שבעים שנה חלפו מאז טילטלה את רוסיה, ואתה את העולם, שורה של מאורעות מורכבים ורבגוניים. שבעים שנה של כתיבה על המאורעות האלה: אפולוגטיקה מזה, גידופים מזה, ובתווך מחקר היסטורי המחפש את דרכו בסבך האירועים, העדויות והפירושים. ואחרי כל השנים האלה, המשימה החשובה ביותר של המחשבה ההיסטורית היא עדיין לנסות להפריד בין עיקר וטפל, בין מקרי והכרחי, בין עובדות והטעיות, מאורעות ומיתוסים. משימה מקיפה וקשה, שבוודאי תימשך עוד זמן רב, אם כי מזמן לזמן מתוספים לידיעותינו נדבכים חשובים. כל עוד נמשך תהליך זה של שחזור המאורעות ההיסטוריים, חשוב לזכור כי ידיעותינו הוודאיות מועטות יחסית, וכי חלק מרשמינו מקורם במיתוסים ובדעות-קדומות. לכן יש טעם לבדוק מדי פעם את טיב רשמינו ומשמעותם, ולבדיקה מעין זו מוקדש מאמר זה.

שלוש הנחות מרכזיות שזורות ביסודה של מחשבת ההדיוטות וגם ביסוד רוב-רובו של המחקר המודרני על אודות "מהפכת 1917", כלומר תפיסת השלטון בידי המפלגה הבולשוויקית באוקטובר 1917. שתיים מן ההנחות הללו הן מפורשות, והשלישית - מובלעת ובלתי-מודעת - היא במידה רבה תוצאה של שתי קודמותיה. נעמוד עליהן בקצרה.

מיתוס התהליך המהפכני

ההנחה המפורשת הראשונה גורסת שברוסיה התקיים תהליך מהפכני במשך המאה התשע-עשרה כולה - ממרד הדקבריסטים ב-1825 ועד 1917 - ושהמאורעות המהפכניים של שנת 1917 היו סיומו ההגיוני והבלתי-נמנע. דעה זו, המקובלת על ההיסטוריונים הסובייטים ועל מרבית החוקרים במערב, מצביעה על אירועים פוליטיים וחברתיים מסוימים שהתרחשו באותה התקופה, מגדירה אותם כמהפכניים ומפרשת אותם כחוליות באותו תהליך מהפכני. השאלה היא, כמובן, אם יש להגדרות ולפירושים אלה על מה להסתמך, או שמא הם נטולי ראיות היסטוריות מוצקות.

מרד הדקבריסטים - המאורע הפותח את התהליך לפי גרסה זו - היה התקוממות של שתי אגודות חשאיות שחבריהן, כמאה במספר, היו ברובם קציני צבא. (הניסיון של חוקרים אחדים לראות בהם "אינטליגנטים גמדים" משולל כל יסוד: הקושרים היו אנשי צבא מקצועיים שמוצאם החברתי מן האצולה, והשכלתם טובה, אך אין כל סיבה לשייך אותם למה שיכונה האינטליגנציה כעבור חמשים שנה.) כמעט כל הקושרים, להוציא את פ. א. פסטל, שאפו לליברליזציה של המשטר הפוליטי או למונרכיה חוקתית, לתיקונים במשטר החברתי ולהקלת העול שרבץ על האיכרים-הצמיתים. האמצעי שבחרו בו להשגת מטרתם - התקוממות צבאית - היה אמנם אלים באופיו, אך אין די בזה כדי להגדיר את האירוע כמהפכני.

החוליה הבאה המתוארת בתהליך היא הסיטואציה המהפכנית שנוצרה, כביכול, סביב שחרור הצמיתים ב-1861 ביוזמת הצאר אלכסנדר השני, אך לאמיתו של דבר, בקריאה קפדנית ומדויקת של עובדות ואירועי התקופה, אין סימן לסיטואציה מהפכנית מעין זו. זוהי תיזה של ההיסטוריונים הסובייטים, והם לא הצליחו עד כה להוכיח את נכונותה למרות הכרכים הרבים שהקדישו לכך. רובם המכריע של ההיסטוריונים המערביים תמימי-דעים שאכן אין למצוא סיטואציה כזאת בהתרחשות הפוליטית והחברתית בתקופה שבין 1856 ל-1862-1861. היו אמנם מהומות איכרים, אך במספר ובהיקף מצומצמים בהרבה מאלה שהתחוללו מדי שנה בשנה בשמונת העשורים שקדמו לתקופה זו. למעשה, הגורם הפוליטי-חברתי ש"צריך היה" להתקומם – האצולה, אשר ממנה נלקחו הזכות לשלוט על הצמיתים וכמחצית משטחי הקרקע שהיו בידיה - לא התקומם ולא מרד, אלא מחה בצורה רפה ונכנע. בזה נחסכה כנראה מרוסיה מלחמת אזרחים דוגמת זו שאירעה בסמיכות זמנים בין הצפון והדרום באמריקה, אשר גם אחד מהיבטיה היה עניין שחרור העבדים.

