יותר ממאה שנים, עד התפרקותה הסופית, היתה האימפריה העות'מאנית נתונה במלחמה כמעט רצופה נגד אויבים מבית ומחוץ. אחת המלחמות האלה, שניטשה בשנים 1823-1821, היתה נגד איראן - האחרונה בסדרה ארוכה של מלחמות בין שתי הארצות שנערכו מאז ראשית המאה השש-עשרה, כדי להכריע, ראשית, מי מהן תהיה הכוח השליט במזרח התיכון המוסלמי, ושנית, היכן בדיוק יעבור הגבול ביניהן. הגבול התייצב לבסוף, ונקבע בידי ועדה משותפת. לימים הוא היה לגבול המזרחי של הרפובליקה התורכית ושל הרפובליקה העיראקית, אף שבגבולה של עיראק נשארו כמה מחלוקות לא-מיושבות. היריבות בין העות'מאנים לאיראנים על הגמוניה אזורית יושבה כאשר האפילו על השתיים והחליפו אותן כוחות חיצוניים, שהיריבויות והמאבקים ביניהם, לפעמים באזור ולפעמים מחוצה לו, שלטו בהיסטוריה הפוליטית שלו כמעט מאתיים שנה. נגד הכוחות החיצוניים היריבים האלה ונגד בני חסותם המקומיים ניהלה האימפריה העות'מאנית קרב מאסף ארוך, מר, ובסופו של דבר כושל.

מלחמות רבות ניטשו נגד אויבים בתוך האימפריה. כמה מהן היו נגד תנועות לאומיות שלחמו לעצמאות. כל התנועות האלה היו נוצריות; כמעט כולן השיגו את מבוקשן בסופו של דבר, עם עזרה מבחוץ. סוג אחר של מרד הונהג בידי פאשות עות'מאנים שאפתנים, שביקשו לנצל את האנדרלמוסיה שהשתררה באימפריה וליצור להם נסיכויות אוטונומיות במחוזות שבשליטתם. המצליח שבהם היה מוחמד עלי פאשא, שאף שנשאר להלכה תחת שלטון-על עות'מאני, יסד שושלת חדשה שמשלה במדינה כמו-עצמאית במצרים. פאשות אחרים השיגו אוטונומיות דומות בעיראק ובסוריה, אף שאלה היו קטנות וקצרות ימים יותר.

רוב הפאשות האלה, אף שפעלו בטריטוריות ערביות, לא היו ערבים אלא עות'מאנים דוברי תורכית ממוצא בלקני או קווקזי. רק בשני אזורים הצליחו מנהיגים דוברי ערבית להשיג אוטונומיה אזורית כלשהי. אחד מהם היה לבנון, שבה הצליחו שליטים מקומיים, מקצתם נוצרים מקצתם דרוזים, ליצור נסיכות כמעט אוטונומית בהר הלבנון, וזו היתה הגרעין לרפובליקה של לבנון רבתי לעתיד לבוא. בנסיכות זו, ובאזורים הסמוכים לה שעדיין היו בשלטון עות'מאני, החל באמצע המאה רנסנס תרבותי וכלכלי ערבי.

המרכז האחר של פעילות ערבית היה חצי האי ערב, ובייחוד אזור המפרץ, שעליו רבו העות'מאנים, האיראנים, ובמידה הולכת וגדלה - הבריטים. משלהי המאה השמונה-עשרה ואילך הצליחו מנהיגים שבטיים ואזוריים להפיק תועלת מן המריבות האלה ולהבטיח לעצמם מידה רבה של אוטונומיה. בלטה ביניהם נסיכות כווית - הקטנה ערבית של מילה הודית שפירושה מבצר - שהמשפחה השלטת בה, משפחת צבאח, עלתה לשלטון בשנת 1756 בקירוב.

