| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
החינוך העברי במושבות הגליל העליון החל עוד בסוף המאה ה - 19. אך התבססותו היתה בראשית המאה ה - 20. בתקופות העלייה הראשונה והשנייה ועד סוף מלחמה-העולם הראשונה. תקופת בראשית זו עוצבה בעיקר בראש-פינה, בה ניהלו את בית-הספר, ואת החינוך בגליל העליון בכלל, שניים מבכירי המורים של אותם הימים - ד"ר יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ'. שניהם לימדו ופיקחו על החינוך גם במושבות הסמוכות - מטולה, משמר-הירדן ויסוד-המעלה; ויתר המורים שפעלו במושבות אלה ובארץ כולה, קיבלו אותם כמנהיגות וכסמכות מקצועית. ייחודם של השניים היה בקידום החינוך הלאומי העברי בכלל, והכפרי-חקלאי בפרט, במגמות 'החינוך החדש' של אותה תקופה. עם זאת, הם הכניסו את המאפיינים החינוכיים-הפעלתניים לבתי-הספר במושבות הגליל העליון. תוך איזון עם המרכיבים ה'ישנים' והפורמאליים של ה'חדר' היהודי ובית- הספר האירופי המסורתי. יצחק אפשטיין נולד בעיירה קטנה ברוסיה ב - 1863, למד ב'חדר' ובבית-ספר ריאלי באודיסה. ועד 'חובבי-ציון' באודיסה חיפש אותה תקופה שישה צעירים, שיוכשרו בארץ- ישראל כמדריכים חקלאיים במושבות הברון, ואפשטיין היה בין הנבחרים. השישה הגיעו ב - 1885 לזכרון-יעקב ונשלחו ליסוד-המעלה ולראש-פינה לצורך השתלמות. אפשטיין עבד עד 1890 כ'תלמיד גנן' וכ'עוזר למדידת קרקעות', כשהוזמן לנהל את בית-הספר החדש לבנות בצפת. חמש שנים ניהל אה המוסד ולימד בו, וב - 1896 עבר לניהול בית- הספר במטולה, שנוסדה באותה עת. בראשית 1899 עבר לראש-פינה. תפקידו היה ניהול בית-הספר ופיקוח על מוסדות החינוך בגליל העליון מטעם פקידות הברון רוטשילד. בשנת 1902 יצא ללמוד בלוזאן שבשוויץ. ב - 1908 השאיר שם את משפחתו ועבר לסלוניקי לנהל את בית-הספר של 'כל ישראל חברים'. ב - 1915 שב ללוזאן לסיום לימודיו והוכתר בתואר דוקטור. בתום מלחמת- העולם הראשונה שב ארצה. בשנים 1919-1923 ניהל את בית- המדרש למורים ולגננות על-שם לוינסקי בתל-אביב, ואחר-כך פיקח במשך שנה על בתי-הספר העבריים מטעם ההנהלה הציונית. הוא פרש מההוראה הסדירה ב - 1929 ונפטר בגיל 80, ב - 1943. בכל השנים הללו עסק במחקרי הלשון והוראתה. מקום חשוב שמור לו בהעלאה סוגיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ- ישראל. הוא הראשון שהעלה נושא זה בפומבי, במאמר 'שאלה נעלמה', שפורסם ב'השילוח' בשנת 1907. 