הגורל נוטה תמיד, ללכת שבי אחרי החזקים והתקיפים, הוא משתעבד, כעבד נרצע, למשך שנים ארוכות לאישים בעלי עז-נפש ושאר-רוח כגון יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון, נפוליאון. אכן ילדי טיפוחיו הם, אנשי בראשית אלה, בהיותם דומים לו, ליסוד החיים המסתורי.

אולם לעתים יקרה, אם כי מקרים אלה נדירים הם בתולדות האנושות, ובחירת הגורל נופלת על האיש הבינוני האפור דווקא, והנה הוא מאיר לו את פניו, משל כאילו חמד לו מעשה שגיון תמהוני. לעתים, והרי אלה הם המומנטים המתמיהים ביותר בתולדות האנושות – מוחזק חוט-הגורל, למשך דקה רוטטת אחת, בידו של האדם הקטן. ותמיד במקרים כאלה עולה בהלתו של הנבחר על אושרו, נוכח פני נחשול- השררה המטיל אותו לתוך מערבולת של משחק-כוחות עולמי, רצוף עלילות גבורה ועל פי רב נשמט הגורל, כהרף-עין, מידיו הרועדות. לעתים רחוקות בלבד עדים אנו לחזיון של הצמדות האיש הקטן אל ההזדמנות הגדולה, שניתנה לו באקראי, אך לעתים רחוקות יודע הוא להאחז בה ולהתעלות עמה אל מרומי ההיסטוריה. אכן רק לשניה חולפת חובקת הגדולה את האפסות והמחמיץ את ההזדמנות שניתנה לו, - המוכיח, כי לא היה ראוי לחסד הגורל, - לא יחונן שנית והנה חשך בעדו עולמו עד אין להשיב.

גרושי

על רקודיו, אהבהביו, תככיו וסיכסוכיו של הקונגרס הוינאי יורדת, כמהלומה מוחצת, הידיעה כי נפוליאון, האריה הכבול חרג מסוגרו שבאלבה. וכבר מגיעים, בזו אחר זו, רצים בהולים ובפיהם בשורות מרעישות; נפוליאון כבש את ליאון, נפוליאון הדיח את המלך, הצבא מתיצב לצדו בהתלהבות לאין קץ ובדריכות קנאית, נפוליאון הגיע לפאריז והוא משתקע בארמון המלך, קרב לייפציג היה לשוא, לשוא היו עשרים שנות מלחמה עקובה מדם! כהלומי-רעם מפרפרים ומתרוצצים השרים, אשר זה עתה עוד שטופים היו בסיכסוכים ובמריבות בינם לבין עצמם, בחיפזון אוספים ומרכזים צבא בריטי, פרוסי, אוסטרי ורוסי, להנחית פעם נוספת וסופית מהלומה ניצחת על האוזורפאטור המסוכן; מעולם לא היו בעליהם החוקיים של כסאות-השלטון באירופה מאוחדים כבשעת-בהלה ראשונה זו. מצפון מתקדם וולינגטון לעבר צרפת, לצדו נע גייס פרוסי בפיקודו של בליכר, על גדות הריין מרכז שווארצנברג את כוחותיו, וכתגבורת צועדים על פני גרמניה, כבדים ומסורבלים, הגדודים הרוסיים.

נפוליאון עורך, כהרף עין את מאזן הכוחות ורואה את הסכנה הנוראה המאיימת עליו. הוא יודע היטב, כי אין שהות בידו, כי שומה עליו לפצל את כוחות יריביו ולהתנפל בנפרד על צבאות הפרוסים האנגלים והאוסטרים בטרם יתמזגו לחטיבה אחת, בטרם יקום צבאה המאוחד של אירופה, העשוי לסתום את הגולל על קיסרותו. אכן מצווה הוא לפעול במהירות כי אחרת יקומו הנרגנים בארצו הוא וירימו ראש, עליו להשיג את הנצחון בטרם יתחזקו הרפובליקנים ויתחברו עם המלוכנים, בטרם יעשה פושה, בעל לשון-הערומים הבלתי-נתפס, יד אחת עם טאליירן, יריבו ובבואתו, בטרם יתקעו שניהם יחדיו את סכין תככיהם בגבו. שומה עליו לנצל את שכרון-התלהבותם של חייליו ולערכם להתקפת בזק על אויביו; אכן כל יום, החולף באפס מעשה, יום של הפסד הוא, כל שעה שלא נוצלה צופנת בחובה חורבן. וכך מטיל הוא בחיפזון את פור-מזלו על זירת הקרב הקטלנית ביותר של אירופה, היא ארץ בלגיה. ב- 15 ביוני חוצים חלוצי מחנהו הגדול - ואף היחידי שנותר לו לפליטה - את הגבול הבלגי וכבר ב- 16 ביוני הם נתקלים, ליד ליני, בצבא הפרוסי, עולים עליו והודפים אותו לאחור. זהו זינוקו הראשון של האריה, שפרץ מסוגרו והוא פוגע בטרפו פגיעה קשה אך לא ניצחת. מוכה אך לא רצוץ נסוג הצבא הפרוסי לעבר בריסל.

