המהפיכה הבולשביקית, שנתחוללה בשנת 1917, חוללה מפנה גורלי בתולדות הזמן החדש. המהפיכה נרקמה, למעשה, מאז ראשית המאה, אך השתתפותה של רוסיה הצארית במלחמת העולם הראשונה החישה את התפוררותה של הקיסרות. האבידות הכבדות בחזית, הרשלנות הפושעת בכל הנוגע לאספקה הנחוצה ללוחמים, שחיתות בצמרת-המדינה והתעמולה הקומוניסטית - כל אלה חברו יחדיו למוטט את הצאר. ב-15 במארס 1917 נאלץ הצאר ניקולאי השני לוותר על כסאו, הוכרזה רפובליקה, אבל גם הממשלה הזמנית החדשה לא אצרה כוח לבלום את ההידרדרות הפנימית. בערים הגדולות של רוסיה קמו "מועצות" (סובייטים) של פועלים. המועצות החלו מנהלות למעשה את הנעשה במחוזותיהן, במגמה להגשים מהפיכה סוציאלית- פרוליטארית ולהדיח את היסודות הבורגניים הן מן הממשלה והן מן המדינה.

ב-1917 היה מצבה של גרמניה הקיסרית בכי רע. התסיסה ברוסיה הפיחה תקוה בלב הגרמנים : אם תתפורר המעצמה הרוסית, ישוחרר הכוח הגרמני מחזית המזרח ויוכל להטות את כף-המאזניים בחזית המערב. על-מנת להחיש את נפילת הצאר, ולוודא את הצלחת המהפיכה הקומוניסטית ברוסיה, איפשרו הגרמנים לראש מנהיגי הפועלים הרוסיים, לנין, לחזור לרוסיה ממקום גלותו בשווייץ. הגרמנים העמידו לרשותו קרון-רכבת מיוחד.

את סיפורו של המסע ההיסטורי כתבה נדז'דה קרופסקאיה, רעייתו של לנין, אשר ליוותה אותו בלכתו לארץ-גזירה, ובשנת 1900 הצטרפה אליו בצאתו לגלות.

ב-8 באפריל 1917 - כמה ימים לאחר שהכריזה ארצות-הברית מלחמה על גרמניה והחמירה בזאת לאין-שיעור את מצבו של הקיסר הגרמני – העלו הגרמנים שלושים מהגרים רוסיים, בראשותו של לנין, על רכבת גרמנית בציריך. הרכבת הוליכה את החבורה דרך גרמניה, שוודיה ופינלנד אל פטרוגראד, לשם הגיעו ב-16 באפריל. כעבור יומיים נשא לנין בפטרוגראד את נאומו הפרוגראמאטי על תפקידו של הפרוליטאריון באותו מעמד גורלי בדברי ימי רוסיה.

עם הופעתו קיבלה המהפנה תנופה אדירה.