1 שמחה חיים וילקומיץ' נולד אף הוא בעיירה קטנה ברוסיה, ב - 1871. ב - 1896 עלה ארצה ולימד ברחובות עד 1899 . במושבה זו נימנה עם הצעירים המודרניים, שנאבקו קשות עם 'זקני המושבה' השמרנים. נסיונותיו להחדיר לבית-הספר יסודות חדשים נתקלו בהתנגדות השמרנים והחרדים. בשנת 1899 עבר לגליל להחליף את אפשטיין בניהול בית- הספר במטולה. משיצא אפשטיין ללימודים בשוויץ, ב – 1902, החליפו וילקומיץ' שוב, הפעם בניהול בית-הספר בראש-פינה והפיקוח על בתי-הספר בגליל העליון. ב - 1903 נטל חלק מרכזי באספת היסוד של הסתדרות המורים שנערכה בזכרון- יעקב, במשך 16 שנה. עד שחלה ונפטר ב – 1918 , המשיך והעמיק את פועלו של אפשטיין והטביע את חותמו על החינוך בגליל העליון ובארץ- ישראל בכלל. אפשטיין לימד רק שבע שנים במושבות הגליל וחמש שנים קודם-לכן בצפת. ואילו עיקר מפעלו היה בהוראת הלשון ומחקרה. וילקומיץ' לימד במושבות הגליל תשע-עשרה שנה, ושלוש שנים קודם-לכן, ברחובות, בה כבר החל בבניית גישתו החינוכית הייחודית. הוא העמיק את היסודות שהגה אפשטיין וביסס בעשרים ושתיים השנים שלימד במושבות את השיטות הדידקטיות החדשניות של 'בית-הספר הכפרי' העברי.2
אפשטיין החל בהגות החינוכית ה'פעלתנית' ביישוב העברי ובמפעל הייחודי של 'בית- הספר הכפרי' בראש-פינה, ווילקומיץ' המשיכו וקידם רבים מרעיונותיו הלכה למעשה. בתיאור מכלול האמצעים, החינוכיים והלאומיים, נפתח בעקרונות וביישום המשותפים לשניהם ונמשיך להעמיק בעשייתו החינוכית של וילקומיץ'. חוקרים שונים, ובפרט חוקר הלשון שלמה הרמתי, תיארו בהרחבה את מפעלו הלשוני של אפשטיין.3 היות ולשיטתו היו היבטים רבים נוספים, נסתפק כאן באיזכור עקרונותיה, שמהם נגזר מכלול האמצעים החינוכיים: א. לימוד השפה באורח טבעי, בדומה ללימוד שפת-אם ; ב. לימוד באמצעות כל חמשת החושים ; ג. לימוד אינדוקטיבי - מן הפרט אל הכלל; ד. ביסוס ההוראה על דירוג טבעי - מן הקל אל הכבד, מהסביבה הקרובה המצויה אל הרחוקה והפחות מצויה, מן הידוע אל הבלתי-ידוע ; ה. לימוד המבוסס על התעניינות הילד; ו. קשר אל הטבע; ז. גיוון הלימוד באמצעות שירים ומשחקים ; ח. השפה מאפשרת התחדשות לאומית, ככלי לאומי, המקשר גם בין הלומד לבין הטבע ונופי מולדתו. עקרונות אלה מצויים במאמרו הקלאסי של אפשטיין 'עברית בעברית', שנדפס ב'השילוח' ב - 1898/9 , והוא פיתח אותם אחר-כך בכינוסים ובפרסומים שונים גם תחת הכותרת 'החינוך הרציונלי'.4 היו בשיטתו הטבעית של אפשטיין היבטים דידקטיים, פרוגרסיביים-עמלניים, לצד היבטים לאומיים, ובשילוב זה היה ייחודה ; כשם ששני עשורים מאוחר יותר, עד אמצע המאה, שילב 'זרם העובדים' אותם היבטים עצמם בשיטתו החינוכית. אפשטיין ביקר את ראשית דרכו בהוראה במאמרו האוטוביוגראפי 'באין הכשרה': 'במקום להפעיל את התלמידות היה המורה פועל. הוא המסביר, הוא המחקה, הוא המרבה בדוגמאות', וסיכם שם את מפעלו בהמחשת ההוראה: 'לעיני, ועוד יותר ללבי, האירה האמרה : "הוראה בעזרת העינים" . . . יצרתי לי