עתה מתכונן נפוליאון למהלומתו השניה, מהלומת-המחץ על וולינגטון. אסור לו להעצר בהסתערותו, נבצר ממנו להנפש, להחליף כוח, וכי כל יום נוסף מביא לאויב תגבורת נוספת. יתר על כן הוא יודע, כי עליו להשקות את הארץ, שהשאיר מאחוריו, את העם הצרפתי הנסער, שאדמת אירופה כולה רוותה מדמו, בשיקוי משכר-החושים של בשורת-הנצחון היומית. וכבר ב- 17 ביוני הוא צועד לעבר הגבעות של קאטר ברה, מקום שם התבצר וולינגטון יריבו קר-המזג, בעל עצבי- הפלדה. מעולם לא היתה הערכתו של נפוליאון מדוקדקת כבמערכה זו, פקודותיו ברורות ומחושבות כביום גורלי זה. הפעם אין הוא מסתפק בשיקול אסטרטגי נוקב של כל נתוני-התקפותו, הוא כולל בחישוביו גם את האפשרות, שצבאו של בליכר שהוכה אמנם על ידו אך לא הושמד, יתאחד עם צבאותיו של וולינגטון. במאמץ למנוע זאת, מפריש הוא חלק מצבאו ומטיל על יחידה זו לדלוק אחרי הצבאות הפרוסיים הנסוגים, ולסכל את התחברותם עם המחנה האנגלי.

את הפיקוד על היחידה הזאת הוא מוסר לידי המארשאל גרושי. גרושי, אדם בינוני אמיץ-לב וישר דרך, אחראי ונאמן, שהוכיח, כמפקד פרשים, פעמים רבות את מידותיו הטובות. אולם איש זה הוא מפקד פרשים, שעמד אמנם במבחנים רבים, אך עם זאת מפקד פרשים ולא יותר. אין הוא אביר-לב תוסס ועז-נפש כמירא, הוא אינו אסטרטגון מחונן כסן-סיר וברטייה, הוא אינו גבור חיל כניי. אין הוא נושא על חזהו שריון נוצץ ומפיל אימים, שום מיתוס אינו אופף את דמותו ואין הוא מצויין בשום תכונה מיוחדת, שתקנה לו מקום כבוד ותהילה בעולמה של האגדה הנפוליאונית, הרצופה עלילות-גבורה מפוארות. רק אסונו, רק ביש-מזלו הם אשר קנו לו את פירסומו. עשרים שנים ארוכות נלחם בכל החזיתות, השתתף בכל הקרבות מספרד ועד רוסיה מהולנד ועד איטליה, וכך עלה וטיפס צעד אחר צעד בשלבי הסולם של ההירארכיה הצבאית עד שהגיע סוף סוף לדרגת מארשאל, ראוי אמנם אך ללא זכות של מעשה רב. תותחיהם של האוסטרים, שמשה הלוהטת של ארץ מצריים, פגיוניהם של הערבים, שלגיה של ארץ רוסיה סילקו את אלה שעמדו בראש התור, דזה נפל בקרב מארנגו, קלבר בקהיר, לאן בואגראם; הדרך אל הדרגה העליונה, הוא לא עבר אותה בסערה וביעף, היא פונתה למענו בזכות מטחי האש של עשרים שנות מלחמה.

נפוליאון יודע היטב, שגרושי איננו גבור-חיל אף לא אסטרטגון מבריק. הוא יודע, שאין הוא אלא איש צבא אחראי נאמן ומפוכח. אולם מחצית מצביאיו היתה מכבר לשוכני עפר ואלה שעודם בחיים נשארו באדישות נרגנית, באחוזותיהם, שכן מאסו בחיי-המחנה הנצחיים. וכך הוא נאלץ להטיל תפקיד מכריע על שכמו של האיש האפור.

ב 17 ביוני לפני הצהריים, יום אחרי נצחון ליני, יום לפני קרב- וואטרלו, מטיל נפוליאון על גרושי, זו הפעם הראשונה, תפקיד פיקודי עצמאי. לרגע, ליום אחד, חורג גרושי הצנוע ממסגרת ההירארכיה הצבאית ותופש את מקומו בהיסטוריה, לרגע בלבד, אולם איזה רגע הוא זה! פקודותיו של נפוליאון הן ברורות וחד-משמעיות; שעה שהוא עצמו יסתער על האנגלים מוטל על גרושי, לרדוף עם שליש הכוחות הקיסריים אחרי הצבא הפרוסי, פקודה פשוטה לכאורה, שאינה משתמעת לשתי פנים ועם זאת גמישה ודו-פרצופית כחרב פיפיות, שהרי יחד עם התפקיד, לרדוף אחרי הפרוסים מוטל על גרושי לקיים קשר מתמיד עם הזרוע העקרית של צבא נפוליאון.

