| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
משרה של סגן-קונסול מטעם ממשלה זרה באימפריה העות'מאנית העניקה לבעל המשרה מעמד וכוח בלתי-רגילים. מי שמונו למשרה, בחלקם תושבים מקומיים, נהנו מזכויות אקסטרה-טריטוריאליות רבות. סגני-קונסול ששירתו מעצמות זרות בארץ-ישראל היו זכאים לאותן זכויות-היתר המשפטיות, הכספיות, הכלכליות והאחרות שהוענקו לאירופאים במקומות אחרים באימפריה העות'מאנית. לפיכך הציעו הרבה סוחרים מקומיים את שירותיהם בתור סגני-קונסול, סוכנים קונסולאריים או מתורגמנים לממשלות זרות, תכופות ללא תמורה, ובלבד שיוכלו לזכות ביתרונות הנלווים. מי ששימשו בשירות קונסולארי יכלו לקדם את האינטרסים העסקיים שלהם בהיותם נציגי דגל זר, שהיו פטורים ממסים אישיים שונים ונהנו מקשרים קרובים עם פקידים עות'מאניים. הם היו מחוץ לתחום שיפוטם של העות'מאנים והיו כפופים רק לקונסולים הממונים עליהם. בעיני הסוכנים הקונסולאריים היה שירות-חינם זה על-פי-רוב ללא תחליף. בקיצור, הם היו במרכז העניינים באזורם.19 חיים אמזלאג זכה למינוי קונסולארי מטעם שתי ממשלות. הראשון ניתן לו בשנת 1871 מטעם ממשלת פורטוגאל, והשני - בשנת 1872 מטעם ממשלת בריטניה. מטעם פורטוגאל שימש כקונסול לירושלים, אף-על-פי שלא התגורר בעיר בזמן ההוא. דומה, שפעולותיו מטעם פורטוגאל היו מעטות, כפי שעולה מחליפת המכתבים ששרדה בארכיון משרד-החוץ בליסבון. שרדו, למעשה, שבע איגרות בלבד מן השנים 1884-1886, ובהן רק ידיעות מעטות על תולדות ארץ-ישראל.20 בחבצלת, ואחר-כך גם ב-Jewish Chronicle, הופיעה בשנת 1884 ידיעה שבה נאמר, כי חיים אמזלאג דחה הצעה להיות קונסול פורטוגאל בירושלים, וכי הציע, שאחיינו יוסף נבון ישמש במקומו. במאמר נאמר, שממשלת פורטוגאל תמכה בהצעתו של אמזלאג. בארכיון משרד-החוץ בליסבון אין שום מסמך העשוי לאשר את הידיעה הזאת. נבון אמנם מילא תפקידים שונים מטעם דודו הקונסול, אבל כנראה ללא מינוי רשמי.21 משרה זו של קונסול כללה את ארגונן של קבלות-פנים לרגל יום הולדתו של מלך פורטוגאל. באחת ההזדמנויות האלו השתתפו בשנת 1884 – בשנת 1886 קיבל חיים אמזלאג מינוי אחר מטעם ממשלת פורטוגאל: זה של קונסול-כבוד ביפו. בתפקיד זה נשאר עד שנת 1892, עת החליף אותו אלפרדו פאראדי (Paradi), סגן-הקונסול החדש של פורטוגאל ליפו.23 לפעולתו המגוונת של חיים כסגן-קונסול של בריטניה ביפו, לעומת זה, נודעה חשיבות רבה יותר. בשנת 1848 או 1849 הקימה ממשלת בריטניה ביפו קונסוליה, שהיתה כפופה לקונסול הכללי בביירות. מאז פתיחתה ועד שנת 1865 כיהן בה ד"ר יעקב ח'יאט. אחרי מותו שאף קונסול בריטניה בירושלים נואל טמפל מור (Noel Temple Moore) לסגור את הקונסוליה ביפו בטענה, כי יפו היא הנמל של ירושלים, וכי על-פי הגבולות המינהליים העות'מאניים היא כפופה לירושלים. ואכן, עתה צומצמה סמכותו של הייצוג הבריטי ביפו, ובראש המשרד הועמד סגן-קונסול. בשנת 1865 מונה חביב ח'יאט, בנו של הקונסול המנוח, לסגן-קונסול במשכורת שנתית של 100 ליש"ט. בשנת 1869 התפטר חביב משום שהשלטונות העות'מאניים סירבו להכיר במינויו, שכן מבחינה טכנית ראו בו אזרח עות'מאני. מור הודיע למשרד-החוץ על התפטרותו של ח'יאט והמליץ למנות לתפקיד זה את חיים אמזלאג. מור כתב, כי אמזלאג הוא האזרח הבריטי היחיד ביפו הבא בחשבון, וכי