כעין פסיכולוגיה שכלתנית לחינוך ולהוראה. מטרת החינוך - הדעת ; אמצעיו - העין וההסבר הנכון ; תכליתו - המוסריות, אהבת הצדק'.5 החידושים הדידקטיים של אפשטיין, שלא הוכשר להוראה, בולטים על רקע העדר ספרי-לימוד וחוסר הכשרה בסיסית למרבית המורים בארץ בראשית המאה (למעט וילקומיץ' ומורה או שניים נוספים). וילקומיץ' העמיק את השיטה, ובעיקר את יישומיה. בנאומו באספת המורים בזכרון- יעקב ב - 1903 פירט את 'דרכי החינוך הגופני, המוסרי והשכלי של ביה"ס, שאני חפץ לתיתו למופת לכל בתיה"ס במושבותינו'; וכן ציין, ש'החינוך הלאומי איננו נחשב למקצוע מיוחד בביה"ס הזה . .. הוא משוזר ומשולב בכל לימודי ביה"ס, בעבודתו, בטיוליו ובמשחקיו'. אשר להפעלת התלמידים אמר, ש'המורה המנוסה יודע לסבב פני הדברים באופן אשר לא יצטרך להרבות במצוות ובפקודות. . . . להיפך: יחבב עליהם כל הדברים האלה ויעורר את חפצם אליהם'.6 עדות להצלחתו בפועל מביא זאב כרמי, מי שניהל לימים את בית-הספר החדשני 'עממי א' בחיפה ושהה אצל וילקומיץ' לצורכי השתלמות : 'אמן ההוראה היה וילקומיץ' ... ראיתי אותו בכיתה העובדת במרץ ובחשק - נחיל דבורים ממושמע - ועליה עומד המורה פסיבי, לכאורה, שאינו מרבה בדיבור, והרושם הוא כאילו מיותר הינהו בכיתה'.7 ההיבט הלאומי הודגש אף הוא בשיטת ה'עברית בעברית'. במאמרו של אפשטיין 'הדיבור העברי ודרכי הפצתו', שנתפרסם ב'השילוח' ב - 1903/4, שנה לאחר סיום עבודתו בראש-פינה, הוא מנה את ה'חסרונות שנולדו לנו בגלותנו', את ה'מומים הלאומיים': רפיון גופני, ריחוק מעולם המעשה ומן הטבע, חוסר שפת מולדת. ה'מרפא' שיבוא להם על-ידי החינוך, יהיה הפצת הדיבור העברי על-ידי ייסוד בתי-עם, מקהלות, תזמורות, חברות-התעמלות, גני-ילדים, תיאטרון.8 וילקומיץ' לא רק שהגשים רבים מרעיונות אלה (כפי שנראה להלן), אלא אף פירט תוכנית-לימודים עברית משלו ל'ביה"ס הכפרי לשש שנים'. כל מרכיביה - למעט 'חשבון, חישוב והנדסה' - מעידים על השילוב הדידקטי-לאומי: בתחום ה'לשון העברית' נמנו 'סיפורי המקרא, קריאה מבוארת, שירים שונים, כתיבה ודקדוק, תפילות וברכות והלכות'; ב'שיעורים המעשיים ותולדות הטבע' נכללו 'ביה"ס וסביבתו' ו'הבית, החצר והגן', לצד 'הפרדס, השדה והכרם' מעשי ידי האדם העברי, 'שיחות בידיעת הטבע' ו'גוף האדם' ; ב'כתיבת הארץ' הובלטו 'ידיעת המולדת', על כל אתריה ויישוביה המתחדשים, וארץ-ישראל ושכנותיה במזרח הקרוב ; 'דברי ימי ישראל' כללו אירועים לאומיים בולטים מתקופות הבית השני ועד 'גדולי ישראל היותר מפורסמים שבתקופה האחרונה עד הרצל'.9
