האנטישמיות מתעוררת במרכז אירופה ובמערבה

בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלו להופיע במדינות שונות במרכז אירופה ובמערבה גילויי אַנטישֵמיוּת. גילויים אלה מכונים בשם "האנטישמיות המודרנית".

המושג "אנטישמיות" נטבע לראשונה בתקופה זאת בגרמניה על ידי יהודי מומר בשם וילהלם מַאר (1904-1819) - בחוברת שכותרתה "ניצחון היהדות על הגרמניות" שהוציא לאור בשנת 1879. המושג אנטישמיות פירושו: נגד העמים השֵׁמִיִים. אמנם קבוצת העמים השמיים כוללת - פרט ליהודים - גם את הערבים, אבל מלכתחילה התייחס מושג זה ליהודים בלבד. החוברת שפרסם וילהלם מאר הייתה לרב מכר, ובתוך כחצי שנה הודפסו 12 מהדורות שלה. בחיבורו טען מאר כי היהודים השתלטו על גרמניה: על הפרלמנט, על מערכת המשפט, על הכלכלה ועל העיתונות. את דעותיו האנטישמיות פרסם מאר גם בעזרת עיתון שהפיץ תעמולה אנטי-יהודית. הוא אף הקים ארגון אנטי-יהודי - "הליגה האנטישמית" - שמטרתו לדבריו: "להציל את מולדתנו הגרמנית מיִיהוּד גמור". הטיעונים שהעלה וילהלם מאר בחיבורו נגד היהודים, ודרכי הפעולה שנקט - פרסום הדברים בדפוס והקמת ארגון - מאפיינים את האנטישמיות המודרנית.

לאנטישמיות המודרנית קדמה שנאה מסורתית ליהודים, שאותה טיפחה הכנסייה הנוצרית. בימי הביניים הופיעו עלילות נגד היהודים, ובמרכזן עלילת הדם שבה האשימו את היהודים ברצח נוצרים, בעיקר ילדים, ובשימוש בדמם לצורכי פולחן. שנאת היהודים המסורתית אף הציגה את היהודי כסוחר המתעשר מניהול עסקיו במרמה, וכמלווה בריבית העושֵׁק את שכניו הנוצרים.

גילויי האנטישמיות בתקופה המודרנית ועוצמתם החֲריפה מעוררים שאלות ותְהִיוֹת. מדוע התעוררה האנטישמיות המודרנית דווקא במערב אירופה ובמרכזה - במדינות שהעניקו ליהודים זכויות אזרח? מדוע התעוררה האנטישמיות דווקא בתקופה שבה עוצבה דמותו של היהודי המודרני - יהודי שרכש את השכלתו בבתי הספר הכלליים ובאוניברסיטאות, שלט בשפת החֶברה הסובבת, פשט את הלבוש המסורתי וסיגל לעצמו את הלבוש האופנתי ואת נוהגי סביבתו? מדוע התעוררה האנטישמיות דווקא בתקופה שבה התרחקו יהודים רבים מן הדת?

הלאומיות מזינה את האנטישמיות

האנטישמיות המודרנית ניזונה משינויים אידיאולוגיים ופוליטיים שהתחוללו במדינות אירופה במאה ה-19. התפתחות התודעה הלאומית והרגשות הלאומיים בקרב עמי אירופה, וצמיחתן של תנועות לאומיות, היו גורם מרכזי בהתעוררות האנטישמיות המודרנית. הרעיון הלאומי והקמת מדינות הלאום הובילו את עמי אירופה לחקור את השורשים הלאומיים שלהם על ידי חקירת עברם. באמצעות חקר ההיסטוריה, הספרות והמנהגים המקומיים, גילו עמי אירופה כי מאז ומתמיד היה היהודי זר ושונה. במהלך חקר העבר של האומה הם הבחינו בסְטֶרֵאוֹטִיפ של דמות היהודי כפי שהיה בעיני מתנגדיו בימי הביניים: היהודי המלווה בריבית, הנצלן, הסוחר הערמומי, היהודי השונה בדתו ובמנהגיו, אשר ראה עצמו כבן העם הנבחר ולכן התבדל והתנשא על פני סביבתו.