רק תנועה ערבית אחת ערערה על הלגיטימיות של המדינה העות'מאנית – התנועה הוהאבית. מייסדה, תיאולוג איש נג'ד ששמו מוחמד עבד אל-והאב (1787-1703), הטיף לשיבה אל האסלאם הטהור והאותנטי של הנביא ולדחייה של הספיחים שהשחיתו אותו ועיוותו את פניו - אמונות תפלות, דעות כוזבות, מנהגים רעים – ושל המשטרים שתומכים בהם ומעודדים אותם. אחד מחסידיו היה מוחמד אבן סעוד (ליתר דיוק, אבן אל-סעוד), אמיר דרעיה שבנג'ד. לפי כמה עדויות הנחיל מוחמד אבן עבד אל-והאב למאמיניו הן את תורותיו- הן את השימוש בכלי נשק. בהנהגת כשרונו הצבאי של אבן סעוד ובהשראת התורה הדתית של אבן עבד אל-והאב, כבשו לוחמים חדשים אלה של האמונה מאמצע המאה השמונה-עשרה את רוב ערב, ועם הזמן אפילו איימו על אזורי הספר של סוריה ועיראק. מאבקם לטהר את האמונה דמה לעלייה ולהתרחבות הראשונות של האסלאם בימי הנביא ויורשיו הקרובים - ועל כל פנים הוצג כך. אבל אפילו האימפריה העות'מאנית המוחלשת, למרות כל קשייה הרבים, הדפה את המתקפה הסעודית-והאבית בלי קושי רב ביותר, והצליחה במקום שהאימפריות הגדולות של פרס וביזנטיון נכשלו. במאה השביעית השתמשו תוקפים ומגינים באותו נשק עצמו. במאה השמונה-עשרה ובמאה התשע-עשרה היתה לעות'מאנים ארטילריה.

הצבאות העות'מאניים היו חזקים דיים למחוץ את המורדים הבדווים, אך לא להדוף את המעצמות האירופיות. כמה מלחמות חוץ התפתחו ממעורבותן של מעצמות זרות במרידות פנימיות; אחרות פרצו מיריבויות בין המעצמות לבין עצמן. משנת 1806 עד שנת 1878 יצאה רוסיה למלחמה נגד העות'מאנים ארבע פעמים, וכל ארבע המלחמות הסתיימו באבדן שטחים ניכרים. התבוסות העות'מאניות היו חמורות הרבה יותר אילולא אולצו הרוסים, בהתערבות או מעורבות של המערב, לוותר על מקצת השטחים שכבשו.

התערבויות אלה מדגימות שינוי חשוב - הפיכתה של השקיעה העות'מאנית ל"שאלה המזרחית", כפי שהחלו הדיפלומטים לכנותה. בשלב זה היה המשך קיומה של האימפריה לא רק תוצאה של הגנת הצבאות העות'מאניים, שהיתה עקשנית אך בסופו של דבר לא-יעילה, אלא גם של גורם חדש זה - מעורבותן של מעצמות אירופה האחרות שחששו מהתחזקותה של רוסיה, ומיומנותה הגדלה של הממשלה העות'מאנית בזיהוי היריבויות האלה ובניצול ההזדמנויות שהולידו.

עוד בשנת 1699, אחרי הנסיגה השנייה והסופית מווינה, כשנשאו ונתנו העות'מאנים על החוזה הראשון שנאלצו לעשות אחרי תבוסה, הסתייעו בעצה ובעזרה של שגריר בריטניה ושגריר הולנד באיסתנבול, אשר ייצגו ממשלות שחששו מכוחה הגובר של אוסטריה. במאה התשע-עשרה, לא רק מעורבות דיפלומטית נעשתה עניין שבשגרה, אלא גם מעורבות צבאית. בזמן מלחמות המהפכה ומלחמות נפוליאון נעזרו התורכים בבריטניה נגד צרפת, ולאחר זמן בצרפת נגד רוסיה. מתווך פרוסי הוא ששכנע בשנת 1829 את הרוסים המנצחים לרכך את תנאיהם. במלחמת קרים לחמו בריטניה וצרפת שכם אחד נגד רוסיה כבעלות-ברית של העות'מאנים. בשנת 1878 הצליחה התערבות דיפלומטית של בריטניה לרכך את התוצאות הפוליטיות של התבוסה הצבאית של העות'מאנים ולדחות את התפרקות האימפריה עד המאה הבאה. בינתיים גם הבטיחו לעצמן בעלות-הברית המערביות נתח מוקדם מירושתו של האיש החולה - לא מחוזות בשליטה ישירה של העות'מאנים, אלא ארצות רחוקות יותר, הנתונות למנהל מקומי כלשהו ולשלטון-על עות'מאני רופף.

במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים עמדו לפני האיראנים רבים מן האתגרים שעמדו לפני העות'מאנים. משימתם היתה בכללה פשוטה יותר, אם כי לא פחות מסוכנת. בשנת 1807-1806 היתה איראן מעורבת זמן קצר במאבק האירופי, כאשר שלח נפוליאון משלחת אל טהראן להציע עזרה לשאה בהשבת אדמות איראן שנפלו לידי רוסיה בצפון, ובתקיפת הבריטים בהודו בדרום. אבל אחרי הסכם השלום שחתמו הצרפתים והרוסים בטילזיט בשנת 1807, איבדו הצרפתים עניין באיראן. הרוסים והבריטים נשארו בה, ויותר ממאה שנה נשלטו תולדותיה בידי היריבות בין שתי המעצמות האירופיות הגדולות ביותר באסיה. כיבושי רוסיה על חשבון שליטים מקומיים ועל חשבונו של השאה עשו אותה לשכן הצפוני המיידי של איראן, תחילה בצד המערבי של הים הכספי, ואחר-כך בצדו המזרחי. התחזקות שלטונה של בריטניה בהודו הביאה את כוחותיה אל גבולה הדרום-מזרחי של איראן, ואת השפעתה – הרחק מעבר לו. ככל שהתקדמו הרוסים דרומה והשפעתם בטהראן גברה, כן ראו הבריטים בהתקדמות הזאת סכנה לאינטרסים האימפריאליים שלהם, ועשו מאמצים גדולים להגיב על חדירות הרוסים בהרחבת חדירותיהם שלהם.

הצרפתים נסוגו למעשה מאיראן; הגרמנים לא הופיעו בה בכוח עד מלחמת העולם הראשונה, כשנכנסו אליה משטחי בעלי-בריתם העות'מאנים. עד אז התמודדו האיראנים, שלא כמו העות'מאנים, עם שתי מעצמות אימפריאליות בלבד: רוסיה בצפון ובריטניה בדרום.

מבחינות מסוימות היה מצבם של האיראנים טוב ממצב העות'מאנים. המיעוטים הדתיים שלהם היו קטנים וחסרי חשיבות, ובייחוד אחרי שנפלו המחוזות הארמניים של איראן לידי רוסיה; המיעוטים האתניים שלהם, אף שבשום אופן לא צייתו תמיד למדינה האיראנית, לא ביקשו להצטרף למדינה אחרת או להקים מדינה משלהם. אלה היו יתרונות לא מבוטלים.

המדיניות של השאהים דמתה לזו של הסלטאנים העות'מאנים, ובמידה מסוימת עוצבה על-פיה - להנהיג מודרניזציה וריכוזיות בצבא, וכפעולת-לוואי הכרחית – גם במנהל ובחינוך: לבנות תשתית מודרנית, ובייחוד בתחום התקשורת - או להניח לאחרים לבנות אותה; לסגל את הטכניקות והשיטות המערביות המינימליות ההכרחיות - ואחר-כך להתאים אותן; ובתוך כך לשמור על עצמאות המדינה על-ידי זריעת סכסוכים בין המעצמות האימפריאליות היריבות.

אבל בכל צעדי המדיניות האלה, הן בעניייני פנים הן בענייני חוץ, היה מרחב הפעולה של האיראנים קטן יותר והצלחותיהם מעטות מאלה של העות'מאנים. הרפורמות הצבאיות והאזרחיות שלהם היו פחות יסודיות; צעדי הריכוזיות שנקטו התעכבו, ולפעמים התבטלו, עקב בדלנות אזורית ושבטית. דבר זה עצמו סיכל את מאמציהם לעצור את התקדמות האימפריות היריבות.

לחצה של רוסיה היה צבאי בעיקרו, וסדרה של הסכמים אשררה את שלבי הכיבוש והסיפוח שלה. הסתננותה של בריטניה היתה רובה כלכלית ודיפלומטית, וצוינה בסדרה של הסכמים וזכיונות. אבל שום מעצמה לא הזניחה את השיטות של האחרת. לפעמים הובאו כוחות בריטיים מהודו לכפות את רצונה של בריטניה באיראן; ויותר ויותר אנשי עסקים ודיפלומטים רוסים פעלו להרחיב ולהעמיק את פעילותה והשפעתה של רוסיה. בשנת 1864 הקימו בעלי אינטרסים בריטיים את הטלגרף הראשון באיראן כחלק מקו התקשורת להודו. בעקבותיו קיבלו הבריטים את זכיון רויטר בשנת 1872, שהעניק להם זכות איתנה ובלעדית לפתח את המשאבים המינרליים של איראן, לייסד בה בנק, להקים רשת של קווי טלגרף ולבנות מסילות ברזל. בתמורה לשירותים האלה ויתרו האיראנים על המכס. בשל קשיים מעשיים והתנגדות עזה של רוסיה, ביטלה ממשלת איראן את הזכיון. בשנת 1879 קצרה רוסיה הצלחה חשובה עם הקמת "הבריגדה הקוזקית" - לכאורה המשמר האימפריאלי של השאה, אבל בעצם כוח שאומן, חומש וצויד בידי רוסיה ומקצת קציניו היו רוסים. התקדמות רוסיה באסיה התיכונה חיזקה את כוחה בצפון איראן וסיפקה בסיס להתפשטותה כלפי דרום. זכיון הנפט הבריטי של שנת 1901 היה היוצא מן הכלל החשוב היחיד בסדרה של הצלחות והתקדמויות רוסיות.