הנה סיפורה של נדז'דה קרופסקאיה :
כאשר הגיע המכתב מברן ובו הידיעה כי המשא-ומתן של פלאטן נסתיים בהצלחה וכי הפרטי-כל טעון חתימה בלבד ואנו יכולים עתה לצאת לרוסיה, החליט איליץ' מיד : "אנו יוצאים לברן ברכבת הראשונה !" עד צאת הרכבת נותרו שעתיים בלבד. במשך השעתיים האלה היה עלינו לחסל את כל "משק הבית" שלנו, לערוך את החשבון עם בעלת-הבית, להחזיר את הספרים לספריה, לארוז וכיוצא באלה. "סע לבדך, אני אצא אחריך מחר", הצעתי, אבל איליץ' לא אבה לשמוע על כך. "לא ולא, אנו יוצאים יחדיו". ואכן, תוך שעתיים סידרנו את כל העניינים : הושמדו מכתבים, נארזו הספרים, דברי לבוש ושאר החפצים החיוניים ועזבנו את הבית. יצאנו ברכבת הראשונה לברן.
בבית-הנתיבות של ברן נפגשו החברים למסע לרוסיה: אנחנו, בני הזוג זינובייב, האוסייביצ'ים, אינא ארמאן, הזוג סאפארוב, אולגה ראוויץ', אברהמוביץ, מלה-שו-דה-פון, גרבלסקאיה, כאריטונוב, רוזנבלום, בויזוב, מישה צחאקאיה, משפחת מאריינהוף וסוקולניקוב. ראדק, שהציג את עצמו כרוסי, אף הוא נסע עמנו. בסך הכל היינו 30 איש, מבלי לקחת בחשבון את רוברט הקטן בעל השיער המקורזל, בנה בן ה-4 של בונדיסטית, אשר נסע עמנו. פריץ פלאטן ליווה אותנו בדרכנו.
"מגיני המולדת" הרימו קול צעקה גדולה בשל מסע זה של הבולשביקים דרך אדמת גרמניה. במתן היתר-המעבר יצאה, כמובן, ממשלת גרמניה מתוך ההנחה, שהמהפיכה היא האסון הגדול ביותר למדינה, וכי המהגרים הבולשביסטיים הבינלאומיים, שהורשו לעבור את אדמת גרמניה, נחוצים כדי להבעיר את אש המהפיכה ברוסיה. מובן מאליו, שהבולשביקים ראו כחובתם לפתח ברוסיה תעמולה למען המהפיכה, שכן נצחון המהפיכה הפרוליטארית היה תכלית כל פעילותם, ולכן לא עניין אותם כהוא-זה מהי דעת הממשלה הגרמנית הבורגנית עליהם. הם ידעו, ש"מגיני המולדת" מתייחסים אליהם בבוז, אך מאידך גיסא, ידעו שהמוני העם יילכו אחריהם. אז, באותו ה-27 במארס, העזו רק הבולשביקים לערוך את המסע הזה דרך גרמניה, אך כעבור חודש ימים ניצלו למעלה מ-200 מהגרים אחרים, וביניהם מארטוב ומנשביקים אחרים, את האפשרות של מסע דרך גרמניה.

"מה עושה כאן הכרטיסן !"

איש לא בדק את מטעננו ולא שאל לדרכונינו שעה שעלינו לרכבת. לנין התבודד והתכנס בתוך עצמו, כשמחשבותיו כבר מפליגות לעבר רוסיה. בדרך שוחחנו על דברים של מה בכך. בכל הקרון כולו נצטלצל קולו העליז של רוברט הקטן, אשר גילה חיבה יתירה אל סוקולניקוב, והיה מתחמק מכל שיג ושיח עם הנשים שבחבורה. הגרמנים השתדלו להראות לנו, שגרמניה עדיין שופעת כל טוב. ארוחת-הצהריים שהוגשה לנו היתה כה מצויינת ומשופעת, שאנו, המהגרים, כבר לא היינו מסוגלים לכלותה. כאשר היינו מציצים החוצה מבעד לחלונות, הופתענו מהיעדרם המוחלט של גברים מבוגרים, ובבתי-הנתיבות, וכן בערים ובשדות שעל פניהם עברה הרכבת, ראינו אך ורק נשים, בני נוער וילדים. תמונה זו עמדה נגד עיני לאחר מכן, בימים הראשונים בפטרוגראד, אשר המתה מחיילים שמילאו גם את כל קרונות הרכבת החשמלית.

בברלין הוסטה רכבתנו אל מסילה צדדית. בקרבת הבירה הגרמנית עלו אל הקרון שלנו אי-אלה סוציאל-דמוקראטים גרמנים וניתן להם תא נפרד. איש מהחבורה שלנו לא דיבר עמם, רק רוברט הקטן הציץ מתוך סקרנות לתוך תאם ושאל את הגרמנים בצרפתית : "מה עושה כאן הכרטיסן ?" אינני יודעת אם הגרמנים השיבו לשאלתו של רוברט בדבר מעשיו של הכרטיסן ; מכל מקום, לא עלה בידי הגרמנים להציג את שאלותיהם לבולשביקים.
ב-31 במארס חצינו את גבול שבדיה. בשטוקהולם נערכה לכבודנו קבלת-פנים על ידי הסוציאל-דמוקראטים חברי הפרלמנט השבדי: לינדהאגן, קארלסון, שטרום, טורה נרמן ואחרים. באולם היה תלוי דגל אדום ונתקיימה אסיפה.