בהיסוס מקבל המארשאל את הפיקוד. אין הוא רגיל לפעול באופן עצמאי מתינותו חסרת-יזמה, חדורה ביטחה אך ורק כאשר מבטו הגאוני של הקייסר מדריך אותה במעשיה. יתר על כן חש הוא בגבו את מורת רוחם של הגנראלים הסרים למשמעתו ואולי אף את משק כנפיו הקודר של הגורל. רק קרבתו של המטה-הראשי משפיעה עליו שלוות-מה, שהרי צעדה מהירה של שלוש שעות לכל היותר, מפרידה בין יחידתו לבין צבא הקיסר.

בגשם שוטף נפרד גרושי. בהילוך איטי מתקדמים חייליו המתבוססים בשטח הדביק והמרוכך מגשם בעקבות הפרוסים או - ליתר דיוק - בכיוון אשר לפי השערתם הלכו בו חייליו של בליכר.

הלילה בקאייו

הגשם הצפוני ניתך לאין סוף. כעדר רטוב משתרכים גדודיו של נפוליאון באפלה. וכל חייל סוחב על סוליותיו שתי ליטראות של בוץ. אין הם מוצאים מחסה בדרכם, לא בית, לא קורת גג. הקש ספוג רטיבות ואי אפשר להשתרע עליו ועל כן נדחקים עשרה, שניים-עשר חיילים זה אל זה וכך הם ישנים בישיבה, וגב אל גב, בגשם השוטף. גם הקייסר אינו נותן מנוחה לעצמו. עצבנות קדחתנית מריצה אותו ממקום למקום, שהרי מפאת מזג האויר אין פעולות הסיור מעלות מאומה. הודעותיהם, של הסיירים הן מעורפלות וסותרות זו את זו. אין הוא יודע עדיין אם וולינגטון נכון להתיצב לקרב, ואף גרושי שותק והוא אינו יודע, לפי שעה, דבר על תנועות הפרוסים. וכך הוא ניגש בעצמו, בשעה אחת אחר חצות - אדיש לחלוטין לגשם ולרוח - סוקר את שרשרת הזקיפים הקידמית ומגיע עד לטווח כדוריהם של התותחים האנגליים, המוצבים במחנה, שרק אורות קלושים, הצצים פה ושם בערפל הסמיך, מעידים על קיומו. בשעת סיור זה עורך נפוליאון את תכנית ההתקפה. רק עם עלות השחר חוזר הוא אל הביקתה הקטנה בקאייו, אל מטהו הדל, מקום שם מצפות לו הודעותיו הראשונות של גרושי; - הדין וחשבון על נסיגתם של הפרוסים מנוסח אמנם באופן סתום למדי המארשאל צרף אליו את ההבטחה המעודדת, כי מנוי וגמור עמו ללכת בעקבותיהם ויהי-מה. מעט מעט הולך הגשם ופוסק. בקוצר-רוח מתרוצץ הקיסר בחדרו הנה והנה, כשהוא, בלי הרף, נועץ את מבטו באופק המצהיב בצפיה דרוכה להתבהרותם של המרחבים שתביא לו את ההכרעה.

בשעה חמש לפנות בוקר - הגשם פסק בינתיים - הולכים ומתפזרים גם הערפילים אשר העיבו את שיקוליו. ניתנת הפקודה, כי בשעה תשע בבוקר על הצבא להתיצב להתקפה. רצי-המודיעין דוהרים לכל הכיוונים. וכבר נשמע עם דירדורם של התופים הקוראים למיפקד הגדודים. רק עתה מתפרקד נפוליאון על מיטת-השדה, לחטוף שינה של שעה, שעתיים.