המאורע הבא המוזכר בשרשרת הוא הפעילות הטרוריסטית של ה"נארודנאיה ווליה" בסוף שנות השבעים, אשר הובילה לרציחתו של אלכסנדר השני ב-1 במארס 1881. ושוב, על-פי כל קנה-מידה אפשרי, אין לראות בפעילות הטרוריסטית שקדמה למאורע זה, מרשימה ככל שהיתה, פעילות מהפכנית או פעילות שיצרה "סיטואציה מהפכנית": היא לא חוללה משבר פוליטי, לא זעזעה את אושיות השלטון ולא נשענה על תמיכה עממית רחבה. זו היתה פעולה של קבוצת קושרים אמיצים, שלא גלשה אל מחוץ לחוג המצומצם של ארגונם המחתרתי. דווקא המאורע שהיה אמור להכתיר את פעילות הקבוצה בהצלחה מכרעת - הירצחו של הצאר - היה הסימן והסמל לכישלונה המובהק: במקום לשמש אות להתקוממות עממית, כפי שציפו אנשי ה"נארודנאיה ווליה" הביא הרצח להתלכדות העם סביב הכתר, למרות שזה הונח כעת על ראשו של שליט ארכי-ריאקציונר כאלכסנדר השלישי. פרשנות הרואה בכל זה חוליה מהפכנית, היא פרשנות שאיבדה כל קשר עם המציאות ההיסטורית שהיא מתיימרת לתאר.

ומחוליה פסוידו-מהפכנית זו מגיעים אנו סוף-סוף להתרחשות שאין חולקים על אופיה המהפכני- מהפכת 1905 - ולכן אין צורך להרחיב עליה את הדיבור בהקשר הנדון. יצוין רק, אם כי גם זה צריך להיות מובן מאליו, שמהפכה אחת אין בה די ליצירת תהליך, ולפיכך ההנחה, או הקונספציה, בדבר קיומו של תהליך מהפכני ברוסיה עד 1917 אינה אלא מיתוס, וכפי שנראה בהמשך הדברים, מיתוס חשוב, המשבש לא מעט את הבנת המאורעות בשנת 1917 עצמה. בדומה לזה, הדעה בדבר קיומה כביכול של מסורת מהפכנית ברוסיה אינה אלא ביטוי נוסף של אותו המיתוס, ובשני המקרים ניזונות הדעות הללו לא רק מפרשנות בלתי-אפשרית של העובדות ההיסטוריות, אלא גם משימוש בלתי-אפשרי במושגים "תהליך" ו"מסורת".

מיתוס ההתפוררות החברתית

ההנחה המרכזית השנייה גורסת כי בתקופה שקדמה לשנת 1917 היתה רוסיה נתונה במשבר פוליטי וחברתי אנדמי עמוק, ויש שמוסיפים גם משבר כלכלי. הנחה זו מצויה בשתי גרסאות עיקריות. הגרסה האחת טוענת שהמשבר נמשך מאז תחילת המאה התשע-עשרה, ולא נעסוק בה כאן. אפילו אם נניח, לצורך הדיון, שמשבר כזה אכן היה - על אף הגידול הדמוגרפי, הצמיחה הכלכלית והמודרניזציה, הרפורמות במנהל, במערכת השיפוטית ובצבא, הגיבוש החברתי, ריבוי ענפי המשק והמקצועות ועוד כהנה וכהנה – הרי ברור שאפשר להתעלם ממנו. אחת מן השתיים: או שהמשבר לא היה קיים כלל, או שהשפעתו והשלכותיו לא ניכרו בתחום בעל-חשיבות כלשהו ולפיכך משקלו ההיסטורי אפסי והגרסה על אודותיו אינה אלא מטפורה חלולה. הגרסה השנייה ספציפית יותר, ולפיה פקד את רוסיה משבר כלכלי, חברתי ופוליטי בעשרים-שלושים השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה ממשבר זה, ובמיוחד עקב שביתות הפועלים ו"הקיטוב הפוליטי-חברתי" בשנים 1914-1912, הגיעה רוסיה בחודשי קיץ 1914 למצב של ערב מהפכה. מהפכה היתה צפויה בכל רגע, אולם פרוץ המלחמה ומה שנלווה לכך שיבשו את המצב וטרפו את הקלפים. לכן, על-פי גרסה זו, המלחמה ותלאותיה לא רק שלא גרמו ולא האיצו את בוא המהפכה, אלא להפך: בגללן היא נדחתה בשלוש שנים, עד 1917.

גרסה זו מקובלת על חלק ניכר מן ההיסטוריונים הסובייטים, אם כי לא על כולם, ועל מספר קטן של היסטוריונים מערביים. את נקודת-התורפה שלה אפשר לסכם בהצגת היבטים חשובים אחדים, כפי שהם מצטיירים לאור מסקנות המחקרים החדישים על התקופה.

א. בניגוד לנקודת המוצא של גרסה זו לא היה ברוסיה משבר כלכלי אנדמי מתחילת שנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד 1914. תקופה זו כוללת שלושה שלבי משנה ברורים. את הראשון מהם מאפיין תיעוש מואץ מתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ועד 1900. במהלך שלב זה הגיעה הצמיחה התעשייתית השנתית לכדי תשעה אחוזים בקירוב - שיעור גבוה גם בקנה-מידה אירופי, ובמיוחד לאור העובדה שהושג בארץ רחבה ורבת-אוכלוסין כרוסיה. אחרי התפתחות מואצת זו, וכתוצאה ממנה ומתהליכים במשק העולמי, באה תקופת משבר כלכלי - השלב השני ברצף – שארכה כשש שנים: מ-1900 עד 1906. במהותו תאם משבר כלכלי זה את דגם המשברים הכלכליים המודרניים שאירעו במדינות מערביות בזמנים שונים, בעקבות תקופות של תיעוש ומודרניזציה מהירים. את ראשיתו של המשבר הספציפי ברוסיה מייחסים מומחי ההיסטוריה הכלכלית לייצור יתר, להתמוטטות פיננסית ולהשלכותיכם של משברים כלכליים מחוץ לגבולות רוסיה ובמיוחד במרכז אירופה. מאפייניו העיקריים היו: אי-שקט בקרב האיכרות, שביתות פועלים וסטגנציה כלכלית ותעשייתית. ב-1907, עם שוך סערת המהפכה, חודשו התיעוש, ההשקעות והפעילות הכלכלית הענפה, ובפרק הזמן שבין 1907 ל-1914 - השלב השלישי ברצף - הגיעה הצמיחה התעשייתית לממוצע שנתי של שישה אחוזים. מאפייני שלב זה: יציבות במשק, מגמות איזון ברמות ההתפתחות של ענפי המשק השונים, ועלייה בתל"ג ובהכנסה הלאומית לפי עקומה הדומה לדגם המצוי במדינות יבשת אירופה. כמו כן העמיק תהליך המודרניזציה בכל תחומי החיים הכלכליים והחברתיים, והתבטא במיוחד בתחבורה, בתקשורת, בטכנולוגיה התעשייתית ובעלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה.

