בימי מהפכת 1848 נוצרה ההזדמנות הראשונה להשתתפות ממשית ומתמשכת של יהודים בענייניה הפוליטיים של גרמניה. יהודים ליברליים היו להוטים להצטרף למאבק, לא רק כדי להשיג אמנציפציה ליהודים אלא כשותפים מלאים במאבק על חירות ואחדות בגרמניה. בראשית מארס 1848 ביטא פיליפסון את התלהבותו מן הסיכוי לשינויים מרחיקי לכת, וקרא ל"חבריו לאמונה", לראות את עצמם עתה כחלק מן החברה האזרחית הגרמנית, המחזיקים באמונתם מבלי שייאלצו להתכחש לפטריוטיות המפעמת בלבם. על התרוממות הרוח שהשרה המצב המהפכני החדש על פלח גדול מיהדות מגרמניה באותם הימים, ניתן ללמוד מתוך ה"קול קורא" שפרסם ליאופולד שטיין, הרב הליברלי של פרנקפורט:

...איננו רואים יותר בעניין שלנו דבר-מה מיוחד, אחד הוא עם עניינה של המולדת, הוא ייקבע עם ניצחונה או מפלתה... אנו גרמנים בלבד ורוצים להיות גרמנים בלבד! אין לנו מולדת אחרת ואיננו רוצים שום מולדת אחרת פרט לגרמניה! אנו יזרעליטים רק על פי האמונה, בכל הדברים האחרים שייכים אנו בפנימיותנו למדינה שבה אנו חיים...

ואכן, את הביטוי הבולט ביותר להזדהות היהודים עם המאבק המתמשך אפשר למצוא בתגובתם של חוגים אורתודוקסיים מסוימים לאירועי 1848. על אף החשיבות שייחסו לאופיה הלאומי של היהדות, הצטרפו לא מעט יהודים אורתודוקסים למאבק לאמנציפציה ולחירות. בתשובה לשאלות הקשורות לבחירות שעמדו להיערך בבוואריה, פנה רב המחוז של אנסבך, (Ansbach) בחוזר אל הקהילות הסרות למרותו, ובו הצהיר כי:

הבחירות לנציגים לפרלמנט הגרמני הן למען המולדת הגרמנית שלנו כולה וזהו המעשה החשוב ביותר שעלינו לעשותו. לנוכח משמעותו של מעשה זה לכל היזרעליטים הגרמנים, יש לא רק היתר דתי אלא אפילו חובה דתית קדושה שהם [היזרעליטים] יימצאו במועד הבחירות. במקום הבחירה ושיבחרו על פי מצפונם לטובת המולדת ⁽¹⁾...

למעשה, קיבלו היהודים את זכות הבחירה כבר בקדם-פרלמנט (Vorparlament), ואספה זו, שחבריה הוזמנו מכוח מעמדם הלאומי כללה שישה חברים יהודים: ברתולד אאורבך (Auerbach), שכבר התפרסם אז כמחברם של "סיפורים כפריים מן היער השחור"; יוליוס פירסט (Julius Fürst), מזרחן בן לייפציג ועורך כתב העת היהודי ליברלי ;Der Orient יוהאן יעקובי, דמוקרט ליברלי בולט ואחד מן הרופאים היהודים הרבים שהתגלו כמהפכנים חברתיים קיצוניים בתקופת המהפכה; איגנץ קורנדה (Kuranda), נציג מאוסטריה, היסטוריון ספרותי והמוציא לאור של ה- Grenzboten; מוריץ פייט (Veit), מו"ל ברלינאי ודמות בולטת בחיי הקהילה היהודית המקומית; ואחרון, גבריאל ריסר, שהיה עתיד להיות חבר פעיל בוועדת החוקה של הפרלמנט של פרנקפורט וסגן הנשיא השני שלו, החל מאוקטובר 1848. נציגים נוספים במשלחת לאספה הלאומית בכנסיית פאול הקדוש שבפרנקפורט ע"נ מיין, כמו אדוארד סימון, מוריץ הקשר ויוהאן הרמן, היו יהודים שהוטבלו לנצרות בילדותם או מכל מקום, ממוצא יהודי. נראה כי עובדה זו לא פגעה בקריירה הפוליטית שלהם, לפחות לא באותו שלב מהפכני.

