ב-8 במאי 1915 נסתיימה תקופה גורלית בתולדותיה של ארצות-הברית : יום לפני כן טורפדה אנייח-הנוסעים האמריקאית הגדולת "לוזיטניה" על ידי צוללת גרמנית בקרבת החוף האירי, ולמעלה ממחצית נוסעיה - נשים, ילדים ואנשי-שם רבים - ירדו תהומה בין גלי הים. היה זה אחד האסונות הימיים הגדולים ביותר בהיסטוריה, ויחד עם זה מאורע היסטורי כקרב אלאמו או כטיבוע ה"מיין". אמריקה הבינה שחלפו הימים בהם הגן עליה האוקיינוס השקט, ותוך שנתיים הצטרפה למלחמה באירופה ותפסה עמדה חדשה בחזית הפוליטית, בה היא מחזיקה עד עצם היום הזה. מותם הטראגי של 1,198 נפשות פתת דף חדש בהיסטוריה.

הנה תיאור האסון מפי אחד הנוסעים :

השגרירות הגרמנית בוושינגטון פירסמה ב-22 באפריל 1915 אזהרה לנוסעים, העומדים לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בדבר מצב המלחמה השורר בין גרמניה ובין אנגליה ובנות בריתה. האזורים הסמוכים לאיים הבריטיים, נאמר באזהרה, מהווים אזור מלחמה, אניות המפליגות בימים אלה עלולות להיפגע, ונוסעיהן מסכנים את עצמם. "לוזיטניה" היתה הגדולה והמהירה באניות העושות דרכן באוקיינוס האטלנטי, ומרבית נוסעיה זילזלו בסכנה שהוזהרו עליה. כשנשאל אחד הנוסעים החשובים ביותר, אלפרד וואנדרבילט, איל ההון האמריקני מה דעתו על הסכנה הנשקפת מצד הצוללות הגרמניות, פרץ בצחוק. ,;מה יש כאן לחשוש ?" אמר. "אנייתנו מהירה יותר מצוללת גרמנית, ונוכל להתחמק ממנה בקלות".

"הפטפוט הזה על טירפוד - בדיחה"

העיתונאי שראיין את וואנדרבילט פנה גם לרב-החובל של הספינה, הקפיטן טורנר, והציג לו אותה שאלה.
"הפטפוט הזה על טירפוד הספינה הוא הבדיחה הטובה ביותר ששמעתי אי פעם !", השיב רב-החובל.
יומן הראינוע הנציח את ההפלגה, והמסריטים, ששמע הסכנה הגיע אליהם, התלוצצו: "נקרא לסרטנו: ,המסע האחרון של לוזיטניה'!"
אולם לא כל הנוסעים היו במצב-רוח מרומם. צ'ארלס א. פלאמונדון ואשתו מרי, מאילי ההון של שיקאגו, קיבלו ברגע עלייתם על הסיפון מברק מוזר. חותם אלמוני בשם "מורטה" ("מוות") הזהירם להימנע מההפלגה, אם חייהם יקרים להם. מברקים דומים, שהיו חתומים בשמות דמיוניים, כגון "ג'ורג' ז'ונס" ו"ג'ון סמית", הגיעו גם לידי נוסעים אחרים.

בשמונה שנות קיומה העבירה "לוזיטניה" לא פחות מרבע מיליון נוסעים מיבשת ליבשת, ועתה עשתה דרכה בטח ובנחת: מהירותה ביום הראשון למסע היתה 501 מילין ימיים בלבד, לעומת 617 מילין, מהירות שיא שהגיעה אליה בהפלגות קודמות. פעלו שלושה רבעים מכבשניה, ולא היה כל צורך להסיק את כולם - 192 במספר. רב-החובל התרברב, שמהירות אנייתו עולה בששה קשרים לפחות על זו של הצוללת הגרמנית המהירה ביותר... הוא לא חשש מכל סכנה. אנייתו, אמר, נייטראלית ואינה חמושה.
הימים חלפו ללא דאגה, וכל הנוסעים נהנו ממזג-האויר הנוח, ואף לא הקדישו תשומת לב רבה לתרגיל שעת-חירום. באניה היה ציוד חירום ל-2,564 נוסעים, דהיינו עבור הרבה למעלה ממספר המפליגים: רב-החובל לא שכח את אסון "טיטאניק", שאירע לפני שלוש שנים, ודאג למיתקני הבטיחות הדרושים.
ביום ה' בערב נערך באניה קונצרט הפרידה והכל פנו לאריזת חפציהם, לקראת הירידה בנמל ליברפול.

המברק - כרעם משמיים בהירים

והנה, כרעם משמיים בהירים נתקבל בשעה 7.50 בערב מברק שנשלח על ידי האדמיראליות הבריטית: "צוללות גרמניות בקרבת החוף הדרומי של אירלנד". רב-החובל פקד מיד להכפיל את מספר אנשי המשמר, וכל הצוות הוזהר וקיבל הוראות לעקוב אחר פריסקופ או כל הפץ חשוד דומה לו על פני המים.