ב. במשך עשרים השנים שקדמו ל-1914 תאמו המאפיינים האיכותיים והכמותיים של החברה הרוסית את דגם ההתפתחות החברתיות במרכז אירופה ובמערבה. מצד אחד, יציבות בסיסית של החברה הגלובאלית, תפקוד רציונלי, וגיבוש מעמדות וקבוצות חברתיות (כדי להזכיר נשכחות נוסיף: החברה הגלובאלית ברוסיה כללה איכרים בכפר ובעיר, פועלים, מעמדות-ביניים עירוניים, אצולה בעלת קרקעות, אנשי מקצועות-חופשיים, אינטלקטואלים ופקידות ממלכתית לדרגותיה - ולא אינטליגנציה ופרולטריון מזה, ופיאודלים-קפיטליסטים וכוחות השחור מזה, כפי שמצטייר בסטריאוטיפ נפוץ אחר של מוזיאון המיתוסים ההיסטוריים). ומצד שני, סתירות וקונפליקטים חברתיים שמצאו לעתים את פתרונם במהלך הפעילות החברתית השוטפת, ולעתים אף בדרכים אלימות כמו מהפכת 1905. אולם ביסודו של דבר, ובהשוואה לחברות המערביות, היתה החברה הרוסית יציבה יחסית, על אף האילוצים והמעמסה החברתית, הכלכלית והפיסקלית שכפו עליה תהליכי התיעוש והמודרניזציה שהתרחשו באותה עת.

מכאן שהתיזה, אשר נועדה, בין היתר, להסביר את פרוץ המהפכה במצב של התפוררות ודיסאינטגרציה שפקד את החברה הרוסית באותה תקופה, לא הצליחה עד כה להציג מערך של עובדות ואירועים להוכחת סבירותה. שביתות פועלים ותביעות איכרים, לחצים מצד הבורגנות והאצולה הקרקעית - כל התופעות האלה מאפיינות את רקמת הפעילות של חברה מודרנית, תוססת ודינמית, ואין בהן אפס קצה של ראיה להימצאותה של חברה במצב התפוררות. המיתוס של התפוררות החברה הרוסית בעשורים שקדמו ל-1917 נובע כנראה, מצד אחד, מן הרושם העז שהשאירו על בני-הזמן, ועל אינטלקטואלים מערביים בדורות מאוחרים יותר, הפעולות הטרוריסטיות של המפלגה הסוציאליסטית-רבולוציונרית (ס"ר); ומצד אחר, מן השינון הנרחב והבלתי-פוסק במשך שבעים שנה של הפרשנות הסובייטית לתקופה, המופצת בצורות ביטוי מגוונות כגון שירה, פרוזה, הצגות תיאטרון וסרטי קולנוע. אולם פעולות טרוריסטיות, ואפילו הראוותניות שבהן, אינן סימן והוכחה להתפוררות חברתית. אולי אף להפך: האירוניה היא בכך שככל שהן נמשכות, פעולות הטרור הללו, מבלי לגרום תזוזה ביחסם של המוני העם ומבלי לשנות את מדיניות השלטון, הן מוכיחות דווקא את חוסן החברה ואת חוזקו של המשטר. ככלות הכול, היתה כנראה אמת בממרה הצינית הידועה שנפוצה בקרב הסוציאל-דמוקרטים, שהתנגדו לטרור, ובהוגי השלטון: "מאחורי כל פקיד בכיר או גנרל שנרצח משתרך תור ארוך של עשרות כמוהו, המחכים לתפוס את מקומו שהתפנה". הרצח של שר הפנים הריאקציונר (והאנטישמי) פלווה (Plehve) ורצח דומים לו היו מעשי נקמה מרשימים, אך לא היה בהם כדי לערער את יסודות השלטון ובוודאי שלא היתה בהם הוכחה להתפוררות החברה או השלטון ברוסיה. זאת היטיבו להבין אפילו חלקים של התנועה האנרכיסטית, שאת דעתם ביטא היטב פיוטר קרופוטקין: "יש כנראה כמה אידיוטים המאמינים שאפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה בעזרת חצי קילוגרם דינמיט".