הבוקר של וואטרלו

השעה תשע בבוקר. לא כל היחידות הגיעו עדיין למקום הריכוז. האדמה, שרוותה מן הגשם, שירד במשך שלושה ימים רצופים, מקשה על כל תנועה ומאיטה באופן ניכר את התקדמותו של תיל-התותחנים. רוח מנשבת, חדה ושורקנית. רק מעט מעט מבקיעה השמש הזורחת את מסך העננים. אולם אין זו שמשה המזהירה של אוסטרליץ, אשר קרניה הנוצצות בישרו נצחון ותהילה, זהו היבהובו החיור והנוגה של מאור צפוני יותר. סוף סוף עומדים כל הגדודים במצב הכן, ועתה, בטרם הפתח הקרב, עובר נפוליאון עוד פעם, רכוב על סוסתו הלבנה לאורך כל החזית. הנשרים המתנוססים בראשי הנסים מוטים ארצה, כאילו פגעה בהם סופת איתנים, הפרשים תאבי-הקרב מניפים חרבותיהם, הרגלים מעלים, לאות ברכה, את כובעי הפרוה על חודי כידוניהם. כל התופים מדרדרים ורועמים כרוח זלעפות, החצוצרות מקבילות את פני המצביא בתרועה חדה. אולם כל הקולות הרמים האלה נבלעים בקריאה האדירה הפורצת משבעים אלף גרוני חיילים: "יחי הקיסר!" במשך עשרים שנות השלטון הנפוליאוני לא קויים, מפקד מרומם מפואר וחדור-התלהבות כמיפקדו האחרון של הקייסר. בהידום הקריאות הללו, בשעה אחת עשרה - באיחור של שעתיים הרות-גורל, - ניתנת לתותחנים הפקודה לקצור קציר דמים באדומי-המקטורן, הניצבים לרגלי הגבעה. לאחר מכן פותח ניי "האמיץ באמיצים", בהסתערות. שעתו המכרעת של נפוליאון החלה. קרב זה תואר פעמים רבות אולם אין אנו נלאים מלעיין בחילופי מאורעותיו המסעירים, יהא זה בתאוריו רבי ההוד של וולטר סקוט, יהא זה בתאורו האפיזודי של סטנדהל. אכן קרב אדיר הוא ורב תהפוכות, הן מנקודת מבטו של המצביא הניצב על תלו והן בתחום ראיתו של הפרש האלמוני היושב על אוכפו. קרב הכרעה זה הוא מלאכת מחשבת, יצירת מופת חדורה מתח דרמטי מרטיט, של טילטול אין סופי בין פחד לתקוה, הנעצר לפתע ונקרש לרגע של שואה מוחלטת. זוהי דוגמה ומופת לטרגדיה אמיתית, שהרי גורלו של קרב יחיד זה צופן בחובו את גורלה של אירופה כולה. והנה, ברגע זה מתלקחת ועולה עוד פעם שלהבת האש האגדית של ההוויה הנפוליאונית והיא מזהירה, זו הפעם האחרונה, על פני רקיעי השמים בטרם תדעך בגסיסתה המפרכסת ותכבה לתמיד. משעה אחת עשרה עד שעה אחת אחר הצהריים מסתערים הגדודים הצרפתיים על הגבעות, כובשים כפרים ומוצבים, נהדפים ומסתערים שנית. וכבר צנחו רבוא חללים על האדמה הלחה, והם מוטלים בבוץ הטובעני של חבל ארץ שומם זה ועדיין לא הושג דבר, זולתי אפיסת-כוחות משני צדי החזית. שני הצבאות תשושים, שני המצביאים מודאגים. שניהם יודעים כי הנצחון מובטח לזה שיקבל, לפני יריבו, את התגבורת המקווה, וולינגטון מצפה לבליכר, נפוליאון לגרושי. בלי הרף אוחז נפוליאון במשקפת, שליח אחר שליח נשלח אל מחנהו של גרושי. אם המארשאל יגיע בעוד מועד תזרח עוד פעם, על פני צרפת שמשה המזהירה של אוסטרליץ.

משגהו של גרושי

גרושי, אשר בבלי דעת מחזיק בידיו את גורלו של נפוליאון יצא, בהתאם להוראותיו ב- 17 ביוני לעת ערב לדרך ועתה הוא מתקדם בכיוון אשר על פי ההשערה הלכו בו הפרוסים. הגשם פסק. באין מחריד, כבימי שלום, מתנהלות הפלוגות הצעירות אשר לא מכבר טעמו לראשונה את טעמו של אבק-השרפה. והנה הם הולכים ועדיין אין סימן לצבא הפרוסי המובס.

והנה לפתע, - המרשאל אוכל אותה שעה בביקתת אכרים ארוחת-בוקר חטופה - נרעדת קמעה הקרקע תחת רגלי החיילים. הם מטים אוזן, מקשיבים בדריכות והנה בזו אחר זו מתגלגל ובא בליל עמום, המתפוגג במהרה. קולם של תותחים הוא זה, רעמיהם של מטחי אש, המגיעים אמנם ממרחק אך מרחק זה אינו רב, כמהלך שלוש שעות לכל היותר. אחדים מבין הקצינים משתטחים על הארץ, כמנהג האינדיאנים, ומצמידים את אוזניהם לקרקע על מנת לקבוע על פי השמיעה את הכיוון. וקול הרעם אינו פוסק. זוהי ההפגזה של סנט ז'אן, ראשיתו של קרב וואטרלו. גרושי מכנס את מועצת המטה. בלהט מביע ג'ראר, סגנו, את דעתו ודורש במפגיע "il faut marcher au canon!" יש להתקדם במהירות האפשרית בכיוון האש! קצין שני מצטרף לדעתו. יש לקום ולחוש אל שדה הקרב! איש מהם אינו מטיל ספק בכך, שהקיסר נתקל באנגלים ושמערכה כבדה נטושה שם. גרושי מתלבט בהיותו מורגל כל ימיו לצייתנות עיוורת, נאחז הוא עתה בחרדתו כהאחז בעוגן הצלה בנוסח הפקודה כלשונו, בפקודת הקיסר האומרת לרדוף אחרי הפרוסים הנסוגים. למראה הססנותו, גוברת התרגשותו של ג'ראר. “marches aux canons” כפקודה ולא כמשאלה מצלצלת דרישתו זו של סגן המפקד המושמעת באזני עשרים קצינים ואזרחים. נימת דבריו של סגנו מכעיסה את גרושי. הוא מודיע בתוקף ובחומרה, כי מצווה הוא לקיים את פקודת הקיסר במלואה כל עוד לא נתקבלה פקודה נגדית. הקצינים מאוכזבים ודממה זעפתנית משתררת מסביב. והנה נחלץ ג'ראר לנסיון אחרון; הוא מפציר במפקדו בשדולים ובתחנונים כי ירשה לו לפחות, לחוש עם גדודו בצרוף פלוגות פרשים אחדות לשדה הקרב והנה הוא מתחייב לשוב במועד הדרוש. גרושי נמלך בדעתו. הוא נמלך בדעתו שניה אחת.