שנת 1905 הביאה עמה שינוי חשוב לא רק לאיראן, אלא לאזור כולו. רוסיה ספגה תבוסה משפילה במלחמת רוסיה-יפן, המלחמה הראשונה שבה נחלה מעצמה אימפריאלית אירופית תבוסה מידי אומה אסיאנית. תבוסה זו חוללה מהומות גדולות ברוסיה והביאה לידי פרסום חוקה באוקטובר 1905 - החוקה הראשונה ברוסיה הקובעת את הקמתה של ממשלה ייצוגית ופרלמנטרית. באיראן הלקח היה ברור.

עריצות הצארים הובסה. המנצחים הם היפנים, שקיבלו חוקה בשנת 1889. הרוסים עצמם הלכו בעקבותיהם, והוכיחו ככה את כוחה ויעילותה של הדמוקרטיה הליברלית. המהפכה החוקתית החלה בפרס בדצמבר 1905, ואחרי מאבק מסוים התכנס המג'לס (האספה הלאומית) הראשון בטהרן באוקטובר 1906 והכין חוקה, והשאה חתם עליה.

אבל בינתיים חלו במצב הבינלאומי תמורות גדולות לרעת איראן. חשש משותף מעליית כוחה של גרמניה דחף את רוסיה ואת בריטניה זו לזרועות זו, ובאוגוסט 1907 הן הגיעו לכלל הסכמה שחילקה למעשה את איראן בין אזור השפעה רוסי בצפון ובין אזור השפעה בריטי בדרום סביב המפרץ הפרסי, והשאירה במרכז המדינה רצועה הפתוחה לשתי המעצמות. לאחר מכן באה תקופה של מאבקים - בין השאה ובין המג'לס, בין כוחות ראקציוניים לכוחות ליברליים בקרב האיראנים, ועד מהרה, שוב, בין אינטרסים רוסיים לאינטרסים בריטיים. כאשר פרצה המלחמה בשנת 1914 כבר היו הרוסים בעיצומה של פלישה לאיראן וכיבוש צפונה.

המהפכה החוקתית העות'מאנית של שנת 1908 החלה בסימן טוב יותר, ובאותו הזמן נדמה שהיא מבשרת על שחר של עידן חדש. שלטונו העריץ של הסלטאן עבד אל-חמיד הודח; החוקה, שלא הופעלה זה שלושים שנה, הוכרזה שוב. יצאה הודעה על בחירות חופשיות, ובינתיים התחבקו תורכים וארמנים, מוסלמים, נוצרים ויהודים ברחובות והבטיחו עידן חדש של חופש ואחווה. על המהפכה הזאת אמר היסטוריון תורכי אחד, בספר שיצא לאור בשנת 1940: "מעטות בעולם התנועות שהולידו תקוות גדולות כל-כך... גם מעטות מאוד התנועות שהתקוות שעוררו נכזבו בצורה מהירה ונחרצת כל-כך."(1)

גם הנוצרים העות'מאנים וגם המעצמות האירופיות קידמו בברכה את מהפכת "התורכים הצעירים" וראו בה התקדמות גדולה, אך הם לא הניחו לה להפריע לתוכניותיהם האחרות. אדרבה, נדמה שהם ראו בה הזדמנות שאין להחמיצה. אוסטריה-הונגריה סיפחה בלי שהיות את בוסניה ואת הרצגובינה, בולגריה הכריזה על עצמאותה, וכרתים, שאחרי מלחמת יוון-תורכיה בשנת 1896 זכתה למעמד אוטונומי בתוך האימפריה, הכריזה על איחודה עם יוון. בשנת 1909 דוכא מרד אנטי-מהפכני אחרי מאבק עקוב מדם.

בספטמבר 1911 החלה הראשונה בסדרת מלחמות חדשות בהתקפה איטלקית על טריפולי. בעת ההיא כבר היה כמעט כל חופה של צפון אפריקה, ממצרים עד מרוקו, בשליטת בריטניה או צרפת. רק שני סנג'קים עות'מאניים נשארו בו, קירנאיקה וטריפוליטניה. איטליה, שאיחרה להצטרף אל המשחק האימפריאלי, היתה נחושה בדעתה להבטיח ולו רק דריסת רגל במעצמתו של האיש החולה, ובהסכמתן המוקדמת של מעצמות אירופה פתחה במתקפה צבאית בים וביבשה. התקדמותה בצפון אפריקה נתקלה בהתנגדות עזה ומפתיעה, עות'מאנית ומקומית, אבל באוקטובר אותה שנה פסקה התנגדות זו כשסכנה חדשה, קרובה יותר וחמורה יותר, נשקפה לעות'מאנים.