באשר לפרשנות הסובייטית הרשמית, חולשתה וסתירותיה הפנימיות באות לידי ביטוי (עקיף ומוסווה) גם בפרסומים של היסטוריונים סובייטים אחדים בשנים האחרונות. וכך, בתמציתיות ולפי כללי הצנזורה העצמית הנהוגים, מוצגת גישה חדשה זו: "בהיסטוריוגרפיה הבורגנית המערבית [דווקא שם ולא בהיסטוריוגרפיה הסובייטית! - מ. ק.] נפוצה הדעה כאילו המשטר הצארי והחברה הבורגנית התמוטטו מעצמם כ'מגדל קלפים', וכאילו לא היה צורך בשום מאמץ כדי לחסלם. מופיעה אפילו קונספציה 'מקורית' בדבר נפילתם (ולא הפלתם) של המשטר והחברה האלה. בצורתה הקיצונית היא אפילו טוענת שלא המהפכה היא שהביאה למיגורם, אלא להפך: שהתפוררות החברה ומדיניות הטירוף של המשטר, הם שהולידו את המהפכה. הסיבה והמסובב מחליפים כאן את מקומותיהם".

בגישה מופנמת וזהירה זו נרמזת הסתירה הפנימית בתיזה של התפוררות החברה והשלטון, שהרי מה שנרמז כאן הוא זה: אם כך היה המצב במשך כעשרים שנה לפני 1917, במה גדולתם של המהפכה ושל מיגור המשטר הישן, שקרס בלאו הכי? מה שחוקרים "חדשנים" אלה אומרים, בראש ובראשונה לעמיתיהם הסובייטים, הוא שאי-אפשר לטעון שהכול הלך והתפורר - ובו-בזמן לתאר את מהפכת אוקטובר כמאמץ עילאי של הפרולטריון וכמאורע בעל ממדים אוניברסליים. או זה או זה. אם כי, כפי שנראה מיד, הבחירה אינה עניין כה פשוט - לא במזרח ולא במערב.

הצל הארוך של ארמון החורף

לשתי ההנחות שנדונו עד כה יש מכנה משותף, המשקף גם מעין הנחה שלישית - מובלעת ולרוב בלתי-מודעת - בגישות אל אירועי 1917. הנחה זו אפשר לכנותה "תסמונת הצל הארוך של ארמון החורף". ארמון החורף מסמל כאן את האירוע החרוט בזיכרון תקופתנו - תפיסת ארמון החורף על-ידי הבולשוויקים באוקטובר (נובמבר) 1917, וצלו הארוך של אירוע זה מבטא את העובדה שהוא חולש בדמיון הבריות על פני ההיסטוריה הרוסית שקדמה ל-1917. מאורע כה מכריע כמו המהפכה הגדולה, הימים שזעזעו את העולם עד היסוד, ראשיתו של שחר חדש לאנושות - או של עבדות חדשה, לפי ההשקפה - כל אלה לא יכלו להיות מקריים. יתירה מזו, גם הסיבות למאורע שכזה לא יכלו להיות טריוויאליות, פרוזאיות, מקריות. השכל והרגש האנושיים מסרבים באורח בלתי-מודע להאמין כי לאושר כה גדול, או לאסון כה כבד, יכלו שלא להיות סיבות כבדות-משקל, שורשים עמוקים, מניעים גרנדיוזיים-משיחיים, כמעט מטפיסיים. גורמי המאורע וסיבותיו חייבים להיות נעלים ומחויבי המציאות כמו המאורע עצמו: כגודל המאורע כן גם שורשיו.

זוהי הקרקע המנטלית והרגשית שעליה צומחת תסמונת הצל הארוך של ארמון החורף. אחד מביטוייה הוא חיפוש שורשי המאורע אפילו מעבר לגבולות רוסיה: בכתביהם של הוגי-דעות ממאות קודמות אשר זרעו את "זרע הפורענות" האידיאולוגי, ברעיונות משיחיים המרחפים על פני תולדות אירופה ואדמתה, והמגיעים גם לרוסיה באוקטובר 1917 בדמותם של לנין והבולשוויקים. מטפיסיקה חובקת-עולם, הנוגעת אל פסגות הרוח אך אינה נותנת הסבר לצדדים הבסיסיים ביותר של המאורע הנדון, תיזות שאי-אפשר להפריכן במונחים היסטוריים כיוון שכל-כולן א-היסטוריות ודנות בישויות שמחוץ לזמן ולמקום, קביעות שהן בבחינת אמונה שבלב, בדומה למשיחיות האוטופית עצמה, ולא עיון ודיון היסטוריים.

וישנו "צל" צנוע יותר: גישות המחפשות הסברים בהיסטוריה הרוסית עצמה, הקרובה והרחוקה (ומכאן הכמיהה ל"תהליך" ול"מסורת" מהפכניים). יש מי שמתחיל את ההסבר מאיוון האיום ומאופי העם הרוסי שנולד לעבדות, יש מי שמצביע על פיוטר הגדול ועל נטיית הרוסים לשלטון עריץ, ומאוחר יותר- טוטליטרי, ויש מי שמוצא את ראשית ה"צל" במרד הדקבריסטים. כפי שכבר ראינו גם זו מטפיסיקה, אם כי פשוטה יותר ולא מתוחכמת. אין הרבה מה ללמוד ממנה. לאחר שמזקקים את הבניין ההיסטורי, כביכול, של כל אחת מן הגישות האלה, מה שנשאר במסננת-הניתוח הם סטריאוטיפים אחדים על "האופי הלאומי של הרוסים" ו"הנפש הרוסית", שכל חוקר רציני בימינו מתבייש לבטא אותם.