"תחי המהפיכה העולמית!"

שוב איני יכולה להיזכר על המוצאות אותנו בשטוקהולם, שכן כל מעיינינו היו כבר נתונים לרוסיה. הממשלה הרוסית הזמנית לא התירה את הכניסה לרוסיה לפלאטן ולראדק. משבדיה יצאנו לפינלאנד במיגררות פיניות. עתה היה כבר בעינינו הכל כה אהוב ומוכר: הנסיעה במחלקה השלישית העלובה של הרכבת, החיילים הרוסים - הכל נראה לנו נהדר ממש. עד-מהרה מצא לו רוברט ידיד בחייל רוסי קשיש, התיישב על זרועו, חבק בידיו הקטנות את צווארו ואכל מידיו פירורי גבינה לבנה. כולנו נצמדנו אל החלונות. בתחנות אותן עברנו התגודדו החיילים בקבוצות. אוסייביץ' שירבב ראשו בעד החלון וקרא : "תחי המהפיכה העולמית !" החיילים נתנו בו מבט תמה. סגן חיוור-פנים עבר פעמים מספר על פנינו, וכאשר איליץ' פסע יחד עמי אל הקרון הסמוך הריק מאדם, התיישב הקצין לידינו ונכנס בשיחה עם איליץ'. ברם, הקצין ייצג את השקפתם של "מגיני המולדת". ולאדימיר איליץ' הסביר לקצין את השקפתו-שלו. גם הוא היה חיוור שלא כרגיל. לתוך הקרון נכנסו חיילים נוספים, עד אשר התמלא הקרון כולו. החיילים טיפסו על הספסלים, להיטיב לראות את פני האיש אשר דיבר אליהם בשפה כה מובנה להם על מלחמת השודדים. מרגע לרגע הלכה הבעת פניהם ונעשתה מתוחה יותר ויותר.

 בתחנת ביילואוסטרוב קיבלו את פנינו אחותו של לנין, מאריה איליניצ'נה, שליאפניקוב, החברה שטאל וחברים אחרים, בין מקבלי פנינו היו גם פועלות. החברה שטאל הפצירה בי כי אומר מלים מספר לפועלות, אולם מרוב התרגשות חשתי כעין מחנק בגרוני. המשכנו בדרכנו יחדיו. לנין שאל אם יאסרונו בתחנתנו הסופית. החברה חייכה למישמע השאלה. כעבור זמן-מה הגענו לפטרוגראד.
המוני העם של פטרוגארד - פועלים, חיילים ומלחים - באו לקבל את פני מנהיגיהם. בתוך ההמון הבחנתי באחדים מחברינו, וביניהם צ'וגורין, מי שהיה תלמיד בית-הספר של המפלגה בלונג'יומו, ועל כתפיו קשור צעיף אדום ורחב ; פניו היו שטופות דמעות. סביבנו ים של ראשים מתנועעים.

לנין - למכונית משוריינת

מי שלא נתנסה בחוויה של מהפיכה, אינו יכול לתאר לעצמו את דמותה החגיגית, רבת ההדר וההוד. דגלים אדומים, פלוגת-כבוד של מלחי קרונשטאט, הזרקורים של מבצר פטר-פאולוס אשר האירו לפנינו את הדרך מתחנת-הרכבת הפינית ועד לארמון קששינסקה, מכוניות משוריינות ושורות ארוכות של פועלים ופועלות לאורך כל דרכנו.
כנציגים רשמיים של הסובייט הפטרוגראדי של צירי הפועלים והחיילים באו לקבל את פנינו בתחנת-הרכבת : טשצ'יידסה וסקובילב. החברים הוליכו את לנין אל החדרים שהיו שמורים בעבר לצאר בתחנת-הרכבת, שם המתינו לו טשצ'יידסה וסקובילב. אך יצא לנין מבניין התחנה, ניגש אליו קצין בדרגת סרן, הצדיע לפניו ומסר לו דין-וחשבון כלשהו בנוסח צבאי. לנין, אשר הופתע למישמע אוזניו, נבוך כלשהו והרים את ידו אל כובעו. לפנינו עמד משמר-כבוד, ועל פניו עברו לנין וכל חברי קבוצת המהגרים. נכנסנו לתוך המכוניות שהמתינו לנו. את לנין עצמו העמידו בתוך מכונית משוריינת פתוחה והסיעוהו אל ארמון קששינסקה. "תחי המהפיכה הסוציאליסטית העולמית !" - קרא לנין אל ההמון בן האלפים הרבים אשר הקיף אותנו.