מלחמת הבלקן הראשונה החלה ב- 18 באוקטובר 1912 והסתיימה ב- 30 במאי 1913. בעלות-הברית הבלקניות, בולגריה, סרביה ויוון, קצרו הצלחות טריטוריאליות ניכרות על חשבון העות'מאנים, ואלבניה הצטרפה אל רשימת המדינות העצמאיות. מלחמת הבלקן השנייה, שניטשה בין בעלות-הברית המנצחות לבין עצמן ביוני-יולי 1913, נתנה לעות'מאנים הזדמנות להשיב לעצמם מעט משטחיהם האבודים, ובראשם אזור אדירנה עד קו נהר מריצה. קו זה נשאר גבולה של תורכיה באירופה.

בין כל הזעזועים האלה התמוטטה הדמוקרטיה השבירה של "התורכים הצעירים", שהוקמה בתקוות גבוהות כל-כך, ובהפיכה צבאית בינואר 1913 הוקם שלטון שהיה למעשה דיקטטורה צבאית. בשנה שלאחר מכן עשו "התורכים הצעירים" מעשה איוולת והצטרפו למלחמת העולם לצד מעצמות המרכז, ומצאו את עצמם מעורבים במאבק לחיים ולמוות, שבו התאחדו נגדם ידידיהם המסורתיים ואויביהם המסורתיים.

מלחמת העולם הראשונה היתה המלחמה האחרונה שבה לחמה האימפריה העות'מאנית כמעצמה בין מעצמות. בסוף אוקטובר 1914 הפגיזו אניות מלחמה תורכיות, מלוות בשתי סיירות גרמניות, את נמלי הרוסים בים השחור: אודסה, סבסטופול ותאודוסיה. הסלטאן-הח'ליפה הכריז על ג'האד נגד כל מי שנושא נשק נגדו ונגד בעלי-בריתו. בריטניה, צרפת ורוסיה, שלוש המעצמות העיקריות של בעלות הברית, שלטו כולן על אוכלוסיות מוסלמיות עצומות באסיה התיכונה, בצפון אפריקה ובהודו, והתורכים ובעלי-בריתם הגרמנים קיוו שנתינים מוסלמים אלה ייענו לקריאת הג'האד ויתקוממו נגד אדוניהם האימפריאלים. בפועל הם לא עשו כן, והעות'מאנים מצאו את עצמם נאלצים לעמוד מול כוחן של רוסיה האימפריאלית ובריטניה האימפריאלית כאחד, בגבולם המזרחי ובגבולם הדרומי.

תחילה היה מצבם של התורכים טוב למדי. בדצמבר 1914 יצאו למתקפה במזרח אנטוליה, שבו וכבשו את קרס, שעברה לידי רוסיה בשנת 1878, וכבשו לזמן קצר את העיר תבריז שבאיראן מידי הרוסים. אלה פעלו בארץ זו בחופשיות, למרות הניטרליות שעליה הכריזה ממשלת השאה, אבל היתה חלשה, מכדי לאכפה. בדרום חצו בראשית שנת 1915 כוחות עות'מאניים מארץ ישראל את מדבר סיני ותקפו את תעלת סואץ במצרים שבשליטת הבריטים.

אבל ההצלחות האלה לא האריכו ימים. במזרח השיבו הרוסים במתקפת-נגד עזה, ובעזרת כוחות מקומיים נכנסו אל ואן והחזיקו בה זמן-מה. בדרום הדפו הבריטים את מתקפת התורכים על תעלת סואץ, ובינתיים שלחו חיל משלוח מהודו אל המפרץ הפרסי. ב- 22 בנובמבר 1914 כבש כוח בריטי את מה שהיה אז נמל בצרה העות'מאני. המטרה המיידית של הבריטים היתה להגן על צינור הנפט מאיראן, אבל הצלחה ראשונית זו עודדה תכניות שאפתניות יותר. בשנת 1915 כבשו כוחות בריטיים כמה מקומות הן על הפרת הן על החידקל, והחלו להתקדם מערבה אל בגדאד.