הכמיהה למצוא הסברים בעבר הרחוק - למרות היותה פרי של צרכים פסיכולוגיים עמוקים ואמיתיים - היא כמיהת-שווא. ההסברים, הסיבות והמניעים אינם נמצאים לא בתורת ז'אן-ז'אק רוסו, לא במעלליו של איוון האיום, ולא בנבכי הנפש הרוסית. יש לחפש אותם בהקשר ההיסטורי הספציפי, הרוסי והבינלאומי בתקופה שקדמה למאורע באופן מיידי ובמיוחד מ-1914 ואילך, במישור של מאוויי העם שחולל מהפכה ספונטנית בפברואר 1917, ובמישור האידיאולוגי-פוליטי של פעילות המפלגות שעלו על הגל המהפכני. ועל כך עוד ידובר להלן.

לתסמונת הצל הארוך של ארמון החורף יש דבר-מה משותף עם האירוע שהיא מבטאת: שניהם עניינם בפיקציות, האחת מחפשת הסברים מעמיקים במקום בו אין הם נמצאים, וסביב השנייה - תפיסת ארמון החורף- נוצרה פיקציה מסוימת משלה. האירוע באותו לילה מפורסם בין ה-7 ל-8 בנובמבר לא היה דרמטי ועבר ללא מהומה גדולה (כפי שאמר לנין על "מהפכת" אוקטובר בכלל: "תפיסת השלטון היתה קלה כהרמת נוצה"). אף-על-פי-כן, מאות מיליוני בני-אדם מאמינים שהיתה זו הסתערות לילית אמיצה ונועזת של מלחים וחיילים, תוך ניהול קרב עיקש עם הצוערים וגדוד הנשים שהגנו על הארמון, מושב הממשלה הזמנית. הרי זה בדיוק מה שיכלו כולם לראות באותו קטע מפורסם בסרטים דוקומנטריים, קטע שהפך לסמל של אוקטובר. ואיש אינו שואל (גם לא עורכים של סרטי תעודה) כיצד אפשר היה, באמצעים הטכניים של אז, לצלם סרט כה ברור בחשכת הלילה, בעיר שרויה בעלטה כיוון שזרם החשמל בה נותק, וב"אפלה המוחלטת", כעדותו של ג'ון ריד, ששררה סביב ארמון החורף. ורק מעטים זוכרים עדיין שזכות היוצרים על אותו קטע "דוקומנטרי" מרתק שייכת לגאון הבימוי הקולנועי סרגיי אייזנשטיין. ההסתערות על ארמון החורף היא פיקציה שנוצרה בדרך קולנועית, באמצעות צילומים מבוימים ומתוקנים, בדיוק כמו ששורשיה העמוקים של המהפכה בעברה של אמא רוסיה הם פיקציה שמקורה בצרכים הפסיכולוגיים וב"שכל הישר" של ההדיוטות וב"צורך הכפייתי (obsession) של ההיסטוריונים לחפש שורשים", כביטויו הקולע של מארק בלוך.

תהליך מהפכני שנעלם

ההיסטוריון הספרדי הגדול חיימה ויסנס ויוס כתב שההיסטוריה היא עיסוק רציני המיועד לאנשים רציניים. ברוח זו, וכדי להבהיר מזווית אחרת את הרעיון המרכזי שהובא עד כאן, אציג מעין הקבלה היסטורית שתמחיש את המכאניזם של יצירת הסברים היסטוריים בדיעבד. נניח לרגע שתוך כדי פרשת דרייפוס (1906-1894), ועקב המאבק הפוליטי בצרפת שהלך והחריף, היתה מתרחשת שם מלחמת אזרחים, או הפיכה או מהפכה של השמאל או של הימין הנשען על הצבא והכנסייה. הנחה כזו אינה כה דמיונית, ובהקשר הנדון ממילא אין חשיבות באיזו מידה היה מאורע כזה אפשרי או בלתי-אפשרי בצרפת באותו פרק זמן. על כל פנים, אילו קרה הדבר (שאלות "אילו" הן שאלות לגיטימיות בהיסטוריה שהיא, כאמור, עיסוק רציני), אין כמעט ספק שהיינו עדים היום לשתי תופעות אינטלקטואליות ומנטליות בהיסטוריוגרפיה הצרפתית ובדעת הקהל המשכיל. כדי לפשט את הדיון אתייחס למקרה שהשמאל היה יוזם את העימות.