לדבריו יש לו בקיאות מסוימת באיטלקית ובאנגלית. משרד-החוץ דחה את המלצתו על-סמך מידע ממקור אחר, שלפיו אמזלאג אינו יודע אנגלית. בספטמבר 1872 המליץ מור שנית על אמזלאג, וב-16 בדצמבר 1872 אושר המינוי. חיים נעתר לקבל את המשרה, אלא שלא נטל משכורת. סבור היה, שאין זה מכבודו לעשות כן. חיים שלח מכתבים לסגני-הקונסול של אומות אחרות ביפו והודיע להם על מינויו. הוא הבטיח לעשות כמיטב יכולתו לקיים יחסים טובים אתם וקיווה לשיתוף-פעולה מצדם.24 הקהילה היהודית חגגה את מינויו לסגן-קונסול. וכך נכתב בחבצלת: בשנת 1875 ביקר מונטיפיורי ביפו ותיאר את תחושתו בפוגשו את חיים אמזלאג בתפקיד של סגן-קונסול: משרתו של חיים כסגן-קונסול כללה מיגוון של תפקידים. הוא ייצג את האינטרסים של ממשלת בריטניה ושל אזרחים בריטים, בין שביקרו באיזור יפו ובין שהתגוררו בו. מאחר שיפו היתה נמל מסחרי, הוטל עליו תפקיד נוסף: לדווח על הפעילות המסחרית בה. המידע שמסר צוטט באריכות במרבית הדינים-והחשבונות השנתיים שפורסמו על איזור זה. הדינים-וחשבונות שמסר חיים הכילו נתונים מפורטים על הנפח השנתי של היבוא והיצוא ביפו, ופורטו בהם סוגי האניות שעסקו בסחר זה, כמותן, דגלן, משקל המטען שהובילו וערכו הכספי. חיים גם דיווח על מגמות ואירועים שהיו קשורים לסחר בתחום שיפוטו: היבול השנתי, שינויים בייצור החקלאי, מפעלים של עבודות ציבוריות, מגיפות וכן בפירוט רב, ללא שום פרופורציה, ההתפתחות ביישובים החקלאיים היהודיים והגרמניים. למשל: בדין-וחשבון לשנת 1881 כתב חיים, כי פרדסים הם הצורה הטובה ביותר להשקעת הון, בהניבם רווח שנתי של 10% נטו. כן תיאר ענייני עבודה ותעשייה בתחום שיפוטו וציין, בין היתר, כי בעונת 1879 הועסקו 5,000 איש על בסיס יומי בקטיף התפוזים ובאריזתם. בדין-וחשבון לשנת 1895 מסר על גידול בנטיעת פרדסים לא רק ביפו, אלא גם בכפר הקרוב סומייל.27 דינים-וחשבונות שנתיים אלה שימשו לחיים אמזלאג במה להביע את דעתו על מצב העניינים בארץ-ישראל. את הדין-וחשבון לשנת 1897 פתח בהמלצה להקים נמל ביפו: נציגים קונסולאריים באיזור מילאו תפקיד חשוב בהפצת טכנולוגיות חדשות. בהחזיקם את ידם על דופק האיזור יכלו לייעץ לסוחרים ולתעשיינים זרים בדבר השיפורים שהאוכלוסייה המקומית היתה מברכת עליהם, ואם יש סיכוי כי ישולבו בשימוש היומיומי. בבוא העת היו מדווחים על מידת הצלחתם או כשלונם של הנסיונות לחדש חידושים והיו מעלים הסברים לכך. חיים אמזלאג, בתפקידו כסגן-קונסול, יעץ למשרד-החוץ הבריטי בדבר אפשרויות השיווק של מוצרים בריטיים שונים באיזור. דוגמה אחת היא הערתו על הביקוש ללוחות של ברזל מגולוון: בתור סגן-קונסול עסק חיים בעניינים כספיים שונים שהיו קשורים באזרחים בריטים. תכופות העביר בשמם כספים או פרע חובות; כן שימש עד ונתן אישור רשמי בחתימת צוואות וכדומה. נוסף על כך טיפל במסמכיהם של נתינים בריטים שנפטרו והעביר את רכושם לצד שצוין. ואולם, כאשר התעוררו חילוקי-דעות בין אזרח בריטי לאזרח בן אומה אחרת, נאלץ חיים לפתוח בחליפת-מכתבים עם סגן-הקונסול שייצג את הנתין הזה. שני סגני-הקונסולים היו אז משתדלים להגיע לפתרון ידידותי, בלי לערב את השלטונות העות'מאניים. חיים אמולאג שימש גם כאיש-ביניים בהעברת שטרות-קניין על שם אזרחים בריטים, דבר שכלל הגשת בקשה לקַאאִמַקאם של יפו לדווח למתצרף