היסטוריה בשניה אחת

שניה אחת נמלך גרושי בדעתו ושניה אחת זו מעצבת את גורלו שלו, את גורלו של נפוליאון ואת גורלו של העולם. שניה זו בביקתת האיכרים של ואלהיים, חורצת את גורלה של המאה התשע עשרה והיא - אפופת אלמות - נישאת על שפתיו של אדם ישר אמיץ למדי, היא מוטלת, גלויה ומעורטלת, בכף ידה הממעכת באצבעות עצבניות את צוו של הקייסר. אילו היה גרושי מסוגל ברגע זה לאזור עוז ולחרף את נפשו, להפר את הפקודה מתוך אמונה בעצמו ובאותות הגלוים לעין, כי אז היתה צרפת ניצלת. אולם אדם, הרגיל כל ימי חייו לסור למשמעתם של אחרים יעדיף תמיד את ההוראה המפורשת על קריאתו של הגורל.

וכך מבטל גרושי בתנועת-יד נמרצת את הצעת סגנו. אכן היה זה מעשה של חוסר אחריות, אילו היה מפצל יחידה מצומצמת כיחידתם פיצול נוסף. כלום אין אומרת הפקודה, כי עליו לרדוף אחרי האויב רק זאת, ולא יותר. והוא ממאן לפעול בניגוד להוראת הקיסר. הקצינים נאלמים בזעף. סביב מפקדם משתררת דממה. ובדממה זו מתרחקת ונמוגה לנצח השניה המכרעת ועמה מה שאין להשיב לא בדברים ולא במעשים. וולינגטון ניצח.

וכך הם ממשיכים בדרכם. ג'ראר ואנדאם באגרופים קמוצי-זעם, גרושי קודר-פנים, כי הנה אחרי שעה קלה מתחיל בטחונו להתערער וספקותיו גוברים מרגע לרגע. אכן מה מוזר, גם עתה, אחרי שכבר עברו כיברת דרך ארוכה, טרם נתגלה סימן כלשהו לצבא הפרוסי. מן הסתם סר מדרך-בריסל ופנה לכיוון אחר. כעבור זמן-מה מגיעים סיירים ובפיהם ידיעות מתמיהות, המעוררות את החשד שהפרוסים הפכו את נסיגתם למסע אגפי אל זירת-הקרב. אולם גם עתה הם טרם איחרו את המועד גם עתה ניתן עוד, בצעדה מזורזת, לחוש לעזרתו של הקייסר ובקוצר רוח הולך וגובר מצפה גרושי לאות, לפקודה, לשוב אל המחנה הראשי. אולם שום פקודה אינה מתקבלת. רק הדם העמום של רעמי התותחים, ההולכים ומתרחקים מתגלגל ונישא משם על פני האדמה המתחלחלת; פורי-הברזל של ווארטרלו.

וואטרלו, אחר הצהריים

בינתיים מגיעה השעה אחת. ארבע התקפות נהדפו אמנם, אולם הן דילדלו במידה ניכרת את כוחותיו של וולינגטון; והנה כבר מתכונן נפוליאון להסתערות המכרעת. הוא מחזק את הסוללות, המוצבות לפני בל-אליאנס ובטרם ירד על הגבעות-מסך-העשן של ההפגזה, סוקר נפוליאון במבט אחרון את שדה הקרב.

לפתע הוא מבחין, בצפון-מזרח, בצל כהה הולך וקרב, צל אשר כמו משתפך בין היערות , יחידות חדשות! ומיד הוא מפנה לשם את משקפתו כלום אין זה גרושי אשר, בעוז-רוח, הפר את פקודתו והמגיע עתה, באורח פלא? לא. שבוי המובא לפניו מספר כי זהו חיל החלוץ של צבא בליכר, היחידות הפרוסיות. עתה מתגנב לראשונה ללבו של הקייסר החשד, כי הצבא הפרוסי המובס נחלץ מרודפיו ומתחבר עתה, במועד הנכון, עם האנגלים שעה ששליש מצבאותיו הוא, מתמרן, ללא תכלית, בחלל הריק. ומיד הוא משגר מכתב בהול אל גרושי ובו הפקודה, לקיים בכל מחיר את הקשר עם המחנה הראשי ולמנוע את כניסתם של הפרוסים לזירת-הקרב.