לראשונה נבחרו עתה היהודים לפרלמנטים או לאספות הבוחרים גם במדינות גרמניה השונות: פרוסיה, בוואריה, בראונשווייג, מקלנבורג-שוורין, סכסוניה-אנהלט, הסן-הומבורג, וכן בערים פרנקפורט ע"נ מיין, המבורג וליבק. נוכחותם המספרית הייתה גדולה יחסית גם בין הפעילים ברחובות, וכן בלטה התלהבותם בכלל בימיה הראשונים של המהפכה. בברלין, שם היוו היהודים באותם הימים כ- 2% מן האוכלוסייה, הגיע שיעורם ל- 4% עד 5% מכלל חללי התקוממות "ימי מארס" העקובים מדם. שניים מבין חמשת הקורבנות הראשונים עם פרוץ המהפכה בווינה היו יהודים, ושם אף נותרו היהודים פעילים במיוחד במשך כל תקופת המהפכה. רופא יהודי נוסף, אדולף פישהוף (Fischhof), נמנה על מנהיגי התנועה העממית הווינאית ונבחר לרייכסטאג במאי 1848. הרמן ילינק, דמוקרט רדיקלי יהודי אחר, גם הוא ממנהיגי מעמד הפועלים המתמרד בווינה, הוצא שם להורג בנובמבר 1848.

אולם, בדומה לגרמנים אחרים, היו גם היהודים חלוקים בדעותיהם בכל הסוגיות הפוליטיות העיקריות שעמדו אז על הפרק. יעקב טורי העריך כי כ- 50% מן היהודים בשנת 1848 היו ביסודם שמרנים או תומכים מושבעים של המלוכה. באוסטריה היה שיעור זה גבוה אף יותר, ואולם בכל רחבי גרמניה הותירו מאות שנים של תלות במלכים ובנסיכים את חותמו על היהודים.⁽²⁾ כמו כן, בדומה לבורגנים רבים אחרים, הקפידו היהודים המצליחים והאמידים שלא לסכן את עושרם, שהושג בעמל רב, על-ידי מעורבות פוליטית נמהרת. ובכל זאת ניתן לראות בכשליש מן הגברים היהודים הבוגרים באותה תקופה ליברלים מתונים, ובכלל זה מספר ניכר של בעלי תפקידים בקהילה - מורים, רבנים או דרשנים - אשר לראשונה היו להוטים עתה להביע את אהדתם הפוליטית בכל ערוץ אפשרי. למרות בולטותם של היהודים במהלך המהפכה, רק כ- 15% מביניהם היו כפי הנראה דמוקרטים מושבעים, ובשלב מוקדם זה רק יחידים נמנו על הסוציאליסטים.⁽³⁾ חלוקה גסה זו נותרה ללא שינוי מהותי גם לאחר המהפכה, חרף האכזבות והכישלונות הרבים שפקדו אז את הליברלים בכלל ואת היהודים בפרט.