של ירושלים, שהיה צריך לאשר את העיסקה.30 משרתו של חיים כללה גם קבלת מבקרים בריטים רמי-מעלה בעת ביקורם ביפו. הוא עמד לרשות הנסיך ג'ורג' והנסיך אלברט ויקטור בעת ביקורם ביפו בשנת 1882. בנו יוסף ליווה אותם עד בית-דגן בעת מסעם דרך ארץ-ישראל וסוריה. חיים ליווה את ויליאם הנרי הכלר (Hechler) בשעת ביקורו בשנת 1898. הכלר היה ציוני נוצרי, שכיהן ככומר בשגרירות בריטניה בווינה בשנים 1885-1910. הכלר ביקש לקשר בין בנימין זאב הרצל ובין הדוכס הגדול של באדן, ולימים בין הרצל ובין הקיסר וילהלם השני של גרמניה. בביקור זה נלווה הכלר אל הרצל בעת שהותו בארץ-ישראל. בהיותו ביפו הציג חיים את הכלר לפני ד"ר הלל יפה, הרופא המפורסם ביותר בארץ-ישראל בזמן ההוא.31 היבט אחר של תפקידו כסגן-קונסול היה ההגנה על זכויותיהם של אזרחים בריטים. חיים היה מוסמך לנפק אישורי רישום לשם קבלת חסות בריטית, למרות הצעתו של שגריר בריטניה בקושטא, סיר אדווארד תורנטון (Thornton), משנת 1886 , לקונסול מור לבטל את הזכות הזאת.32 בשנת 1882 החלה עלייה יהודית נרחבת לארץ-ישראל. בשנים שלאחר-מכן היו שלושה גלי עלייה: בשנים 1882-1884, בשנים 1890-1891 ובשנים 1901-1903. בין שנת 1882 לשנת 1904, תקופת העלייה הראשונה, הגיעו ארצה על-פי אומדן 45,000-55,000 יהודים, שמהם התיישבו באיזור דרך קבע כ-25,000 נפש.34 גישתו של הממשל העות'מאני להגירה לאימפריה, ולארץ-ישראל במיוחד, היתה: בשנים 1882, 1884, 1891 ו-1901 פרסם אפוא הממשל העות'מאני סידרת צווים שנועדו להגביל את העלייה ההמונית של יהודים לארץ-ישראל. מעצמות המערב השתדלו להתערב באמצעות נציגיהן בקושטא ובארץ-ישראל, אלא שהיו להן הצלחות מוגבלות בלבד.36 בשנת 1882 ביקשו השלטונות העות'מאניים למנוע את נחיתתם של יהודים ביפו. כאשר התעמת חיים אמזלאג עם הקאאמקאם של יפו הבטיח לו הלה, בי ההגבלות חלות רק על יהודים רוסים, ולא על יהודים בריטים. במכתב לקונסול מור קבע חיים, שצעד זה נועד להפיס את דעתם של בעלי הנטיות הלאומיות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בעקבות הכיבוש הבריטי של מצרים.37 בשנת 1898 דיווח חיים לקונסול בירושלים, ג'והן דיקסון (Dickson), על חיילים תורכיים שמנעו מארבעה אזרחים בריטים לנחות ביפו בטענה, כי העלייה היהודית אסורה. היו פקידים מקומיים שביקשו להרחיב את ההגבלות ולהחילן גם על תיירים, במיוחד אם לא באו במחלקה הראשונה. לפני-כן ניהל אמזלאג משא-ומתן עם הקאאמקאם של יפו ועם המשטרה המקומית בנסיון לעכב את שילוחם בחזרה של יהודים בריטים אלה עד שיהיה ביכולתו להודיע על כך לקונסול בירושלים, והלה יחליט אם להתערב לטובתם אם לאו. בכך הובטחה נחיתתם של התיירים היהודים. לאחר-מכן נדון הנושא באופן כללי על-ידי שגריר בריטניה בקושטא, שביקש את תמיכתו של המארקיז מסליסבורי.38 תקרית אחרת, עלייתה על שרטון של האנייה הרוסית "צ'יצ'וב" (Chichov) ליד חופה של יפו בחורף של שנת 1891, מעידה על השימוש שעשה חיים בסמכותו בסגן-קונסול שלא במסגרת תפקידו למען אנשים שלא היו נתונים לחסותו. אנייה זו, שעל סיפונה היו הרבה יהודים מרוסיה, התנפצה על הסלע במרחק של כמאתיים מטר מן החוף. נוסעיה, שהיו אחוזי פאניקה, הצטופפו על סיפון האנייה וציפו לעזרה. הקאאמקאם הציב חיילים על החוף כדי לשמור על האנייה ועל תכולתה