את הטיולים הלימודיים-חינוכיים של אפשטיין, שהיה בהם מהדידקטיקה ומהלאומיות כאחד, מתאר הסופר.יעקב חורגין: וביותר השכיל אפשטיין לנצל את הטיולים. כאן הוא מקור חיותם של החושים. והם-הם הסרסורים הטובים ביותר לחינוך ולידיעה. במעלה הר-כנען ובמורדות העמקים שמסביב - אין מקום פנוי ממנו ומתלמידיו. . . הם לומדים מפיו מושגים גיאוגרפיים, בוטניים, גאולוגיים. הם שומעים מפיו פרקי היסטוריה עם תבלין של פסוקי תנ"ך ואמרי חז"ל; וכל זה נעשה בקלות, כמתוך משחק, בלא שום הכבדה וכפיה . . . אהבת המולדת באה לא כמיצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך ידיעתה והרגשת יופיה.10 בדינים-וחשבונות של בית- הספר ובזכרונותיהם של תלמידי ראש-פינה בתקופתו של וילקומיץ' צוינו תמיד הטיולים הקצרים והארוכים, בני היום השלם, שגם הם נועדו לשלב יחד מטרות דידקטיות ומטרות חינוכיות-לאומיות. את תוכניתם היתווה וילקומיץ' באספת המורים בזכרון- יעקב ב - 1903: לתועלת החינוך הגופני והמוסרי נהוגים בביה"ס גם טיולים. פעם או פעמיים בחודש ילכו המורים עם התלמידים אל אחת הערים והמושבות, או אל אחד הכפרים הקרובים פחות או יותר . . . שרירי הרגלים יחזקו והתרגלו להליכה מרובה, העינים תסתגלנה להכיר כל דבר מרחוק . . . התלמידים והתלמידות יצאו מהמושבה בשורה שנים שנים, הלוך ושיר, ובלכת התלמיד בשורה ילמד להסתגל לסדר הכללי, להכיר כי הוא חלק מהכלל אשר אתו יחד יתנהל . . . אפס לא כל הדרך ילכו איש בעקב רעהו. צריך לתת מקום גם להתפתחות עצמותם של התלמידים. - ירשנו המורה לרוץ מעט - פונים התלמידים אל המורה. - טוב, רוצו! וגם אנוכי ארוץ אתכם, אחת, שתים. שלוש!... התחרות הזאת נשנתה פעמים רבות: תמהון התלמידים יגדל מפעם לפעם . . . (ו)אחרי שנים שלושה טיולים נפתרה להם החידה מאליה ויבינו את הכלל : 'ההולך בצעדים דקים. מגיע עד למרחקים'. . . טוב טיול כזה למוסר הילדים ממאות דרשות של מוסר אשר יטיפו מורים פטפטנים יום יום באוזני תלמידיהם.11
אפשטיין דגל בעבודה גופנית כחלק מ'החינוך הרציונלי': 'הילד צריך תחילה להתחנך בגינה ובשדה. אין כעבודת השדה המפתחת את התנועתיות בגוף. בכלל צריך לאמן את הילד תחילה בתנועה גסה וגדולה לשם פיתוח החושים'.12 על עשייתו הדידקטית והלאומית בתחום זה מעיד חורגין: אפשטיין משתחרר מכל סרח עודף של מילוליות. הוא מלמד תוך כדי עבודה בגינה, תוך כדי טיולים . . . 'התדעו-נא לזרוע שום?' - שר אפשטיין עם תלמידיו בגינה, ולעיני התלמידים יתקע את הדקר באדמה ויעשה את כל מעשה הזריעה. כשהוא מכנה כל דבר ודבר בשמו. וכך, ביחד עם המנגינה, עם קולו הנאה של המורה ועם ריח האדמה וסודותיה, נקלטת הלשון בנפש הילד כחוויה, שנספגת ברגש ובמוח ובכל החושים כאחד.13 האגרונום אטינגר, שליח הוועד האודיסאי שביקר בראש-פינה ובמטולה כשאפשטיין ווילקומיץ' ניהלו את בתי-הספר בשתי המושבות, ציין