עמי אירופה, שראו בלאומיות לא רק תנועה פוליטית אלא גם תנועת תחייה תרבותית, הבחינו כי כבר בעבר לא היו היהודים שותפים להם בגיבוש השפה הלאומית, המנהגים והיצירה התרבותית. ואף על פי כן, בעקבות האמנציפציה והשוויון האזרחי שקיבלו היהודים בגרמניה, בצרפת או באנגליה, הם נחשבו לאזרחים במדינות אלה. הלאומיות הולידה את הלאוּמנוּת - קנאוּת קיצונית ללאוֹם, תוך גילויי תוקפנות כלפי לאומים אחרים, הסתגרות מפניהם ושנאה כלפי הזר והשונה.

האמנציפציה ותהליך המודרניזצה מעודדים את האנטישמיות

באירופה התרחשו במאה ה-19 שינויים כלכליים וחברתיים רבי השפעה: גידול אוכלוסייה מסחרר, מהפכה תעשייתית ותהליך עיור מואץ, ולצדם תהליך דֶמוקרָטִיזַציה. בעקבות שינויים אלה עלה כוחם של ההמונים (עמ' 67-63). בערים התרכזו בעלי מלאכה שחיפשו מקורות פרנסה חדשים לאחר שהתיעוש פגע בעיסוקיהם המסורתיים, והצטרפו אליהם איכרים שנדדו אל הערים כתוצאה ממחסור בקרקע. מרביתם חיו בשכונות עוני צפופות, אשר תנאי החיים בהן היו קשים. גם במפעלי התעשייה שבערים היו תנאי עבודה קשים, ובקרב הפועלים שררה אי ודאות באשר למשך העסקתם. כל אלה יצרו בקרב המוני העירונים החדשים תחושות התמרמרות קשות (עמ' 38-37, 42).

באותו הזמן העניקו המדינות הליבֶרָליות ליהודים אמנציפציה, שבמסגרתה, כאמור, קיבלו היהודים זכויות אזרח. בין הזכויות שקיבלו: הזכות לבחור ולהיבחר, וחופש העיסוק הכלכלי. לאחר שהושגה האמנציפציה, רבים מן היהודים שחיו בגטאות שבערים יצאו מן הגטו, ויהודים אחרים היגרו מן הכפרים והעיירות אל הערים. אלה וגם אלה השתלבו בחיי העיר ובכלכלה החדשה בקלות בהשוואה לשכניהם הנוכרים, וצעירים יהודים רבים פנו ללמוד באוניברסיטאות ורכשו השכלה גבוהה ועיסוקים חדשים. המפגש בעיר בין היהודי לבין האיכר הנוכרי, שהגיע אליה לראשונה, היה קשה במיוחד לאיכר הנוכרי, אשר ראה כיצד הפער בינו לבין היהודי גדל. בלט לעיניו היהודי שהצליח להשתלב בעבודה, עבר לגור ברובע מגורים מבוסס יותר וילדיו פנו ללמוד מקצועות חופשיים.

שלטים שהתנוססו על מבני בנקים או על בתי מסחר ועליהם שמות בעליהם היהודים, חיזקו את ההתנגדות כלפי היהודים. הצלחתן הכלכלית הבולטת של משפחות יהודיות ספורות עוררה קנאה ורוגז, וביססה דעה שלפיה היהודי מצליח על חשבון סביבתו, ובעזרת עושרו הוא אף מתערב בהכרעות פוליטיות של שליטי המדינה. העושר של בית רוטשילד שימש כעין הוכחה לדעה שהיהודי הוא כל-יכול והגביר את ההסתה האנטישמית (עמ' 85). היהודי הזר, חסר השורשים הלאומיים, נתפס כמי שמרוויח מן השינויים הכלכליים והחברתיים שהתרחשו עם תהליך המודרניזציה באירופה במאה ה-19. לפי תפיסה זאת היהודי הקפיטליסטי, בעל ההון, שבית רוטשילד ייצג אותו, השתלב בכלכלה העולמית והפיק ממנה רווחים. זאת בשונה מן האיכר הנוצרי הפשוט שנשחק במערבולת השינויים החדים והמהירים שחלו בעולם המודרני.