ראשית, היתה קיימת אינטרפרטציה, אולי אפילו אסכולה, המוכיחה שאת המאורע הכשיר תהליך ממושך שקדם לו, אשר ביטוייו הבולטים היו: המהפכה הצרפתית הגדולה של 1789 ו"המסורת המהפכנית" שעוצבה בעקבותיה; האירועים המהפכניים של 1830; מהפכת 1848; הפיכת לואי-נפוליאון בחודש דצמבר 1851; הקומונה הפאריסאית; ולבסוף ההפיכה שהוחמצה של הגנרל בולאנז'ה בינואר 1889. בכל אלה, כמובן, היו רואים תחנות בדרך אל המהפכה/ההפיכה הגדולה. ושנית, היתה קיימת אינטרפרטציה, שלפיה "המאורע" היה בלתי-נמנע ותוצאה טבעית או הגיונית של כל מערכת החיים הפוליטית והחברתית ושל המשבר הכרוני שפקד את צרפת מאז תבוסתה במלחמה נגד פרוסיה ב-1870: הדיכוי האכזרי של הקומונה הפאריסאית והטבח שערכו כוחות ורסאי במשתתפיה; ההוצאות להורג של בני-ערובה על-ידי הקומונרים; המאבק החריף בין מלוכנים ורפובליקנים והרוב הזעום (של קול אחד) שבו הוכרזה הרפובליקה באסיפה הלאומית ב-1875; הסכסוך המתמשך בין לגיטימיסטים, אורליאניסטים ובונפרטיסטים; משבר ה-16 במאי 1877; הניגודים המעמדיים המעמיקים, התקוממויות הפועלים והפעלת הצבא נגד מפגינים שהביאה להרג נשים וילדים, כפי שקרה בטבח פורמי ב-1 במאי 1891; הקרע בין הקתולים לחילונים והפעילות החתרנית של הכנסייה נגד הרפובליקה ומערכת החינוך; שרשרת מעשי הטרור של האנרכיסטים בשנות התשעים, לרבות רצח נשיא הרפובליקה סאדי קארנו ב-1894; משבר האליטות הפוליטיות - הנשיא החדש, קאזימיר פרייה, התפטר בתום פחות משבעה חודשי כהונה נוכח העימותים ההרסניים בין החוגים הפוליטיים וחוסר שיתוף-הפעולה מצד שרי הממשלה; השחיתות והשוחד שפשו בחוגי השלטון (שערוריית וילסון ב-1887 והתפטרות נשיא הרפובליקה ז'יל גרווי), בעולם העסקים (שערוריית פנמה, 1893-1892, והרשעתו בדין של פרדיננד דה לספס), בעיתונות (כפי שהסתבר במשפטים פליליים אחדים) ובצמרת הצבא (שרשרת השקרים וההטעיות של קצינים בכירים במשפט דרייפוס, שלא היתה אלא דוגמה אחת מרבות). לאחר תיאור זה היתה האינטרפרטציה מסוכמת בערך כך: על רקע מאורעות מתמשכים אלה, המשבר הפוליטי, משבר האמון והניגודים החברתיים, כל החרפה נוספת במצב לא יכלה שלא לשמש עילה לעימות ולהתפוצצות פוליטית-חברתית. פרשת דרייפוס סיפקה את העילה.

אלא שמהפכה/הפיכה מעין זו לא התרחשה, ולכן נשמטת העילה להצגתם בדיעבד של האירועים שקדמו לפרשת דרייפוס (ושקרו בדיוק כפי שתוארו כאן) כתהליך אשר הביא לתוצאה בלתי-נמנעת. בהעדר התוצאה נעלם גם עניינם של ההיסטוריונים בהצגת האירועים כחוליות של תהליך; כל אחד מן האירועים עומד בפני עצמו, ולא בשרשרת דמיונית בעלת דינמיקה טלאולוגית, התרגיל המתודולוגי שערכנו כאן מראה היטב, אם כי בדרך עקיפה, עד כמה חלולה החוכמה בדיעבד, המייחסת לאירועים היסטוריים שקדמו למאורע מסוים קשרים סיבתיים ואחרים בינם לבין עצמם. קשרים כאלה ייתכנו, כמובן, אך ראשית יש להוכיח אותם, ושנית, הם צריכים להיות בעלי אופי היסטורי ולא מטפיסי לא כל בולאנז'ה ולא כל ראספוטין מבשרים בהכרח התמוטטות של המשטר, ולא כל מעשה טרוריסטי או הרג פועלים בידי הצבא הם בהכרח "פרולוג" למהפכה. ויחד עם זה, כפי שהיה אפשר להבין, הבעיה אינה רק היסטורית או היסטוריוגרפית, אלא גם - ובעיקר – בעיית המכאניזמים הפסיכולוגיים במוחותיהם של ההיסטוריונים. במובן זה אפשר לומר, שבמרכזה של כל היסטוריוגרפיה מצוי יסוד פסיכולוגי אשר כמעט שאינו נדון בלימוד ההיסטוריוגרפיה ובספרים עליה.

מהפכת פברואר

הרקע המיידי וההכרחי להבנת מאורעות 1917 חייב לכלול קודם-כל את המפלות הצבאיות של רוסיה במלחמה בגלל חוסר הכישרון של הפיקוד, ואת סבלם של החיילים בחזית. ההיבט המכריע לגבי העורף הוא כישלונו החרוץ של השלטון בהבטחת ייצור רצוף והספקה סדירה של מצרכי יסוד, ובראש ובראשונה לחם, לכלל האוכלוסייה ולפועלים ולפועלות של התעשייה בפרט. משבר פוליטי, מוראלי ותפקודי בשלטון המרכזי בעת המלחמה - זוהי החוליה הראשונה בשרשרת המאורעות שנפרשו מכאן ואילך, וכדי להבינם אין צורך לקרוא לרוחות-הרפאים של איוואן האיום או של הדקבריסטים.

אולם חוליה זו לא היתה הופכת לעניין קריטי לולא ההתקוממות הספונטנית של המוני בני-אדם, אשר התחילה בהפגנת נשים בפטרוגראד ב-8 במארס 1917 והפכה תוך ימים ספורים למהפכה עממית נרחבת. מהפכת פברואר היתה אפוא המהפכה הרוסית הראשונה, ומשמעותה העיקרית: מהפכה פוליטית שמיגרה את המשטר הצארי. איש לא ציפה למאורע מעין זה בתקופה הספציפית שבה הוא התחיל, ומי שהופתע לא פחות מאחרים היו דווקא מנהיגי התנועות המהפכניות. האנרכיסטים, וביניהם פיוטר קרופוטקין שחי באנגליה, האמינו - למרות תפישתם ש"כל רגע בשל למהפכה" - שעד סיום המלחמה אין לצפות לגיוס ההמונים תחת דגל המרד. לנין, ששהה בשווייץ, חשב ב-1916 שבתנאים הקיימים אין תקווה "להעיר" את המוני העם הרוסי, המציית לשליטיו חרף כל סבלות המלחמה, ושקל מתוך ייאוש לעבור לארצות-הברית. מבין הגורמים הפוליטיים בזירה אפשר למנות רק אישיות אחת ומוסד אחד שהגיעו במפורש, בשלהי 1916, למסקנה ברורה ומנומקת כי עלולה לפרוץ מהפכה: המדינאי אלכסנדר גוצ'קוב והאוכראנה (המשטרה החשאית). אזהרותיהם נפלו כידוע על אוזניים ערלות, כפי שקורה לרוב - גם בימינו.