מלכתחילה נתגלו במהפכה, לצד התקוות הרבות שנתלו בה, אותות מבשרי רע. מדאיגות במיוחד היו המהומות האנטי-יהודיות הנרחבות, "רדיפות היהודים החמורות ביותר בכל תקופת האמנציפציה". מהומות "הפ-הפ" בשנת 1819 כבר הוזכרו, והתקפות מקומיות מזדמנות על בתי-מגורים ובתי-כנסת יהודיים התחוללו גם בשנת המהפכה ב- 1830. גל נוסף של אלימות אנטי-יהודית שטף את חבל הריין בין יולי 1834 לאפריל 1835. אך מהפכת 1848 הביאה עמה מהומות חסרות תקדים⁽⁴⁾. כבר באפריל 1847 הוסתו האיכרים במחוז אודנוולד (Odenwald) שבהסן-דארמשטאט, מחוז נחשל מאוד כלכלית, לצאת בכוח למען השגת יעדים אותם ניסחו כך: "1. יש לחסל את האצולה. 2. יש לגרש את היהודים מחוץ לגרמניה. 3. יש לסלק את כל המלכים, הרוזנים והנסיכים בגרמניה כדי שתהפוך למדינה חופשית כמו אמריקה. 4. יש לרצוח את כל פקידי השלטון. אז יהיה שוב טוב בגרמניה"⁽⁵⁾.

הפשיטות הראשונות, שדמו לפוגרומים, התרחשו בסוף פברואר 1848, מעבר לגבול הצרפתי, בפרובינציה של אלזס. איכרים מקומיים, סטודנטים וכמה בני נוער ממשפחות אמידות תקפו באלימות את יהודי הכפרים והעיירות הקטנות באזור זה, שבו נהנו היהודים משוויון חוקי מלא לאחר ביטול "הפקודה המחפירה" של נפולאון. בדרום גרמניה התחוללו המהומות בכפרים בלבד. נראה כי בהסן, באדן ובוואריה הצטרפה גם הכמורה הנוצרית, שהייתה ספוגה שנאת יהודים, לתעמולה נגדם, ודאגה להטות את זעם האיכרים כלפיהם. אמנם, כמטרות עיקריות למהומות הכפריות שימשו כמובן בעלי הקרקעות, סוכני הניהול שלהם וגובי המס מטעמם; אך מאחר שיהודים עבדו תכופות בשירות הרשויות הכפריות או שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת בענייני כספים, בעיקר כנושים להלוואות קצרות מועד, קל היה להפוך אותם למטרות לתקיפה. האמנציפציה החוקית הסופית של היהודים בבארן, שהונהגה בדיוק באותם ימים, רק הוסיפה שמן למדורה. הקהילות הכפריות הקטנות חששו שמא ייפלו היהודים העניים למעמסה על תקציביהן הרעועים ועל מערכות הסעד הכושלות שלהן. וכך, בימים של משבר חקלאי, רעב ולחץ פיננסי, נתפסו היהודים כאיום בעיני האוכלוסייה המקומית, עשירים כדלפונים גם יחד.

התקפות אלימות על יהודים התרחשו גם במקומות אחרים. בשלזיה עילית היו היהודים מעורבים בקרבות רחוב מזוינים עם מהפכנים פולנים, ובפרובינציה של פוזנאן תקף אספסוף פולני את היהודים ב- 14 מקומות שונים. בבוהמיה, במורביה ובהונגריה התרחשו מהומות אנטי-יהודיות בערים הגדולות, כגון פרסבורג, פראג ובודפשט. עם התקרב סוף חודש אפריל הוסיף חג הפסחא הממשמש ובא נימה דתית למהומות בשטחי הקיסרות ההבסבורגית, אם כי שם סייעה לעתים גישתם הפייסנית של הבישופים המקומיים בהסגת המתח.

