מנהיג בתנועת העבודה, סופר ולוחם בארגון ההגנה.
אנצו סרני היה מנהיגה הראשון של התנועה הציונית האיטלקית המודרנית. הוא נולד ברומא למשפחה יהודית איטלקית מכובדת- אביו היה רופאו האישי של מלך איטליה. סרני גדל בבית מתבולל ונפגש עם הרעיון הציוני רק כצעיר בגיל העשרה. הוא היה למעורב בפעילויות ציוניות והיה אחד מהראשונים באיטליה שתמך בחזרה לציון כרעיון סוציאלי. הוא נשאר באיטליה למשך זמן שהספיק לו להשיג את הדוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת רומא. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1927. לאחר שעבד למשך זמן מה בפרדסי התפוזים ברחובות, עזר סרני לייסד את קבוץ גבעת ברנר. כחסיד נלהב של התאוריה הסוציאליסטית הוא היה פעיל בארגוני עובדים ובהסתדרות. הרבה מהערצתו של סרני לרעיונות הסוציאליסטים נבעה מחשיפתו לפשיזם באיטליה ומסלידתו מדרך שלטון זו. הוא היה ידוע כפציפיסט ובמהלך פרעות הערבים בשנת 1936 כשהגיע תורו לשמור הוא התעקש לשמור ללא נשק.

סרני היה בחו"ל למשך כמה שנים במשך שנות ה-30. הוא ייצג את תנועת הקיבוצים למשך זמן קצר בארה"ב ובין השנים 1931 ל- 1934 הוא שהה באירופה שם הוא גייס והכין מועמדים לעלית הנוער. במהלך מלחמת העולם השניה הצטרף סרני לצבא הבריטי והיה מעורב בהפצת תעמולה אנטי פשיסטית במיצרים. הוא נשלח גם לעירק על ידי הבריטים שם הוא הקדיש חלק ממאמציו להקמת ארגוני עלייה סודיים מטעם ה "הגנה" ו"החלוץ" הוא הצליח להביא כמות נכרת של יהודים לארץ ישראל. סרני גרם לניכור בינו ובין רבים בצבא הבריטי עקב דעותיו הציוניות והוא נעצר למשך תקופה קצרה כאשר טפלו עליו שהוא מזייף דרכונים. הוא שבת שביתת רעב בכלא בו הוא הוחזק במחאה למאסרו וזמן קצר לאחר מכן הוא שוחרר.

בשלב מאוחר יותר של מלחמת העולם השניה היה מעורב סרני בארגון יחידה של צנחנים יהודים שנוהלה על ידי הצבא הבריטי והסוכנות היהודית. מטרת היחידה הייתה לחדור מעבר לקווי האויב במטרה לעזור לכוחות הברית באירופה, ליצור קשר עם הלוחמים הפרטיזנים ולעזור לקהילות היהודיות המכותרות. יותר מ-250 מתנדבים התאמנו בשביל המשימה ומתוכם נבחרו 33 אנשים בניהם סרני למרות גילו.

ב-15 למאי, 1944 הוצנח סרני בצפון איטליה כשמטרתו הייתה ליצור קשר עם הפרטיזנים האיטלקים. הוא נחת בשטח שהיה בשליטה גרמנית ונשלח מייד למחנה ריכוז דכאו ושם הוא הוצא להורג.

סרני היה ידוע בזכות רעיונותיו וחינוכו הנרחב. הוא כתב מספר ספרים אחד מהם שעסק ביהודים וערבים בפלסטין פורסם בשנת 1936. שני ספרים אחרים שלו פורסמו לאחר מותו ביניהם "האביב הקדוש" (1947).