מהפכת האיכרים

עם מיגור המשטר הישן, על אף הקמתה של הממשלה הזמנית ולמרות הצווים, ההכרזות וההתארגנויות, העובדה המרכזית שהתהוותה במציאות החברתית, הפוליטית והיומיומית היתה אנדרלמוסיה כללית ברחבי רוסיה. על רקע אנדרלמוסיה זו החלו מיליוני האיכרים הרוסים לתפוס באין מפריע - לא היתה עוד סמכות שתפריע - את הקרקע הראויה לעיבוד ולחלקה בין הקהילות הכפריות (אחד מביטויי האנדרלמוסיה היה העריקה הידועה של מאות אלפי חיילים מן הצבא; מה שפחות ידוע הוא שרובם המכריע חזרו לכפריהם והשתתפו בחלוקת הקרקע, בניגוד לסטריאוטיפ לפיו זרמו לערים כדי להפגין ולכבוש את ארמון החורף). בפעולה מאסיבית זו באו לביטוי המאוויים העמוקים של האיכרות ושאיפתה עתיקת-היומין ל"חלוקה שחורה", כלומר לחלוקה צודקת ושוויונית של כל האדמה החקלאית בין הקהילות הכפריות ומסירתה לידי אלה שמעבדים אותה, ללא אדונים ובעלי-שררה.

חלוקה זו נמשכה בשנים 1918-1917, ובסיומה נמצאו בידי הקהילות הכפריות 95.5 אחוזים מכל האדמה החקלאית ברוסיה. היתה זו מהפכת איכרים ומהפכה אגררית מובהקת, והנרחבת ביותר מסוגה בתולדות האנושות עד אז ועד היום (גם בהשוואה למהפכה הסינית), והיא קבעה עובדות חברתיות וכלכליות חדשות. זוהי, אם כן, המהפכה הרוסית השנייה שהתחוללה באותה שנה הרת-גורל. נוסיף, כאחרית דבר למאורע רבתי זה, כי האיכרים החזיקו באדמה ושמרו על אורח-חייהם עד 1929, מצב שבא לקצו עם הקולקטיוויזציה הכפויה של סטלין, שגרמה להרס החברה הכפרית, לחיסול פיסי של מיליוני איכרים ולרעב וסבל של רבים אחרים. חוקרים אמריקנים אחדים, המשייכים עצמם לאסכולה הרוויזיוניסטית, כינו לאחרונה את התקופה 1928-1932, שבמרכזה עומדת פרשה עגומה זו, בשם "מהפכה תרבותית" - ולא בהומור מקברי, אלא ברצינות תהומית. אם להתייחס ברצינות לנושא, הרי הכינוי המתאים לתקופה זו אינו מהפכה וגם לא תרבות, אלא מהפכת-נגד ברברית: המהפכה האגררית התחוללה ב-1917-1918, ואחריה בא זמנה של הקונטר-רבולוציה. ידוע שסטלין הרבה להשתמש ב"כפל לשון" אורווליאני; חוקרי תקופתו אינם רשאים ללכת בדרך זו.*

נחזור ל-1917. לבסוף, בנובמבר, התרחש מאורע - תפיסת השלטון על-ידי המפלגה הבולשוויקית- אשר דעות ההיסטוריונים חלוקות לגבי הגדרתו: יש הרואים בו מהפכה, ואחרים מגדירים אותו כהפיכה. כדי להבהיר את הרקע להבדלי דעות אלה יש להזכיר, כי בעת המאורע היתה כבר הממשלה הזמנית בתהליך של התפוררות והשלטון היה הלכה למעשה בידי המועצות (הסובייטים) של הפועלים, החיילים והאיכרים, שהיוו קואליציה רחבה של מפלגות סוציאליסטיות. בזה הגיע לקצו מצב השלטון הכפול ("השלטון הדואלי") של הממשלה הזמנית מזה והסובייטים מזה, אשר נמשך כשישה חודשים, וכשהתקיימה ההפיכה של המפלגה הבולשוויקית היו מנהיגיה מודעים לחוסר הלגיטימיות שבתפיסת שלטון מעין זו על-ידי מפלגה אחת. עקב כך התקבלה הטקטיקה של טרוצקי, שגרסה כי יש לדחות את תפיסת השלטון עד ליום שבו עמד להיפתח הקונגרס השני של הסובייטים בפטרוגאד, וכך ליצור את הרושם שההפיכה אינה מעשה ידיה של מפלגה אחת אלא של הסובייטים.