ראויה לציון העובדה כי ההתקפות על היהודים פחתו באורח ניכר בשלביה המאוחרים יותר של המהפכה. בדרום נטו האיכרים לנטוש את התנועה המהפכנית, לאחר שהממשלות החדשות שקמו בעקבות "מהפכת מארס" נחפזו להיענות למרבית תביעותיהם. עם השבת מידה מסוימת של חוק וסדר לכפרים, יכלו היהודים לשוב לבתיהם ולחדש את פעילויותיהם היומיומיות, אם כי תחושה של סכנה קיומית המשיכה לרחף מעל ראשיהם, ותוויית האלימות שעברה עליהם באותם ימים סוערים לא נשכחה בקלות. גם במקומות אחרים איבדו הרגשות האנטי-יהודיים מלהטם ככל שהמהפכה הפכה יותר לאומית ופוליטית, ופחות מקומית וחברתית. בקיץ 1848 נשמעו תלונות נגד יהודים בכמה מן העצומות שהגישו האומנים ובעלי המלאכה לרשויות, ודיווחים על אווירת חשד ועוינות הגיעו מחלקים שונים של גרמניה. בלייפציג, למשל, התנגדו בעלי המלאכה לכניסת יהודים למקצועותיהם, בטענה שהיהודים הם "זרים שלעולם לא יהיו למקומיים, ואין להם לב לעם שבקרבו הם יושבים"⁽⁶⁾.

ובכל זאת, התרשמו היהודים הרבה יותר מתחושת האחווה החדשה שהולידה המהפכה, ומהתקדמות החקיקה האמנציפטורית בכל רחבי גרמניה, מאשר מאותם גילויים מזדמנים של איבה וחשד כלפיהם. הציבוריות היהודית הגיבה במתינות רבה לגל המהומות האנטי-יהודיות ולביטוי הנרחב של רגשות אנטי-יהודיים. אלה נתפסו בדרך כלל כפרץ פתאומי של "השתוללות החירות" (Der Orient) או כ"סערה חולפת של פשוטי העם" (צונץ). לודוויג פיליפסון קפץ על ההזדמנות לחדש את הקריאה ל"פרודוקטיביזציה" של היהודים ול"הפצת עבודת האדמה בקרב היהודים"; ואפילו אחד העיתונים האורתודוקסיים, שביטא עתה התלהבות אמיתית לנוכח הסיכוי לאמנציפציה, הגדיר באופן מלודרמטי למדי את המהומות כ"חנוכת הדמים של החירות הגרמנית". קהילות ספורות הצליחו לארגן מידה מסוימת של הגנה עצמית במהלך המהומות, אך בשטח לא נעשה כל ניסיון לתגובה יהודית משותפת. השאיפה להתקבל סוף-סוף כגרמנים, לא פחות ולא יותר, הייתה כה מרכזית בעיני היהודים באותה תקופה, עד שראו בכל פעילות קבוצתית או אף בכל ביטוי גלוי של סולידריות יהודית דבר שלא בעתו.

במקביל, נפגעו קשות חיי הקהילה היהודית עצמה במהלך המהפכה. ככל שהתקדמה הפוליטיזציה של שכבות נרחבות באוכלוסייה היהודית, כך פחת העניין שלהן בשאלות יהודיות פנימיות. ביטול המסים המיוחדים, שהיה מלכתחילה אחד מיעדי המהפכה, יושם לעתים קרובות גם לתשלום מסי הקהילה, והרפיית האכיפה הנוקשה של המערכת המשפטית נוצלה בידי רבים להתרה סופית של קשריהם הרשמיים והבלתי-רשמיים עמה. גם כתוצאה ממהלך הנטישה הזה, אך בעיקר עקב השפל הכלכלי שקדם למהפכה, סבלו קהילות רבות ממחסור חמור בכספים ונאלצו לצמצם חלק מן השירותים המיוחדים שלהן. בתי-הספר ומוסדות קהילתיים אחדים סגרו את שעריהם או צמצמו את היקף פעילותם. תחושה של משבר הייתה בלתי-נמנעת. בחלק מן הקהילות נעשו ניסיונות לרפורמה דמוקרטית פנימית, במטרה להפחית את השפעת הרבנים ואת כוחם של תורמים ונכבדים מכל הסוגים. אולם רק לעתים נדירות עלו הניסיונות האלה יפה ובדרך כלל לא הייתה להם השפעה מתמשכת. גם המאמצים לייסד ארגון יהודי מרכזי בשעת מבחן זו עלו בתוהו. נוסף להתנגדות הנרחבת שעוררה כל פעילות שנחשבה "בדלנית" בשלב זה, לא אפשר החשד ההדדי בין הרפורמים לאורתודוקסים כל שיתוף פעולה משמעותי. בגרמניה המפוצלת של התקופה הפוסט-מהפכנית לא היה סיכוי לפעולה יהודית מאוחדת.⁽⁷⁾