אותה שעה ניתנת למארשאל ניי פקודת-התקפה. אכן יש להביס את וולינגטון בטרם תגיע אליו התגבורת הפרוסית; עתה לאור מפנה חמור זה, אין קורבן גדול מדי למען השגת הנצחון, אשר סיכוייו פחתו לפתע במידה ניכרת. עתה נמשכות במשך כל שעות אחר הצהריים ההתקפות הקטלניות, אשר בהן מסתער חיל הרגלים, גל אחרי גל על המישור. גל אחר גל מסתערים הרגלים על הכפרים שלא נותרו מהם עוד אלא עיי מפולת, גל אחר גל הם מתנגחים ונמחצים, ובכל פעם מסתער, על דגליו המתנופפים ברוח, גל חדש על שרשרת המגינים ההולכת ומידלדלת. אולם לפי שעה מחזיק וולינגטון מעמד ומגרושי טרם הגיע סימן חיים כלשהו. היכן גרושי? מדוע מתמהמה גרושי?" ממלמל הקיסר בעצבנות, בראותו כי חלוצי הפרוסים כבר הולכים ומתקרבים אל הזירה. גם סבלנותם של מפקדיו הולכת ומתערערת ובהחלטה נחושה להכריע את הכף בכל מחיר ולשים קץ למאבק, מטיל המארשאל ניי - המצטיין בעזות-נפש יתרה (שלושה סוסים כבר נורו והתמוטטו תחתיו) כשם שגרושי הוא מתון יתר על המידה - בהנף אחד את כל גדודי הפרשים הקיסריים למערכה. עשרת אלפים פרשים יוצאים למרוץ מות נורא זה, עולים על שרשראות הרגלים, רומסים את תותחיהם ומבקיעים את השורות הראשונות. ואמנם נהדפים הם לאחור, אולם כוחו של הצבא האנגלי הולך ודועך. חישוק הברזל המקיף את הגבעות הללו מתחיל להתרופף. ועתה כאשר חיל הפרשים הצרפתי המדולדל נסוג נוכח הרעשת התותחים הכבדה, יוצאים לעבר קו האש מילוייו האחרונים של נפוליאון, חיל-המשמר הותיק, והם מתקדמים, טורים טורים, בצעידה איטית וכבדה לכבוש את הגבעה, אשר הבעלות עליה תחרוץ את גורלה של אירופה.

ההכרעה

מן הבוקר רעמו ללא הפוגה ארבע מאות תותחים משני הצדדים. בחזית שועטים טורי הפרשים בדהרתם לעבר מוצבי התותחים היורקים בלי הרף, את אשם הקטלנית, תופים מדרדרים וכל המישור מרטט בהמולה רבת-צלילים זו. אולם למעלה, על שתי הגבעות, מטים שני המצביאים את אזנם למרחק, אל מעבר למהומת הקרב. אכן כרויה אזנם לצליל חרישי יותר.

שני שעונים מטקטקים חרש בידיהם. נפוליאון וולינגטון מציצים שניהם בלי הרף בשעון ומונים את השעות, את הדקות, העשויות להביא להם את התגבורת האחרונה והמכרעת. וולינגטון יודע, כי בליכר קרוב, נפוליאון מקוה לבואו של גרושי. לשניהם אין עוד רזררבות וזה שיגיע ראשון יקבע את גורלו של הקרב. שני המצביאים מכוונים את המשקפת לעבר שולי היער מקום שם מבשרת עתה התערפלות קלה את בואו של חיל החלוץ הפרוסי. האם אלה הן רק פלוגות בודדות, שנפרדו מן המחנה, האם זה הצבא כולו שהגיע לכאן במסע בריחתו בפני גרושי? כבר מתגוננים האנגלים בכוחות אחרונים, אולם גם כוחותיהם של הצרפתים הולכים וכלים. כשני מתאבקים בזירה עומדים הם זה מול זה, גונחים בזרועות הולכות ורפות, גונחים ומתנשפים ושניהם מחליפים כוח בטרם יאחזו זה בזה בפעם האחרונה הנה הגיע הסיבוב הסופי, סיבוב ההכרעה.

לבסוף נפתחת באגפם של הפרוסים הרעשת תותחים והנה עונה לעומתה אש רובים; “Enfin Grouchy!” סוף סוף גרושי! נושם נפוליאון לרווחה, בהסתמך על כך, שאגף זה מובטח עתה, אוסף הקייסר את שרידי חילותיו ומטיל אותם עוד פעם בלב לבו של צבא וולינגטון, לנפץ את הבריח האנגלי הסוגר על בריסל, לפרוץ את שערה של אירופה.

