבוה וטוב למספר מצומצם של תלמידים. בית-הספר התיכון הראשון בחוף השנהב, למשל, הוקם רק ב- 1952 , 8 שנים בלבד לפני שהמושבה זכתה בעצמאותה. בבתי-הספר באזורים הצרפתיים נאסר השימוש בשפות המקומיות, והתלמידים אולצו לדבר צרפתית אפילו בהפסקות. מערכת החינוך הייתה זהה לזו שבצרפת.
בבית-הספר המיוחס וויליאם פונטי שבדאקאר ביקרו כל התלמידים המוכשרים (עמם נמנו לאחר מכן רוב מנהיגי מדינות אפריקה העצמאיות הפרנקופוניות). בוגריו יצאו לפאריס ללמוד באוניברסיטה ושם היו שווים בכל לסטודנטים הצרפתים. אגב, האפשרות להגיע לצרפת וליהפך לאזרח צרפתי, גרמה לכך שבקרב יוצאי המדינות הפרנקופוניות יש הרבה יותר נישואי תערובת מאשר בקרב דוברי האנגלית. סטודנטים צעירים אלה פגשו בנשים לבנות ונשאו אותן, כפי שעשה נשיאה הראשון של סנגל - ליאופולד סנגור.

השוני בגישת הצרפתים והבריטים קיבל ביטוי גם בתחומים נוספים: בכלכלה, טיפחה צרפת הקמת חוות גדולות לגידול מוצרי יצוא חקלאיים כגון קקאו, כותנה ואגוזי אדמה. צרפת אף שמרה על מונופול סחר במושבותיה באפריקה. לעומת זאת, ניסו הבריטים לעודד איכרים אפריקנים לעבור לגידולי שוק, ואיפשרו מידה לא מבוטלת של יוזמה חופשית במושבותיהם ביבשת האפריקנית.
ההבדלים בין המדינות השונות במערכת החינוך, במערכת הכלכלית ובתפיסה של משמעות הקולוניאליזם ניכרים עד עצם היום הזה. על מנת להדגים את ההבדל בין שתי השיטות, נביא כמה דוגמאות אופייניות.

הסיפור הראשון הוא סיפורו של הלורד לוגרד, מי שמסמל את השלטון הקולוניאלי הבריטי באפריקה, מי שגיבש את האידיאולוגיה של השלטון העקיף ונטל חלק פעיל מאוד ביישומה, מי שהיה מושלה של אוגנדה ולאחד מכן מושלה של צפון-ניגריה, ומי שהיה אחראי לאיחוד ניגריה ב- 1914. לוגרד הגיע לאפריקה לאחר ששירת בהודו והביא עמו את האהבה והכבוד למוסדות מסורתיים. יחסיו של לורד לוגרד עם האמיר מקאנו, שמשל על כ- 9 מיליון בני-אדם, הם מעניינים במיוחד. המושל היה בא אצל האמיר, אך לא קורא לו לבוא אליו, משום שהאמיר היה האישיות המיוחסת ביותר בצפון ניגריה, ובכך ביקש להביע לו כבוד. אולם המסורת באזור זה של ההאוסה פולאני קובעת, שאל לו לאדם לעמוד באותו גובה שבו נמצא האמיר. על האמיר להיות תמיד נישא יותר. לכן, כדי לשמור על המסורת ולהימנע מאי-נעימויות, נבנו שתי כורסות, שהוצבו בשני קצותיו של אולם גדול. אחת מהן הייתה מוגבהת במקצת. בשל המרחק לא ניתן היה להבחין איזו מן הכורסות גבוהה יותר. כך שמרו הבריטים על כבודו של האמיר של קאנו, שכן, אי-אפשר היה להבחין בכך שכורסתו של לוגרד גבוהה יותר, בדרך זו ישבו שניהם בשני קצות האולם ושוחחו באמצעות מתורגמן. וכך פתרו גם את שאלת השפה, לא אילצו את האמיר לדבר אנגלית ולא פגעו בכבוד האמיר על ידי פנייה ישירה אליו.

הקולוניאליזם הצרפתי התייחס בדרך שונה לגמרי למנהיגות המסורתית באפריקה. רוב הפקידות הייתה, כאמור, ממונה על-ידי המושל הצרפתי וצריך היה לבוא אל משרדו כדי לקבל משכורת או כדי להתייעץ אתו. מצד שני, מי שזכה להשכלה גבוהה גם נהנה מכל ההטבות הניתנות לאזרחי צרפת. כך יכול היה פליקס הופואט-בואני להיות שר בריאות בממשלת צרפת, דבר שלא היה יכול לקרות בבריטניה. קשריהם של מנהיגי המדינות הפרנקופוניות עם צרפת נמשכו גם לאחר קבלת העצמאות, ועל כן, כאשר הודח הקיסר בוקאסה, למשל, הוא הגיע במטוס ה"קרבל" הפרטי שלו, נחת בבסיס צבאי לא הרחק מפאריס ואמר: אני אזרח צרפתי. קיבלתי את האזרחות ומעולם לא ויתרתי עליה. עד היום שומרים רבים ממנהיגי אפריקה דוברת הצרפתית, על אזרחותם הכפולה.