בינתיים עמדו העות'מאנים לפני מתקפה מסוכנת הרבה יותר, קרובה מאוד לבירה. בפברואר 1915 פתחו הבריטים בפעולה ימית באזור הדרדנלים, ובה כבשו את האי לימנוס והקימו עליו בסיס. באביב ובקיץ הונחתו יחידות בריטיות ואוסטרליות בכמה מקומות בחצי האי גליפולי, במאמץ גדול לפרוץ את ביצורי העות'מאנים במצרים ולהתחבר אל הרוסים בים השחור.

בשלהי 1915 ובראשית 1916 השתפר שוב מצבם של העות'מאנים. הרוסים גורשו מואן, הבריטים הובסו והוכרחו להיכנע בעיראק, וכוחות הסלטאן פתחו במתקפה שנייה על תעלת סואץ. בראשית שנת 1916, אחרי לחימה מרה ואבדות כבדות, נסוגו הבריטים והאוסטרלים מגליפולי וחדלו ממאמציהם לפרוץ את המצרים.

אבל לאורך זמן גבר כוחן העדיף של בעלות-הברית. אחרי מהפכת 1917 ברוסיה הוקל הלחץ ממזרח, אבל את התקדמות הבריטים מדרום לא היה אפשר עוד לעצור.

בכל המאבקים והתהפוכות האלה נשארו רוב רובם של נתיני האימפריה העות'מאנית נאמנים, ואחת היא זהותם האתנית והדתית. ואולם היו שני יוצאים מן הכלל: בקרב הארמנים באנטוליה ובקרב הערבים בחג'אז שבערב. ואפילו בין אלה, הרוב היו אזרחים שלווים ושומרי חוק, והגברים שירתו בצבאות הסלטאן. אבל בין המנהיגים הלאומיים בשתי הקבוצות היו שראו במלחמה הזדמנות להסיר את עול השלטון העות'מאני ולהשיג עצמאות לאומית. ברור שאת הדבר הזה לא היה אפשר להגשים אלא בעזרת מעצמות אירופה, שנהיו בינתיים אויבות הסלטאן. בשנת 1914 הקימו הרוסים ארבע יחידות מתנדבים ארמניות גדולות, ובשנת 1915 הקימו עוד שלוש. אלה, אף שגייסו את מתנדביהן בראש ובראשונה בארמניה הרוסית, כללו כולן ארמנים עות'מאנים, מקצתם עריקים מקצתם אישי ציבור ידועים. אחת היחידות האלה היתה בפיקודו של ארמני חבר הפרלמנט העות'מאני לשעבר. יחידות גרילה ארמניות פעלו באזורים שונים של האימפריה, והתושבים הארמנים בכמה מקומות – ובראשם בעיר ואן שבמזרח אנטוליה ובעיר זייתון שבקיליקיה - התקוממו במרד מזוין.

באביב 1915, בזמן שמורדים ארמנים השתלטו על ואן, הבריטים פעלו בדרדנלים, הרוסים תקפו במזרח, וכוח בריטי אחר התקדם כנראה אל בגדאד, החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש ויישוב מחודש של האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה – מנהג מוכר באזור, למרבה הצער, מאז ימי המקרא. קבוצות מסוימות של ארמנים, הם ומשפחותיהם, הוכרזו פטורים מצו הגירוש: קתולים, פרוטסטנטים, עובדי מסילת הברזל ואנשי הכוחות המזוינים. אבל המוני העם הארמנים באנטוליה, שהיו רבים הרבה יותר מבני הקבוצות החשודות, וחיו באזורים רחבים הרבה יותר מאזורי הסיכון, נכללו הן בגירוש הן בתוצאותיו הקטלניות.

המגורשים סבלו ייסורים מחרידים. באימפריה הנתונה בקרבות וזקוקה נואשות לכוח אדם לא נמצאו לא חיילים ולא שוטרים פנויים, ותפקיד ליווי המגורשים הוטל על קבוצות מתנדבים מקומיים שגויסו בחפזה. אומדני המספרים נבדלים זה מזה במידה ניכרת, אבל אין כל ספק שמאות אלפים לפחות, ואולי יותר ממיליון, נספו. רבים מתו ברעב, במחלות ובקור; רבים נרצחו באכזריות, או בידי כפריים ואנשי שבטים מקומיים, במחדל או בשותפות לעברה של מלוויהם דלי השכר והמזון וחסרי המשמעת, או בידי המלווים האלה עצמם.