אולם אש הרובים המבורכת לא היתה אלא מעשה-כשל שנכשלו בו הפרוסים המתקרבים, משום שהתבלבלו למראה מדיהם הבלתי מוכרים של בני בריתם, אש הרובים פוסקת במהרה ועתה נוהרים ומשתפכים הם, באין מעצור, בהמוניהם מתוך היער. לא, אין זה גרושי החש עם יחידתו לעזרת הקייסר, אלא בליכר המביא עמו פורענות וכליון. הבשורה נפוצה חיש מהר בקרב חיילי הקיסר המתחילים לסגת ואמנם, לפי שעה, בסדר מניח את הדעת. אולם וולינגטון מיטיב להבין את משמעותו של רגע גורלי זה. הוא רוכב עד קצה הגבעה, שעלה בידו כל העת להגן עליה ולהחזיק בה, מסיר את מגבעתו ומנפנף בה לעבר האויב הנסוג. הג'סטה הזאת, האומרת כולה אמונה בנצחון, מובנת לאנשיו היטב. כבמחי יד קם על רגליו כל מה שנותר עדיין מן הצבאות האנגליים ומסתער על המוני הנסוגים. אותה שעה מתפרץ, מן הצד, חיל הפרשים הפרוסי ועולה על המחנה התשוש, המדולדל; והנה פורצת הצעקה הקטלנית; "Sauve qui peut!" יציל נפשו מי שיכול!" עוד דקות אחדות ומן הצבא הקיסרי המפואר לא נותר אלא זרם סחפני נטול רסן, של חרדת-מות, הגורף עמו הכל, גם את נפוליאון עצמו. כמו לתוך מים חסרי מגן וחסרי מוצקות מטילים עצמם הפרשים הדולקים אחרי הנסוגים לתוך הזרם הזה ודגים מתוכו, באין מפריע, את מרכבתו של נפוליאון, את אוצר הצבא, את כל כלי הרכב, את התותחים הצפים אין אונים על פני שטף מקציף זה של בהלה ואימה ורק בזכות הלילה היורד ובא, מציל הקייסר את חייו ואת חרותו. אולם האדם הצונח, בחצות, בבית המרזח הכפרי העלוב, מרופש והמום, על כסאו איננו עוד קיסר. ממלכתו, שלטונו, גורלו הגיעו לקצם ואבדו, הססנותו של איש קטן, נטול שאר-רוח ניפצה את אשר בנה הנועז בבני אדם בעשרים שנות גבורה.

החזרה אל היום-יום

בעוד צבא נפוליאון מפרפר פירפורי גסיסה אחרונים נוכח פני ההתקפה האנגלית המוחצת, דוהרת בכביש בריסל, מרכבתו המיוחדת של איש אשר שמו טרם התפרסם באותם הימים. מבריסל הוא אץ אל חוף הים מקום שם מצפה לו ספינה, להשיטו לאנגליה. פניו מועדות ללונדון ומטרתו להקדים בבואו את רצי המודיעין והנה תודות לבשורת הנצחון אשר עמו ושטרם נפוצה בשעה זו, עולה בידו לחולל מהפכה בבורסה; זהו רוטשילד, אשר במהלך גאוני זה מייסד ממלכה אחרת, שושלת חדשה. למחרת היום יודעת אנגליה כולה על הנצחון ובפאריז יודע פושה, הבוגד הנצחי, על התבוסה; וכבר מצלצלים בבריסל ובגרמניה פעמוני הנצחון.

למחרת בבוקר, נותר רק אדם אחד, שלא שמע עדיין דבר על וואטרלו, אף על פי שנמצא מרחק של ארבע שעות בלבד ממקום הפורענות: גרושי המסכן, אשר הלך בעקבות הפרוסים בעקשנות ובהתאם לתכנית, נאמן לפקודה אשר בידו. אולם מה מוזר; הפרוסים כמו נבלעו באדמה, אין הוא מוצא אותם בשום מקום וככל שהזמן חולף הולך ומתערער בטחונו. עוד מגיעים ממקום קרוב למדי רעמי התותחים, הם הולכים וגוברים ודומה כי משוועים הם לעזרה. הם חשים בריטוטה של האדמה וכל יריה אשר הדה מגיע אליהם כמו, מפלחת את לבם. והכל יודעים עתה, כי אין זו התנגשות מקומית המתחוללת שם, אלא קרב איתנים אדיר, קרב ההכרעה. בעצבנות משוטט גרושי על סוסו הנה והנה. קציניו נמנעים מלהתווכח עמו: הלא עצתם נדחתה, דעתם נפסלה.

ועל כן גאולה היא להם, כאשר הם נתקלים סוף סוף, ליד ואבר, ביחידה בודדת, בחיל המאסף של בליכר. כמטורפים הם מסתערים על הסוללות ובראשם ג'ראר אשר דומה, כי תחושה קודרת מריצה אותו אל זרועות המות. והנה פוגע בו כדור והוא נופל. עתה נדם קולו של המתריס העקשני ביותר. לפנות ערב עולה בידם לכבוש את הכפר אולם הרגשת כולם היא, כי אין עוד טעם וערך לנצחון פעוט זה שהרי לפתע, בהעלם אחד, נאלם שם, בשדה הקטל שאון הקרב ודממה גמורה השתררה מסביב. אכן מבעית ואימתני הוא אלם שלו זה, זוהי דממה מרושעת שכולה חדלון ומות. וכולם מרגישים כי רעמי התותחים היטיבו עמם מן השתיקה הסתומה הזאת, המורטת את עצביהם. מן הסתם כבר הוכרע הקרב, קרב וואטארלו, כאשר מגיע סוף סוף אל גרושי (מאוחר מדי), מכתבו של נפוליאון המשווע לעזרה. מן הסתם כבר הוכרע הקרב, קרב האיתנים, אולם מיהו המנצח?