בתחילה נראתה ההתמקדות בתהליך המהפכני הכללי ובמסר ההומניסטי שלו כמוצדקת בהחלט, אפילו מזווית ראייה יהודית צרה. לפחות על הנייר, ולפרק זמן קצר, התממש ב- 1848 השוויון המלא של היהודים בגרמניה.⁽⁸⁾ תחילה הגיע תורן של זכויות ההצבעה, שיושמו בכל רחבי גרמניה, ואפילו במדינות כגון בוואריה, כבר עם פרוץ המהפכה. שם, בהיעדר המשך לחקיקה האמנציפטורית, נותרה זכות ההצבעה לבדה כעובדה מוגמרת. ב- 6 במארס העביר בית-המחוקקים של מדינת הסן-הומבורג הצעת חוק לשוויון משפטי מלא ליהודים. מיד אחר-כך הועבר חוק זהה במדינת הסן-נסאו הסמוכה, ומדינות קטנות נוספות הצהירו על אמנציפציה מלאה ליהודים במהלך אותו חודש. בווינה עמדה סוגיית האמנציפציה ליהודים במוקד של דיון ציבורי סוער מאז מארס 1848. מעט מאוחר יותר, במאי 1848, הצהירה מדינת בראונשווייג כי הזכויות האזרחיות אינן תלויות עוד בדת, ובתחילת יוני נוסף סעיף שהכריז כי "איסור הנישואין בין יהודים לנוצרים" בטל ומבוטל. מדינת הסן-דרמשטאט הייתה הבאה בתור, בחודש אוגוסט, ובספטמבר 1848 הצטרפה גם הנובר לגל האמנציפטורי הזה.

בינתיים הלכה המהפכה ואיבדה מתנופתה הראשונית. הדיון באמנציפציה ליהודים באספה הלאומית בכנסיית פאול הקדוש הלך והתמשך, ורק בקריאה השנייה של חוקי היסוד, ב- 10 בדצמבר 1848, התקבל לבסוף הסעיף הרלבנטי סעיף 16, שבו נאמר כי "התאזרחות וזכויות אזרח לא יותנו ולא יוגבלו על-ידי הכרה דתית". אולם, החוקה החדשה הצריכה אשרור רשמי של בתי-המחוקקים במדינות השונות טרם כניסתה לתוקף. כמו כן, נדרש במקביל ביטול כל החוקים הסותרים את מרכיביה, עניין ממושך וסבוך משפטית כשלעצמו. למעשה, יושמו בסופו של דבר חוקי האמנציפציה של מהפכת 1848 רק בתקופת מהפכת-הנגד. פעם נוספת זכתה טובת היהודים לתמיכת הממלכות המסורתיות והסדר הישן. בדצמבר 1848 הוענקה אמנציפציה רשמית ליהודים באמצעות החוקה הפרוסית שנכפתה מלמעלה, ובמארס 1849 הפכה הכרזה דומה לחלק מן החוקה החדשה של ממלכת אוסטריה המחודשת.

