ביום ה -6 לחודש אוגוסט שנת 1945 נעשה לראשונה שימוש בפצצת אטום. הפצצה הוטלה על הירושימה על ידי חיל האוויר של ארה"ב, ויחד עם פצצה נוספת (השנייה אי פעם, והאחרונה, עד כה), שהוטלה שלושה ימים לאחר מכן על עיר אחרת – נאגסאקי – הובילה הפצצה לכניעתה של יפן ולסיומה של מלחמת העולם השנייה. במלחמה, שנמשכה כמעט 6 שנים, ואשר גבתה 30-40 מליון קורבנות, לחמו (בעיקר) בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית נגד גרמניה, איטליה ויפן.
הנזק שגרמה הפצצה היה מעל ומעבר לכל דמיון, ובעיקר הרבה מעבר לנזק שיכלה פצצה אחת, או סדרת הפצצות, לגרום עד אז: כ – 80,000 אנשים נהרגו, עוד כ – 70,000 נפגעו ונוצרה קרינה שהשפיעה על חייהם של אנשי האזור גם עשרות שנים אחר כן, בגורמה למחלות, ולמומים מולדים. כל בנייני העיר ברדיוס של 3.25 ק"מ ממקום נפילת הפצצה נהרסו, ואוכלוסייתה פחתה מ – 300,000 איש ל – 170,000.
אחרי המלחמה שוקמה העיר ונבנתה מחדש.

הטלת הפצצה, ובעיקר ההתפתחויות שבאו אחריה, שינו את תפיסת המלחמה וההרתעה של המעצמות:
לאורך ההיסטוריה, ככלל, בנו המדינות כח צבאי כדי להשיג יתרון על יריבותיהן, וכדי להשתמש בו במקרה הצורך. יתרון כזה הושג ע"י כמות (יותר חיילים, יותר סוסים, יותר חצים, יותר תותחים, יותר נושאות מטוסים וכו') ו/או ע"י איכות (שריון חזק יותר וקל יותר, טווח ירי גדול יותר, קצב אש גדול יותר וכו').
אחרי מלחמת העולם היו ארה"ב וברה"מ שתי המעצמות החזקות ביותר, והן התחרו זו בזו על כוח ושליטה, תחרות שהייתה בעלת ממד אידאולוגי חזק. ב – 1949 השיגה גם ברה"מ יכולת גרעינית, ועד 1964 השתכללו הפצצות והטילים, עד ליצירת מצב חדש, בו כל אחת משתי המעצמות יכולה לגרום לרעותה נזק אדיר, עד כדי השמדה כללית כמעט, אבל לא למנוע ממנה להגיב ("יכולת מכה שנייה"), ולהשמיד גם את זו שתקפה ראשונה. לראשונה בהיסטוריה נבנה כח צבאי בעיקר לשם הרתעה, ולא לשם שימוש. ממדיו העצומים של הנזק שיכלה לגרום פצצה אחת, בטלו את משמעותו של היתרון הכמותי (כמה פצצות יש לכל צד), ושל היתרון האיכותי (עוצמת הפצצה, ואפילו טווח הטילים).

כתוצאה, המעצמות נזהרו מאוד ביחסיהן זו עם זו – הן נמנעו משימוש בנשק גרעיני, מחשש לתגובה גרעינית. הן נמנעו כמעט לחלוטין מאיום בשימוש בנשק גרעיני, מחשש לכך שצריך יהיה לממש את האיום, והן נמנעו לחלוטין ממלחמה ישירה ביניהן. "המלחמה הקרה", כפי שנקרא העימות בן 45 השנים בין ארה"ב לבין ברה"מ, התנהלה במישור המדעי-טכנולוגי, במישור הכלכלי, ובניסיון של כל אחת מהמעצמות להרחיב את השפעתה הפוליטית, האידאולוגית והכלכלית למדינות נוספות. ההתנגדות של כל צד להרחבת התפשטותו של האחר התבטאה בדרכים עקיפות – מלחמות אזוריות בהן תמכה כל מעצמה בצד אחר (רק לעיתים רחוקות היתה אחת המעצמות מעורבת ישירות בלחימה), ואשר זכו לכינוי "מלחמה ע"י שליח".
גם באזורנו התנהל מאבק עקיף שכזה, כאשר ארה"ב תומכת בישראל, וברה"מ, עד להתפרקותה, תומכת במדינות ערב.

ובחזרה להתחלה – הטלת הפצצות על הירושימה ונאגסאקי הייתה ניסיון אמריקני, שהצליח, לסיים מלחמה ארוכת שנים במכה אחת ("זבנג וגמרנו"). ככל הנראה, היו האמריקנים מנצחים במלחמה בכל מקרה, בתוך מספר חודשים, ובמחיר של הרוגים נוספים.