ולמנוע מכל אדם להתקרב אליה עד אשר סגן-הקונסול של רוסיה יצטרף אליו על החוף. אנשי הקהילה היהודית, שנאלצו לשבת בחיבוק-ידיים, ביקשו מחיים אמזלאג להתערב. כאשר שמע על התקרית, לחץ חיים על סגן-הקונסול של רוסיה לפעול מיד, מתוך חשש, שמא עיכוב ממושך יפיל חללים. ואכן, מאמציהם המשותפים של שני סגני-הקונסול אילץ את הקאאמקאם להושיט עזרה. רבים מקרב הקהילה היהודית סייעו במיבצע המוצלח של הצלת כל נוסעי האנייה.39 בתורר סגן-קונסול הגן חיים על האינטרסים המסחריים של הבריטים ושל הציונים ביפו. בשנת 1903 ביקש הקאאמקאם של יפו אישור רשמי מן השער העליון לפתיחת סניף ראשי של "בנק אנגלו-פלשתינה". חברת-בת זו של "אוצר התיישבות היהודים", הזרוע הכספית העיקרית של התנועה הציונית, נוסדה בשנת 1902. הקאאמקאם ציווה על שוטר לעמוד בפתח הבנק כדי למנוע את הכניסה אליו. חיים שלח את מתורגמנו והודיע לקאאמקאם, כי עליו להתקשר עם סגן-הקונסול במקום ולא לשאת ולתת במישרין עם הבנק, שכן המדובר במוסד בריטי. חיים שלח דין-וחשבון לקונסול בירושלים, וקונסול דיקסון ביקש ממנו לדרוש הסבר כתוב מן הקאאמקאם על הסיבות להתערבותו בעסקי החברה הקאאמקאם ביטל את האיסור, סילק את השוטר, ובנק אנגלו-פלשתינה המשיך בפעולתו בלי הפרעות נוספות מצד השלטונות המקומיים.40 בשנת 1882 שלחה האדמיראליות הבריטית את המזרחן הנודע פרופ' אדווארד ה' פאלמר (Palmer) כדי לשכנע את בדווי סיני להישאר נייטראליים בימי הכיבוש הבריטי של מצרים. האיש היטיב להכיר את האיזור, שכן היה אחד מראשי משלחת הקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל בעת הסקר שערכה בשנים 1868-1869 בסיני, באדום ובמואב. חיים שלח את בנו יוסף לעזה כדי להסב את תשומת-לבו של איש-הקשר של פאלמר בעיר לסכנות שהיו צפויות משליחות מעין זו. לימים ביקש חיים אות-תודה מן האדמיראליות, אלא שזו סירבה, בראותה במעשיו חלק מתפקידו. אזי ביקש חיים מדאליה בשביל בנו, או לכל הפחות החזר הוצאותיו. בסופו של דבר עלה בידי הקונסול מור להשיג מתנה בשביל יוסף.41 על האופן שבו מילא חיים את תפקידיו חלוקות הדעות: מ"יעיל" ו"מילוי תפקידו מעבר לנדרש" ועד "חסר-יכולת". יהיה אשר יהיה, במהלך שירותו קיבל חיים שתי מדאליות כאות-הוקרה מטעם ממשלת בריטניה: בשנת 1874 ובשנת 1889. בשנת 1889 כתב נואל טמפל מור, קונסול בריטניה בירושלים, את הדברים האלה לחיים אמזלאג, שהיה תחת מרותו: לדעת ג'והן דיקסון, מחליפו של מור, לא התאים חיים אמזלאג לתפקיד סגן-קונסול. דיקסון התלונן, שהיה עליו לתקן את מכתביו של אמזלאג או לשכתב אותם ולטפל באופן אישי בכל עסקי הבריטים ביפו. בשנת 1891 פנה דיקסון אל המארקיז מסליסבורי "והפציר בו לאשר לו הקצבה על חשבון התפקידים שמילא בקשר לסוכנות הקונסולארית ביפו, שבה כיהן כסגן-קונסול מר חיים אמזלאג, יהודי שמוצאו מגיבראלטאר, שלא ידע אנגלית או צרפתית".43 במאי 1903 סיים חיים את תפקידו כסגן-קונסול של בריטניה ביפו. תמיד ראה את עצמו נתין נאמן של הכתר הבריטי. בשנה שלפני-כן שלח מכתב ברכה לרגל הכתרתו של המלך אדוארד השביעי. במשך שלושים שנות שירות מעולם לא קיבל משכורת בטענה, שלא היה צורך בפיצוי כספי, שכן מטרתו היתה משרה של כבוד.44 לפרקים נוספים במאמר: חיים אמזלאג ביפו הערות:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