נראה שהממשלה העות'מאנית המרכזית עשתה מאמץ מסוים לשים קץ למעשי הזוועה האלה. בארכיונים מצויים מברקים מרשויות עות'מאניות גבוהות בעניין מניעת מעשי אלימות נגד ארמנים או הטלת עונשים על מעשים שכאלה. בארכיונים מצויים גם מסמכים של כמעט אלף ארבע מאות משפטים צבאיים, שבהם נשפטו אנשי צבא ואזרחים עות'מאנים ונדונו, מקצתם למוות, על פגיעה במגורשים. אבל מאמצים אלה היו בעלי השפעה מוגבלת, ואת המצב החמירה בוודאי המרידות שהצטברה בעשרות שנות סכסוכים אתניים ודתיים בין הארמנים ובין שכניהם השלווים לפנים. איסתנבול ואיזמיר קיבלו פטור מצווי הגירוש, כמוהן כסוריה ומסופוטמיה העות'מאניות, שאליהן שולחו המגורשים ששרדו.

המרד הערבי נגד השלטון העות'מאני פרץ במקום ובזמן נוחים יותר מאלה של מרד הארמנים, וגם תכנונו היה טוב יותר והתמיכה בו איתנה יותר. הארמנים ישבו בלב תורכיה באסיה, בקרב אוכלוסייה מוסלמית בעיקרה, ואילו המרד הערבי פרץ בחג'אז שבערב, במחוז כמו-אוטונומי שנשלט בידי ראש שושלת ערבית, השריף חסין, בשטח ערבי ומוסלמי טהור שכלל את מכה ומדינה, שני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם. יתרונות נוספים היו ריחוקו ממרכזי הכוח של העות'מאניים ונוחות הגישה אליו לבריטים ממצרים. למורדים הערבים היה גם דבר מועיל להציע לבריטים, ורק אחרי התדיינות חשאית זהירה וממושכת הכריז השריף בשנת 1917 תחילה על עצמאותה של חג'אז, ואחר-כך על עצמו כ"מלך הערבים". ממשלת בריטניה, שבמכתבים לחסין הבטיחה הבטחות מעורפלות מסוימות בקשר לעצמאות ערבית, תמכה בשתי ההכרזות.

החשיבות הצבאית של כמה אלפי לוחמים בדווים לא-סדירים בלחימה של צבאות סדירים עצומים היתה אולי שולית, אבל החשיבות המוראלית של צבא ערבי שנלחם בתורכים, ועוד יותר מזה, של שליט המקומות הקדושים המתכחש לסלטאן העות'מאני ולג'האד שלו כביכול - חשיבות זו היתה עצומה, ובייחוד רב היה ערכה לאימפריה הבריטית, ואגב אורחא גם לאימפריה הצרפתית, בשמירת שלטונן על נתיניהן המוסלמים. המרד הערבי גם התחולל בעיתוי נוח יותר, בו-זמנית עם הנסיגה הגדולה של הכוחות העות'מאניים בכל המחוזות הערביים. ואולי החשוב מכול, מזלם של הערבים שפר יותר בכל הנוגע לפטרוניהם. שלא כרוסים, לא איבדו הבריטים את כושר הפעולה שלהם עקב מהפכה מבית, ועל כן יכלו להתמיד בתמיכתם הצבאית. לא כך היו פני הדברים בכל הנוגע למילוי הבטחותיהם הפוליטיות לאחר מכן, אבל לפחות הם הצילו את המורדים הערבים מנקמתם של העות'מאנים.

בסוף שנת 1916 החלו כוחות בריטיים להתקדם ממצרים אל ארץ ישראל העותמ'אנית, ואילו כוח בריטי אחר נחת בעיראק והמשיך בהתקדמות המעוכבת צפונה. באביב 1917 כבשו כוחות בריטיים את בגדאד בעיראק ואת עזה בארץ ישראל. בדצמבר 1917 כבשו את ירושלים ובאוקטובר 1918 - את דמשק. ב- 29 באוקטובר 1918, אחרי שלושה ימי משא-ומתן מקדים, עלתה משלחת עות'מאנית אל אניית המלחמה הבריטית "אה"מ אגממנון", שעגנה בסמוך למודרוס שבאי לימנוס. למחרת חתמו על הסכם שביתת נשק.

מלחמת העולם הראשונה ציינה את שיאה של נסיגת האסלאם מלפני המערב המתקדם. באיראן פשטו חיילים זרים וחילות עזר מקומיים, אף שבאופן רשמי היא היתה ניטרלית. בארצות העות'מאנים הביאה מלחמה אחרונה זו, כמו מלחמת קרים, לידי מעורבות נמרצת הרבה יותר עם אירופה ולידי האצה של כל תהליכי השינוי. שלא כמלחמת קרים, היא הסתיימה בתבוסה, והתורכים נאלצו למסור את הטריטוריות הערביות שלהם לבריטניה ולצרפת. רק במולדת התורכית באנטוליה הם הצליחו להתנגד למנצחים, ואחרי מאבק ייסדו בה רפובליקה תורכית עצמאית.

