האחד במאי הוא חג הפועלים והוא נחוג עד ימינו במדינות רבות. ראשיתו של חג הפועלים בארצות הברית. ב-1 במאי 1886 הכריזה פדרציית העובדים האמריקנית (American Federation of Labor) על שביתה ארצית בדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות. כ- 350,000 פועלים ברחבי המדינה נענו לקריאה, שבתו מעבודה והתכנסו להפגנות מחאה.

אירועי השביתה היו קשים במיוחד בשיקגו, ובמהלכם שותקה העיר: תנועת הרכבות שובשה, ועסקים רבים הושבתו. יומיים לאחר מכן ירו שוטרים לתוך המון מפגינים, הרגו ארבעה מהם ופצעו רבים. העימות בין השוטרים למפגינים החריף והיו בו הרוגים ופצועים רבים. מנהיגי פועלים נאסרו, נשפטו ונידונו למוות.

בעקבות האירועים האלה הוחלט בארצות הברית לקבוע את האחד במאי כיום זיכרון לקורבנות של אירועי השביתה וכחג העבודה.

ב- 1889, במלאת 100 שנה למהפכה הצרפתית, התכנס בפריס האינטרנציונל הסוציאליסטי השני, והשתתפו בו כ- 400 משלחות פועלים. האינטרנציונל החליט לקבוע את האחד במאי כיום סולידריות בינלאומית של כל הפועלים בכל העולם. כן קבע האינטרנציונל את הדגל האדום כסמל למאבק הפועלים לזכר דמם של הפועלים האמריקנים שנשפך.

כעבור שנה, ב-1 במאי 1890, הפגינו המונים באותו הזמן- בארצות הברית, ברוב מדינות אירופה, בפרו, בקובה ובסין. מאז הפך האחד במאי ליום של הפגנות והזדהות של פועלים, והוא מצוין מדי שנה בשנה בכל רחבי העולם על ידי קבוצות מגוונות של עובדים – במצעדים, בנאומים, בחגיגות, בעצרות ובהפגנות. שינויים פוליטיים וכלכליים בעולם משפיעים על תוכנו של חג הפועלים, ואופיו משתנה בהתאם לתנאים השוררים במדינות העולם.

אמנם, ראשיתו של החג בארצות הברית, אבל בארצות הברית ובקנדה לא חוגגים את האחד במאי אלא את "יום העבודה", Labor Day, ביום ב' הראשון שחל בחודש ספטמבר, וזאת על מנת לחברו לחופשת סוף השבוע. זהו יום שבתון כללי של כל אזרחי המדינה ולא של הפועלים בלבד. בכך איבד "יום העבודה" בארצות הברית ובקנדה את המשמעות המקורית של חג הפועלים.

פועלים יהודים מאורגנים חגגו לראשונה את האחד במאי בווילנה שבליטא ב- 1892. בארץ ישראל חגגו אותו לראשונה בראשון לציון, ב- 1906.