ניתנו הוראות קפדניות להאפלה, ודעתו של רב-החובל נחה. סבור היה שהכל כשורה.
שבע פעמים במשך הלילה חזרה האדמיראליות הבריטית על אזהרתה החמורה. אך הלילה עבר ללא תקריות. כבכל חמשת הלילות הקודמים, אף ספינה לא נראתה באופק, שום אורות לא הופיעו, וכל דבר חשוד לא נתגלה. השומרים פיהקו. רב-החובל נתן הוראות למקרה של קבלת שידור אזהרה נוסף, ועלה על משכבו.
ב-7 במאי בבוקר נתעוררו הנוסעים לשמע צפירה, שהושמעה לרגל הערפל הסמיך. רב-החובל הורה להגביל את המהירות ל-18 קשר. כוונתו היתה להגיע לליברפול בשבת לפנות בוקר, כך שהאניה תעשה את סוף הדרך – המסוכן ביותר - בשעות החשיכה.
הערפל גבר, ומהירות האניה הוגבלה עוד יותר: מ-18 ל-15 קשר. בשעות הצהריים התפזר הערפל, והאניה חזרה למהירותה המקובלת. הכל עלו על הסיפון כדי להבחין בחוף, וב-1.30 בצהריים כבר אפשר היה לראות את מגדלי הכנסיות. אבן כבדה נגולה מלבותיהם של יודעי דבר. ברור היה, שהסכנה המדומה, ואולי הממשית, חלפה.

הקפיטן הגרמני רשאי היה לשבוע נחת

אותה שעה הגיעה למי החופין בקצה הדרום-מערבי של אירלנד הצוללת הגרמנית "או-20". קפיטן לויטננט ואלטר שוויגר רשאי היה לשבוע נחת: בשתי היממות האחרונות הטביע שתי אניות-קיטור והפגיז אניה שלישית.
בשעה 2 בקירוב גילה שוויגר קווי אניה גדולה, שנפחה עולה על 30 אלף טונות ואורכה נמשך קרוב ל-300 מטר. אניית הענק נסעה בקו ישר כמחט, ובמהירות לא גדולה, והיוותה מטרה אידיאלית. אכן, אף קצין ימי לא-מנוסה לא היה מתקשה לפגוע בספינה זו.
כך הגיעה הדקה הגורלית : 14.09 ב-7 במאי 1915.
"אש !" פקד הקפיטן הגרמני וירה טורפידו בעל משקל של טונה מלאה ממרחק של 700 מטר. היתה זו פגיעה - ישר למטרה. הפגיעה הישירה גרמה להתפוצצות לא רק של. חומר-נפץ, אלא של דודי האניה. קצין המיברקה עוד הספיק לשדר קריאה לעזרה :
"חושו מיד לעזרתנו. אסון חמור. במרחק של עשרה מילין מאולד הד קונסייל".
אניות רבות קלטו את הקריאה לעזרה, ותוך דקות אחדות נודע בכל הסביבה, ש"לוזיטניה", מלכת האטלנטיק, נתונה בסכנה וחשו לעזרתה.
באניה שרר תוהו-ובוהו. נוסעי המחלקה השלישית עלו בבהלה מבטן האניה סירות ההצלה הורדו בניגוד להוראות. נוסעים רבים סבורים היו, שבטוח יותר להישאר באניה, מכיוון שהצוללת עלולה להתקיף באש מכונות יריה את אלה שינסו להימלט ממנה בסירות. אחרים תלו תקוותם באניה, אולי בכל זאת לא תטבע, וסירבו לקפוץ למים הקרים של האטלנטיק. כל העניין נמשך כעשרים דקה בלבד : "לוזיטניה" ירדה לתהום.

1,198 נפש ירדו לטמיון. רק ניצולים מעטים הגיעו אל החוף, ביניהם רב-החובל טורנר, שנשאר באנייתו עד הרגע האחרון. אמריקה זועזעה עמוקות. לפתע עמדה על משמעותה המלאה של המלחמה. וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמיראליות, התגונן וטען שאין בידי אנגליה אמצעי הגנה על צי הסוחר הזר, או על אניות-נוסעים זרות.

ב-13 במאי שיגר נשיא ארה"ב, וילסון, את איגרתו הראשונה לגרמניה.
הוא דרש גינוי רשמי של המעשה והבטחה שהדבר לא יישנה בעתיד, וגרמניה נתבעה להתחייב שלהבא לא תתקיף ספינות בלתי חמושות ללא אזהרה.
קולונל הויז, יועצו המיוחד של וילסון, היה הראשון שעמד על המצב בשעה שרשם ביומנו : "המלחמה עם גרמניה בלתי נמנעת".
באנגליה נתמנתה ועדת חקירה בראשות הלורד מרסי, שחקר גם את אסון "טיטאניק", ונגבו עדויות מ-36 ניצולים, כולל רב-החובל. ב-31 בינואר 1917 פירסמה גרמניה הכרזה בה הודיעה שתנהל מלחמה בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת בים. בתגובה הורה וילסון לספק נשק לאניות צי הסוחר. ב-17 במארס הוטבעו שלוש אניות-משא אמריקאיות, ו-24 אמריקנים קיפחו חייהם. ב-2 באפריל 1917 הכריזה ארצות-הברית מלחמה על גרמניה.