השנים מ- 1918 עד 1939 בתולדות אירופה קרויות בדרך-כלל התקופה שבין המלחמות, אף שהיו שראו בהן הפסקת אש ממושכת בין שני שלבים של מלחמה אחת. ואולם בהקשר המזרח תיכוני אף לא אחת מן ההגדרות מועילה ביותר. ניטיב להבין את השנים האלה כתקופת-ביניים בתולדות האזור, או אפילו כהתערבות, ולו רק במובן שהרופאים מתכוונים לו. בהקשר המזרח תיכוני, אפשר לצייר את התקופה ככוללת את שתי מלחמות העולם, ולא רק את השנים של שלום-לא-שלום שביניהן.

תקופה זו מתחילה בקריסה, וליתר דיוק, בהרס הסדר הישן ששלט, לטוב ולרע, על רוב המזרח התיכון ארבע מאות שנים או יותר. מתוך התבססות על הישגי קודמיהם הקימו העות'מאנים מבנה פוליטי בר-קיימא ושיטה פוליטית יעילה. הם גם יצרו תרבות פוליטית מובנת לכול, שבה ידעו כל קבוצה, ואף כל יחיד, את מקומם, את כוחותיהם ומגבלותיהם, וחשוב מכול, מה הן חובותיהם, ולמי הן נתונות, ומה הן זכויותיהם, וממי הן מתקבלות. זמנים קשים פקדו את השיטה העות'מאנית, אבל למרות קשיים רבים היא עדיין פעלה. רוב נתיניה הנוצרים חדלו לקבלה ולהיות נאמנים לה, אבל רוב האוכלוסייה המוסלמית עדיין ראתה בה שלטון לגיטימי. בעשרות שנותיו האחרונות החל הסדר העות'מאני לגלות סימני התאוששות, ואפילו שיפור. ואולם כל התפתחות שכזאת הוסטה ונקטעה עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה בא הקץ לאימפריה - קריסת המדינה ופיצול שטחיה.

מאז בוא חיל המשלוח של הגנרל בונפרטה אל מצרים בסוף המאה השמונה-עשרה הושפע מהלך המאורעות במזרח התיכון השפעה עמוקה מן האינטרסים, השאיפות והמעשים של המעצמות האירופיות הגדולות, ובעתות משבר נשלט בידיהם. כשעזבו העות'מאנים את האזור לבסוף, והמעצמות המערביות הוצגו באופן חד-משמעי כמושלותיו, לבשו היריבויות האימפריאליות צורה חדשה וישירה יותר.

שלושה שלבים מרכזיים היו ביריבויות אלה. בשלב הראשון שלטו בריטניה וצרפת באזור לבדן, והנושא העיקרי ביחסים הבינלאומיים היה התחרות בין השתיים. בשלב השני, בשנות השלושים והארבעים, עמדה השליטה האנגלו-צרפתית לפני ערעור חדש, תחילה מאיטליה הפשיסטית, ואחר-כך מגרמניה הנאצית. בשלב השלישי, במלחמת העולם השנייה, חוסלו האיטלקים, ואחר-כך הגרמנים. לאחר מכן נחלשו הצרפתים, ואחריהם הבריטים, עד שלא יכלו עוד למלא תפקיד דומיננטי. והרחק משם הלכה והתפתחה תחרות חדשה בין מעצמות חיצוניות מרוחקות יותר, ברית-המועצות וארצות-הברית - אות וסימן למצב העניינים לעתיד לבוא.

כשהתפזרו עשן הקרבות וערפלי הדיפלומטיה מעל זירת המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה, התברר שתמורות גדולות חלו בו. מקצתן הביאו תקווה חדשה לעמים שנשלטו בידי האימפריות האירופיות, הן המזרחיות הן המערביות. ברוסיה אפשרו המהפכה והרפיית השליטה המרכזית שבאה עקבותיה את ייסודם של משטרים ליברליים לאומיים מוסלמיים הן באסיה התיכונה הן בארצות הטרנסקווקזיות, ואילו בדרום הבטיחו בריטניה וצרפת הגדרה עצמית, ובסופו של דבר עצמאות, לעמים הערבים שהיו מעתה בשלטונן. אפילו בצפון אפריקה הכריזו מנהיגים לאומיים על רפובליקה טריפוליטנית בנובמבר 1918, וזמן-מה היו האיטלקים מוכנים להעניק לה הכרה.