תפיסת השלטון עצמה נתקלה בפטרוגראד בהתנגדות מועטה. הסיבות לכך היו לא רק הארגון הטוב של הזרוע הצבאית של הבולשוויקים ומידה מסוימת של אהדה ותמיכה עממית, אלא גם חוסר הנכונות של הכוחות הנגדיים להילחם בעד הממשלה הזמנית ולהגן עליה. היקף התמיכה העממית האמיתית במפלגות הפוליטיות שבזירה בא לביטוי ברור בבחירות שנערכו לפני כן לאסיפה המכוננת, שהיתה אמורה להתכנס ב-25 בנובמבר 1917. היו אלה הבחירות הכלליות החופשיות הראשונות (והאחרונות) שהתקיימו ברוסיה, והחישוב לגבי 54 מתוך 79 אזורי בחירה וקלפיות בחזיתות (חישוב שהתקבל על דעתו של לנין כמהימן) הראה את התוצאות הבאות:

המפלגה הסוציאליסטית-רבולוציונרית הרוסית 16,500,000 קולות
המפלגה הבולשוויקית 9,023,693 קולות
המפלגות הסוציאליסטיות-רבולוציונריות הלא-רוסית (כולל האוקראינית) 4,400,000 קולות
מפלגות מרכז ושמרניות (רוסיות ולא-רוסית) 2,750,000 קולות
המפלגה הקונסטיטוציונית-דמוקרטית (ליברלים) 1,856,630 קולות
מפלגות סוציאל-דמוקרטיות (כולל מנשוויקים) 1,700,000 קולות

הנתון הבולט בתוצאות אלה הוא, שהמפלגות הסוציאליסטיות קיבלו יותר מ-62 אחוזים מקולות הבוחרים, לעומת הבולשוויקים, שקיבלו כ-25 אחוזים. אחרי דחיות אחדות התכנסה לבסוף האסיפה המכוננת בפטרוגראד ב-18 בינואר 1918 מוקפת כוחות צבא עוינים, ופוזרה למחרת היום על-ידי השלטון הבולשוויקי. בזה תם, לפני שהתחיל, הניסיון לקיים משטר דמוקרטי ברוסיה.

מלחמת האזרחים

התוכנית של הבולשוויקים הצליחה - למרות היותם מיעוט לא רק בקרב העם הרוסי ועמי האימפריה, אלא גם בקרב הפועלים והתנועות הסוציאליסטיות המהפכניות - והיו לזה כמה סיבות חשובות: ארגון עדיף; טקטיקה מעולה; נכונות לנטוש את בעלי-בריתם בסובייטים ולפעול נגדם; היכולת להבין כי השתלטות על מרכזי העצבים הפוליטיים, כולל מרכזיות הטלגרף והטלפון, במדינה ריכוזית כמו רוסיה, היא גורם מכריע להצלחת הפיכה; השימוש בסיסמאות שדיברו אל לב ההמונים; ולבסוף, הצירוף הנדיר בראש המבצע של שתי דמויות היסטוריות כמו לנין וטרוצקי, אשר בפרק הזמן המכריע פעלו בשיתוף ובתיאום.

אך תפיסת השלטון אינה סוף פסוק. יש עוד להמשיך ולהחזיק בו, מה שמביא אותנו אל האפילוג של המאורעות האלה - אל מלחמת האזרחים, המצטיירת אף היא באורח שונה במקצת מן התיאורים המקובלים. האירוניה היא בכך שבמלחמת האזרחים שפרצה, כוחות הלבנים וצבאות הפלישה הזרים (האינטרוונציה) - המתוארים כאיום הגדול ביותר על שלטון הבולשוויקים - היו אולי בין הגורמים המרכזיים שחיזקו את אחיזת הבולשוויקים בשלטון. בגלל מלחמת האזרחים נאלצו קבוצות פוליטיות ושכבות חברתיות רחבות לתמוך בבולשוויקים כרע במיעוטו. עם קבוצות אלה נמנו יריבים של הבולשוויקים, אשר שאפו לסוציאליזם ולדמוקרטיה, נהנו מתמיכה עממית רחבה, והיו מעדיפים (ומסוגלים) להיאבק נגדם אלמלא מלחמת האזרחים, שהציבה בפניהם דילמה נוקבת: האם להילחם בבולשוויקים, כלומר לסייע בעל-כורחם לכוחות הריאקציה, או להילחם בלבנים ובכך לעזור לבולשוויקים האוחזים בשלטון? הרוב המכריע - מנשוויקים, אנרכיסטים, סוציאליסטים-רבולוציונרים-החליטו להילחם נגד הריאקציה. כך קרה ששכבות רחבות בעם הרוסי עזרו לבולשוויקים בראשית דרכם, בשעת המבחן הגורלית. בהמשך המלחמה נזקפו כבר הניצחונות לזכותו של הצבא האדום, שזוהה עם השלטון, והחלה גם לפעול הדינמיקה הידועה של הצטרפות אל הצד המנצח. עובדות אלה עזרו לבולשוויקים לחסל ביתר קלות את בעלי-בריתם לשעה, כשאלה חדלו להיות מועילים ונחוצים. במובן מסוים, אם כן, נמצאו הלבנים מסייעים בעל-כורחם לשלטון הבולשוויקי: התלכדות חלק גדול של העם נגדם פטרה את השלטון הבולשוויקי מהתייצבות פנים אל פנים מול הכוח היחיד שיכול היה לאיים עליו ואולי להביסו: העם הרוסי.
[1988]

* דוגמה אחרת לכך: במקום לדבר על הטרור הגדול - הכינוי המתאים לשנות השלושים, כאשר מיליוני בני-אדם נרצחו, הוגלו או חיו בחרדה מתמדת - משתמשים חוקרים אלה במטבעות-לשון כמו "מתיחויות", "בדק-בית מנהלי", "מוביליות חברתית שלא מרצון" וכדומה.