לנין חש בכל חושיו את ראשית המהפיכה במלוא משמעותה. אותנו הביאו אל ארמון קששינסקה, לשם הועבר אז מקום מושבם של הוועד המרכזי ושל הוועד הפטרוגראדי. בקומת-הגג התיישבנו סביב שולחן התה. הנציגים הפטרוגראדיים רצו לשאת נאומי-ברכה, אבל לנין כיוון את השיחה אל הנושא שעניין אותו ביותר: - מהי הטקטיקה שיש לנקוט בה. לפני הבית הצטופף המון רב של פועלים וחיילים. לנין היה נאלץ לצאת אל המרפסת ולנאום לפני הקהל. הרושם של קבלת-הפנים הזו, ההתרשמות מההמונים האלה, שהמהפיכה עוררה אותם והביאתם לכאן, האפילו על כל התרשמות אחרת.

לא היו מלים בפינו כדי להביע את התרגשותנו

יצאנו הביתה, אל ביתנו, כלומר, לביתה של אחות לנין, אנה איליניצ'נה, ושל בעלה, מארק טימופייביץ. הם התגוררו בצד "הפטרוגראדי" של רחוב שירוקאיה. הוכן לנו חדר מיוחד. בנה הקטן של אנה איליניצ'נה, גורה, קבע בפתת חדרנו שלט עם הכתובת : "הפרוליטארים של כל הארצות - התאחדו !". באותו הלילה כמעט ולא החלפנו מלה, ולאדימיר איליץ' ואנוכי - לא היו מלים בפינו להביע את התרגשותנו מכל אשר מצאנו, אבל גם ללא מלים הבינונו איש את רעותו.
אסור היה לאבד אף דקה. אך התעורר לנין למחרת בבוקר, וכבר באו החברים לקרוא לו להתייעצות של הסיעה הבולשביסטית בוועידה הכלל-רוסית של מועצות הפועלים והחיילים. הוועידה נערכה בארמון הטאורי, באחת הקומות העליונות, ושם ניסח לנין ב-12 סעיפים את דעתו על מה שיש לעשות בשעה זו. בסעיפים האלה הוא העריך את המצב, מנה בבהירות ובגלוי את המטרות שאליהן יש לחתור, וכן היתווה את הדרכים בהן יש ללכת במגמה להגשים את המטרות. אנשינו היו ברגע הראשון נבוכים במקצת. לרבים מאתנו נראה היה, שניסוחו של לנין חריף מדי, וכי טרם הגיעה השעה לדבר על המהפיכה הסוציאליסטית.
בקומה שמתחתינו קיימו המנשביקים ישיבה משלהם. אחד מחבריהם עלה אלינו והציע כי לנין ישא אותה הרצאה בישיבה המשותפת של צירי שתי הסיעות : המנשביסטית והבולשביסטית.*) הסיעה הבולשביסטית החליטה, שעל לנין לחזור על נאומו באסיפה המשותפת של כל הסוציאל-דמוקראטים, האסיפה הזאת התקיימה באולם הגדול של הארמון הטאורי. עם כניסתו לאולם, היה הדבר הראשון אשר ריתק את עיני - דמותו של גולדנברג (משקובסקי), אשר היה בין היושבים ליד שולחן-הנשיאות. בימי המהפיכה של 1905 היה ידוע כבולשביק עקבי, אחד החברים הקרובים ביותר למאבקנו, עתה נמנה עם חסידי פליבאנוב ועבר אל מחנה "מגיני המולדת".