וכך, למרות האמנציפציה, בחיי היומיום, החברה לא הייתה מוכנה לקבל את השינוי במעמדם החוקי והמשפטי של היהודים. האזרח הצרפתי, הגרמני, האוסטרי או ההונגרי, שהורגל לראות ביהודי אדם שונה ונחות ממנו, התקשה לקבל את המציאות החדשה, שבה היהודי לומד אתו באותה אוניברסיטה ומתחרה בו על אותה מִשׂרה. ההשתלבות המהירה של חלק מן היהודים בסביבתם לאחר קבלת האמנציפציה עודדה את האנטישמיות, וזו הופנתה לא רק כלפי היהודים המסורתיים אלא אף כלפי היהודים המתבוללים.

הסוציאליזם משפיע על האנטישמיות

 לשורותיהן של התנועות הסוציאליסטיות הצטרפו יהודים, ואף נטלו חלק בהנהגתן (עמ' 47). יהודים אלה ראו ברעיונות הסוציאליזם, שקרא לצמיחתה של חברה שוויונית ולביטול כל משטר המבוסס על הבדלים מעמדיים בין בני האדם, פתרון למצוקת היהודים.
ואף על פי כן, הוגי דעות של הסוציאליזם סייעו להתפתחות הטיעונים האנטישמיים. היהודים זוהו כבעלי ההון, הקפיטליסטים, שבהם ביקש הסוציאליזם להיאבק. בדבריהם יצרו הסוציאליסטים זהות בין היהודים והיהדות לבין הקפיטליזם המנצל, המדכא והמנשל את ההמונים. קַרְל מַרְקְס טען כי "שְׁטַר הכסף הוא האֵל האמיתי של היהודים", וכי תהליך הקפיטליזם הוא תהליך של "ייהוד החברה". במאמרים שהופיעו בעיתונות הסוציאליסטית בגרמניה, בצרפת וברוסיה, חזר והופיע רעיון זה והיהודים הותקפו כאילו הם מייצגי הקפיטליזם.

תורת הגזע מבססת ומחזקת את האנטישמיות

תפיסות עולם ותחומי מחקר אשר התפתחו במאה ה-19 תרמו אף הם להתעוררות האנטישמיות המודרנית. לפי תורתו של המדען הבריטי צַ'רלס דַרווין, בין המינים בטבע שורר מאבק קיום מתמיד ובמהלכו החזקים שורדים והאחרים נכחדים. לתהליך זה קרא דרווין בשם "הברירה הטבעית". תפיסתו של דרווין הועתקה, בניגוד להשקפתו, לתחום היחסים בין בני האדם, והיא נקראת "דַרְוִויניזם חברתי". לפי תפיסה זו, בחברה האנושית שוררת מלחמת קיום וכתוצאה ממנה שורד החזק, האיכותי (עמ' 140). לכך הוסיף מדע האַנְתְרוֹפוֹלוֹגיה, שראשיתו במאה ה-18, והוא סיפק מידע על תכונות פיזיות של קבוצות אנשים - על היקפי הגולגולת, על צבע השיער, צבע העיניים וכו'. בתכונות אלה ראה הדרוויניזם החברתי כלים להגדרת קבוצות בני אדם ולהערכת כישוריהם.

על בסיס האנתרופולוגיה, הביולוגיה והדרוויניזם החברתי, התפתחה במחצית השנייה של המאה ה-19 תורת הגזע. תורה זו, המסתמכת כביכול על מחקר מדעי, קבעה כי מוצאו של האדם - הגזע שהוא משתייך אליו - הוא הקובע את איכותו. התפיסה הגזענית חילקה את האנושות לגזעים "עליונים" וגזעים "תחתונים". לפי תורה זאת, הגזע השמי, אשר היהודים והערבים משתייכים אליו, נחשב לגזע נחות, ואילו הגזע הארי, אשר העמים הגרמאנים שייכים אליו, נחשב לגזע נבחר. בהתאם לדרוויניזם החברתי, מלחמת הקיום השוררת בטבע תביא להכחדת הגזע הנחות - הגזע השמי, וייוותר הגזע העליון - הגזע הארי.

תורת הגזע שימשה בסיס לחיזוק האנטישמיות. היא העניקה הסבר חדש להבדלים בין היהודים לסביבתם. היהודי היה יכול לשנות את שפתו, את עיסוקו ואת לבושו, אך לא היה יכול כלל לשנות את מוצאו הגזעי. על פי תורת הגזע, אפילו נישואי תערובת אינם יכולים למחוק את ההבדלים הגזעיים, שכן על פי תפיסתה - בתהליך התורשה, הגזע הנחות הוא המשפיע ביותר.