הם מחכים כל הלילה. לשוא! שום בשורה אינה מגיעה משם. דומה כאילו שכח אותם הצבא הגדול והם עומדים, ללא תכלית, בחלל אפל וסתום. בבוקר הם מפרקים את מחנה-השדה וממשיכים בדרכם, עייפים עד מות ובהכרה ברורה כי אין עוד תועלת למסעם ולתימרוניהם. והנה, לבסוף, בשעה עשר לפני הצהרים מגיע בדהרה קצין מן המטה הכללי. הם עוזרים לו לרדת מן הסוס ומציפים אותו בשאלות. אולם הוא, אשר פניו הושחתו מעוצמת הזוועה שראה בעיניו, כשאגלי זעה מבצבצים על רקותיו והוא רועד בכל גופו מן המאמץ האל-אנושי, פולט דברים עילגים, סתומים, דברים שהם אינם מבינים אותם, דברים שהם אינם מוכנים ומסוגלים להבינם. הם חושבים אותו למטורף, לשיכור, כאשר הוא בשפתיים רועדות חוזר וטוען כי אין עוד קיסר לצרפת, ואין לה עוד צבא קיסרי, כי הובסה ואבדה המולדת. אולם מעט מעט נודעת להם מפיו האמת כולה, האמת הנוראה, המהממת, הקטלנית. גרושי עומד חיור ונשען על חרבו רועד בכל גופו; הוא יודע כי עתה עלה על דרך-היסורים של חייו. ברם הוא עומס על שכמו, ללא היסוס, את הנטל כפוי-הטובה של האשמה. איש הצבא הצייתני ומתון-המזג, אשר לא עמד בו כוחו ברגע הגדול של ההכרעה, חוזר עתה, עין בעין עם סכנה קרובה וממשית, להיות גבר וכמעט גיבור. הוא מכנס מיד את כל קציניו. דמעות של חרון וכאב נקשרות בעיניו כאשר הוא נושא לפניהם נאום קצר בו הוא מנמק את עמדתו ההססנית כשהוא, עם זאת, מביע את צערו העמוק על טעותו. בדומיה מקשיבים לדבריו הקצינים, אשר עוד אתמול היתה בלבם טינה אליו. כל אחד מהם רשאי היה לקטרג עליו ולהציג את עצמו כבעל הדעה הנבונה והנכונה יותר. אולם איש מהם אינו מעז ואינו רוצה לעשות זאת. הם שותקים ושותקים. הצער הממאיר חותם את שפתי כולם.

ודוקא בשעה זה אחרי שנית-הכשלון, מוכיח גרושי - מאוחר מדי - את מלוא כשרונו הצבאי. כל מידותיו הטובות, שיקול דעת, יעילות ואחריות, צפות ועולות בו מחדש כשר הוא נדרש לסמוך על עצמו ולא עוד על הפקודה הכתובה. מכותר על ידי מחנה, העולה במספרו פי חמש על כוחותיו הוא, מוביל גרושי - השג תכסיסי למופת – את יחידתו חזרה דרך שורות האויב ממש, מבלי לאבד אף חיל ואף תותח, ובמבצע זה הוא מציל לצרפת, מציל לקייסרות, את צבאה האחרון. אולם בהגיעו למולדת אין שם עוד קיסר, שיודה לו, ואין עוד אויב אשר נגדו יוכל להוביל את חייליו. אכן הגיע מאוחר מדי, מאוחר מדי לתמיד. אף על פי, שלמראית עין עוד נתונה דרך חייו בסימן של עליה, אף על פי שהוא זוכה להתמנות למצביא עליון ולפאר של צרפת, אף על פי שהוא מצטיין בכל תפקיד, המוטל עליו, אין דבר בעולם העשוי להשיב לו את הרגע האחד, שמינה אותו לשליטו של הגורל - והוא נכשל במבחן זה, כשלון חרוץ.

זוהי נקמתו הנוראה של הרגע הגדול, היורד אך לעתים רחוקות אל חייהם של בני התמותה, באיש הנבחר, שנכשל כי לא עמדו בו כוחותיו לנצלו כראוי. כל המידות הטובות, כגון זהירות צייתנות, שקדנות ומתינות, המסייעות בידי האדם למלא אחר תביעותיו של מהלך החיים היום יומי, הרי הן נמסות אין-אונים בכורו הלוהט של הרגע הגורלי הגדול, הזקוק תמיד אך ורק לגאוניות בצורו את צורתה לדורות הבאים. בבוז הוא דוחה מעליו את ההססן ורק את עז-הנפש מרים הוא בזרועותיו הלוהבות אל רקיעי הגיבורים.