גולדנברג נשא נאום חריף נגד לנין

לנין נאם במשך כשעתיים. גולדנברג נשא נאום חריף ביותר נגד דברי לנין; הוא טען, כי לנין הניף את דגל מלחמת-האזרחים בתוך מחנה הדמוקראטיה המהפכנית. היה עתה ברור עד כמה נפרדו דרכינו. אני נזכרת גם בנאומה של החברה קולונטאי, אשר הגנה בלהט על עקרונותיו של לנין.
פליכאנוב, בעיתונו "יידינסטוו" ("אחדות") כינה את הסעיפים ("התיזות") של לנין בשם "הזיות הקדחת".
כעבור שלושה ימים (ב-7 באפריל) פורסמו התיזות של לנין ב"פראבדה". כבר למחרת היום הופיע ב"פראבדה" מאמר מאת קאמינייב, תחת הכותרת "חילוקי-הדיעות שבינינו", ובו הסתייג מהתיזות של לנין. במאמר פרי-עטו של קאמינייב נאמר, כי התיזות של לנין מבטאות אך ורק את דעתו הפרטית של לנין, ואין העיתון "פראבדה", וגם לא לשכת הוועד המרכזי, שותפים לדעותיו. הצירים הבולשביסטים לוועידה, אשר בפניהם הציע לנין את התיזות האמורות, היו מעדיפים לקבל את התיזות של לשכת הוועד המרכזי. לדבריו, שומר ה,,פראבדה" אמונים לקו הקודם שלו.

כך נפתח המאבק בקרב הסיעה הבולשביסטית. המאבק לא האריך ימים. מקץ שבוע נערכה ועידת המועצה הפטרוגראדית של הבולשביקים, וזו התייצבה לימין לנין. הוועידה נמשכה שמונה ימים (מה-14 עד ה-22 באפריל) : במשך הימים האלה התרחשו כמה וכמה אירועים חשובים אשר הוכיחו את צדקתו של לנין.
ב-7 באפריל - ביום בו נתפרסמו התיזות של לנין - עוד הצביע הוועד הפועל של הסובייט הפטרוגראדי בעד "מלווה החירות".

הפגנות מאי אדירות שרוסיה טרם ראתה כמותן

העיתונות הבורגנית ועלוניהם של "מגיני המולדת" פתחו בהסתה פרועה נגד לנין והבולשביקים. איש לא ייחס חשיבות כלשהי להבהרתו של קאמינייב, שכן כולם ידעו, שבתוך הסיעה הבולשביסטית עצמה תהיה ידו של לנין על העליונה. ברם, ההסתה גרמה לפופולאריזציה מהירה של התיזות של לנין. את המלחמה כינה לנין "מלחמה אימפריאליסטית" ו"מלחמת שודדים" ; כולם ראו - הנה לנין מצדד בשלום בכנות. עמדתו זו הלהיבה את המלחים, החיילים ואת כל אלה אשר לגבי דידם היתה המלחמה שאלת חיים ומוות. ביום ה-10 באפריל נאם לנין בפני גדוד איסמאילוב, וב-15 באפריל יצא לאור הגליון הראשון של עיתון החיילים, "סולדאטסקאיה פראבדה" ; ב-16 באפריל הפגינו המלחים והחיילים של פטרוגראד נגד ההסתה אשר בויימה נגד לנין והבולשביקים.

ביום ה-1 במאי נערכו ברחבי הארץ כולה הפגנות מאי אדירות, שרוסיה לא ראתה עוד מימיה. ידו של לנין היתה על העליונה.

הממשלה הרפובליקאנית הרוסית ניסתה לרסן את השפעתם של הבולשביקים, אבל "המהפיכה האדומה" גברה עליה. בראשית נובמבר 1917 עבר השלטון לידי ולאדימיר איליץ' לנין ועמיתיו הבולשביקים. כך קמה "ברית-המועצות".

*) מנשביקים - סיעת המיעוט בתנועה המהפכנית ו-בולשביקים - סיעת הרוב.