החוויה הקולוניאלית השונה הולידה גם תגובות שונות לנוכחות הזרה ודרכים שונות של מחאה. ניצני האידיאולוגיות הפאן-אפריקניות מוצאם בארצות-הברית ובאיים הקריביים. על רקע ההפליה נגד השחורים, החלה לצמוח שם תנועה, שראתה באפריקה מולדת שיש לשוב אליה וקראה לאיחוד הגזע השחור בתנועה פאן-כושית. מנהיגיה של התנועה - ביניהם ההיסטוריון דו בויז (Burghardt du Bois), מרקום גרווי (Marcus Garvey) ואדוארד בליידן (Edward Blyden) - ניסו לארגן תנועת שיבה המונית לאפריקה, והאחרון אף חזר ונתמנה לשר החוץ של ליבריה. ליבריה ואתיופיה - המדינות האפריקניות העצמאיות של אותה תקופה - היו לסמל למנהיגים השחורים, והם חלמו על שחרורה של אפריקה כולה.

הרעיונות הללו של שחרור לאומי והתנגדות פוליטית לשלטון הלבן מצאו אוזן קשבת בעיקר במושבות דוברות אנגלית, אך גם בצד הצרפתי חלה תמורה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוגי דיעות מהאיים הקריביים (כמו אימה סייזר – Aime Cesaire) ומאפריקה, רכשו את השכלתם בפאריס. שם גם קמה התנועה התרבותית של נגריטוד (negritude), כלומר 'שחוריות', שיצאה נגד הגזענות של הלבנים ותיארה את ייחודו של האפריקני, את רגישותו ואת קרבתו אל האדמה והטבע. זו הייתה תנועה של אנשי רוח, סופרים ומשוררים, שאחד הבולטים ביניהם היה ליאופולד סנגור, לימים נשיאה של סנגל, אשר גיבש, בספרים הרבים שכתב, את עיקריה של "הלאומיות הרומנטית". באחד מהם, בו הוא מתאר את ייחודו של השחור האפריקני, הוא מתייחס לאימרתו המפורסמת של דיקארט "אני חושב, מכאן שאני קיים". זאת, אמר סנגור, לא היה אומר אפריקני. אפריקני היה אומר תחת זאת: "אני חש את הזולת, אני רוקד את הזולת, מכאן שאני קיים".

אם דוברי הצרפתית מדברים על זהות רוחנית-תרבותית הנובעת מעולם הספרות, הרי דוברי האנגלית נתנו ביטוי מעשי יותר להתעוררות הלאומית. השפעתה של צרפת, כערש של רעיונות מהפכניים, על ההשכלה שהיא מעניקה לאנשיה, ניכרת מול גישתם של אנשים שהתחנכו בבריטניה וקיבלו חינוך פרגמטי יותר.

ההבדלים הרעיוניים ניכרו גם בתהליכי הדה-קולוניזציה. בשנות ה- 20 וה- 30 קמו עשרות ארגונים, מועדונים, והתאגדויות באזורים דוברי אנגלית באפריקה. באזורים הפרנקופוניים הוקמו מפלגות ונוסדו חוגי לימוד. אך ההתארגנות המאסיבית נגד הקולוניאליזם החלה רק לאחר מלחמת-העולם השניה. מלחמה זאת, שזעזעה את העולם כולו, הביאה לשינויים גדולים גם באפריקה. הזכרנו את העייפות מן המלחמה, את ההתנגדות לגזענות ואת ההתעוררות הלאומית שאפיינה את אירופה באותה תקופה. אולם עצמאותה של אפריקה היא תוצאה של מפגש בין שני תהליכים: מצד אחד, השינויים באירופה והרצון לבנות עולם אחר, טוב יותר, ומצד שני, התפתחותה של שכבת המשכילים באפריקה, אשר גיבשה תנועות אנטי-קולוניאליות, ונאבקה לשחרור מהיר מעול הקולוניאליזם. כך, בשנות ה- 40 הוקמו ברחבי אפריקה מפלגות אנטי-קולוניאליות אשר דרשו קודם כל לתת ביטוי פוליטי לשאיפות האפריקניות. גם כאן ניכרו ההבדלים בין האזורים שהיו תחת שליטה בריטית והאזורים שהיו תחת שלטון צרפתי. דוברי הצרפתית ביקשו, לאורך שנות ה- 40 וה- 50, שוויון זכויות במערכת הצרפתית. רעיון העצמאות גובש רק אחרי 1956, כאשר החל תהליך מזורז של דה-קולוניזציה. כמעט כל מושבותיה של צרפת קיבלו עצמאות באותה שנה, 1960. מאידך, מלכתחילה נסב המאבק באזורים הבריטיים סביב הדרישה לממשל עצמי ולאוטונומיה פוליטית וכל מושבה קיבלה עצמאות בנפרד, החל מגאנה (היא חוף הזהב הקולוניאלית) ב- 1957.

ההבדלים בין שתי הגישות לקולוניאליזם השפיעו, אם כן, גם על תהליך הדה-קולוניזציה. דומה, שגם בתקופת העצמאות ניכרים עדיין הבדלים אלה, אולם כפי שכבר אמרנו, הם רק חלק ממכלול ההבדלים הנובעים ממסורות אפריקניות מקומיות שונות ומהבדלים תרבותיים בתוך אפריקה עצמה.