במאי 1849 החליטה ממשלת בוואריה לממש את השוויון המשפטי לאזרחיה היהודים, אך למרות התמיכה שהייתה למהלך זה בבית התחתון, נתקלה הממשלה בהתנגדות נחרצת ובלתי-צפויה בבית העליון. אין ספק שההתנגדות הייתה תוצאה של תנועת המונים נרחבת. מבול של עצומות שכנע את צירי הבית כי השעה אינה כשרה עדיין למהלך כה קיצוני.⁽⁹⁾ קודם לכן החליטה ממשלת באדן, שצפתה את ההתנגדות העממית וחששה מהתחדשות ההתפרצויות האלימות, לדחות את הדיון בסוגיה ובחרה להמשיך בתהליך החקיקה בנושא זה בזהירות יתרה ובשלבים. מכל מקום, מרבית הישגי המהפכה והתקופה שמיד אחריה הלכו לאיבוד בשנות הריאקציה. אופייני לכך היה המצב בפרוסיה, שם שב סעיף 19 בחוקה המתוקנת משנת 1850 ואישר את אופיה הנוצרי של המדינה; ובכך הנהיג מחדש, במשתמע, את האפליה הקודמת כנגד היהודים בביורוקרטיה, ולמעשה השיב על כנו את המצב המשפטי שהתקיים בתקופה שקדמה למהפכת מארס: בחלק ממדינות גרמניה אף בוטלה החקיקה האמנציפטורית באופן גלוי ורשמי (הסן-קאסל), אך במרביתן הונהגה מחדש האנדרלמוסיה המשפטית הישנה, שהיוותה מקור לא אכזב לבלבול ולעימותים.

למודי אכזבה ומפוכחים, נסוגו עתה היהודים הפעילים פוליטית, בדומה לאזרחים בורגנים רבים אחרים באותה תקופה, חזרה לענייניהם הפרטיים, כשהם מתמקדים בחתירה לניידות והתקדמות כלכלית ובמאמצים לקידום השתלבותם החברתית. ואכן, חרף הריאקציה הפוליטית, הייתה העת כשרה למאמצים אלה. הסוגיות המשפטיות נבלעו ברקע. תהליכי ההתרבתות, ההשתלבות החברתית והניידות הכלכלית שבו וכבשו מקום מרכזי. במובנים רבים לא הייתה לכן מהפכת 1848 אלא פסק זמן חולף, דרמה שעיקרה בזיכרונות שהיא הותירה ובסמלים שנטבעו במהלכה.

הערות:

1. J. Toury, Der Eintritt der Juden ins deutsche Bürgertum Eine Dokumentation, Tel-Aviv 1972, pp. 315-16
2. על כך ראו אצל: W. Häusler, Konfessionelle Probleme in der Wiener Revolution von 1848", in Studia Judaica Ausraica, vol. 1: Das Judentum im Revolutionsjahr 1848, Wien 1974, pp. 64-77
3. על יחסם של יהודי גרמניה לאירועי 1848 ראו: A. Kober, "Jews in the Revolution of 1848 in Germany", in Jewish Social Studies 10 (1948), pp. 135-164
4. על האלימות האנטי-יהודית בתקופה זו ראו: S. Rohrbacher, Gewalt im Biedermeier. Antijüdische Ausshreitungen im Vormärz und Revolution (1815-1848/49), Frankfurt a.M. and New York 1993
5. H. Berling, Moderner Antisemitismus in Deutschland, Franfurt a. M. 1988, p.75
[להלן: ברדינג, האנטישמיות המודרנית]
6. מצוטט אצל: S. Volkov, The Rise of Popular Antimodernism in Germany. The Urban Master-Artisans,   Princetion. N. J. 1978. p. 216 ,1873-1896
[להלן: וולקוב, עליית האנטי-מודרניזם].
7. J. Toury, Soziale und politische Geschichte der Juden in Deutschland 1847-1871 Düsseldorf 1977, pp. 245-252 [להלן: טורי, היסטוריה חברתית ופוליטית].
8. ראו על כך במבוא לספרן של י. טורי, מהומה ומבוכה במהפכת 1848, מרחביה 1968, עמ' 23-9 [להלן: טורי, מהומה ומבוכה].
9. על פרשה זו ראו: J.F. Harris, The People Speak!, Anti-Semitism and Emancipation in Nineteenth-Century Bavaria, Ann Arbor 1994 [להלן: האריס, העם מדבר].