במיוחד את הוראת החקלאות בהן ואת ה'חינוך לחיי הכפר' העברי, שניתן באמצעות עבודת הגינה.14 את 'גן ביה"ס' בראש- פינה בתקופת וילקומיץ' היטיבה לתאר אחת התלמידות: לביה"ס צמודה היתה חלקת אדמה מגודרת אבנים . . . משני צידי המדרגות היו טראסות מעובדות יפה ולמרגלותיהן שטח (ש)חולק מרובעים- מרובעים. וכל חלקה נועדה לארבעה תלמידים שיעבדוה במשותף . . . פרי האדמה נמכר לתושבי המקום וההכנסה היתה קודש ל'קרן הקיימת לישראל'. הערכה רבה לאותה גינה הביע יוסף קלויזנר בביקורו במושבה : 'גינה זו היא גאונו והדרו של בית הספר הראש פינתי . . . בשקידה מרובה עבדו הילדים, מתרגלים לחיי עבודה ולאהבת השדה והגן . . . אכן, אין דבר מועיל מגינה זו לבית ספר כפרי!'15 סביב העבודה החקלאית בעלת ההיבט הלאומי התנהל דיון חינוכי עקרוני. היו שסברו, שעל האיכר-לעתיד להסתפק בהשכלה מינימלית. כך, למשל, גרס חיים מרגלית- קלווריסקי שצוטט על-ידי קלויזנר: 'ביה"ס שבראש-פינה נחשב לאחד מן הטובים ביותר שבארץ . . . אבל טובו הוא חסרונו. . . יש לילדים השכלה רחבה יותר מדי - יותר ממה שנצרך לאיכר פשוט . . . והם שואפים כולם לפריס או לאוסטרליה'.16במושבות יהודה היו שדגלו בעליונות הלימוד העיוני-שכלתני, שהוביל בהכרח לחיי עיר, 'כעין השלטת המסחר על העבודה'. בגליל השכילו אפשטיין ווילקומיץ' 'להכניס את הכפר אל תוך בית הספר ולהכניס את התלמידים בעודם באבם אל תוך העבודה . . . [שכן] ביה"ס צריך ללמד את תלמידיו להיות אנשים נאורים ואיכרים מצליחים'. תורותיהם של המחנכים האירופאים פסטלוצי ופרבל השפיעו על אפשטיין ווילקומיץ' לשלב את החינוך בתוך תוכנית הלימודים העיוניים, במגמה להכשיר את בני המושבות לחקלאות טובה ומודרנית יותר, ובדרך זו להבטיח אח אחיזתם בהתיישבות. וילקומיץ' אף פיתח תוכנית להקמת בית-ספר חקלאי בראש-פינה, בדומה למקוה-ישראל ; פקידות הברון הסכימה אך התכנית נקטעה באיבה עם מותו.17
אפשטיין הדגיש את חשיבות התחלת לימוד השפה בגיל הרך באמצעות שירי הילדים שחיבר, שירי-התעמלות ומשחק. וילקומיץ' הציע באספת המורים בזכרון- יעקב ב – 1903 לייסד בגיל חמש מכינה כתחליף לגן הילדים, שילמדו בה דיבור עברי, שירי-משחק ומלאכות-יד, על-פי שיטת ה'עברית בעברית' ושיטת פרבל.18 במכתב ששלח ב – 1918 לידידו קרישבסקי בחיפה בנוגע לגננת שחיפש לראש-פינה, הוא מציין : 'עלי לדעת מה כוחה בשירה ובציור. שני המקצועות האלה חשובים מאד לגבי גננת, ובייחוד אצלנו, שהגננת צריכה לעסוק בהם לא רק בגן כי אם גם במחלקה הראשונה של ביה"ס'.19 וילקומיץ' ביסס אפוא את רעיונו של אפשטיין להתחלת הלימוד בגיל הרך – תיאורטית ומעשית, מבחינה דידקטית ולאומית כאחד - והרחיב את הלימוד המשחקי של השפה לשילוב מלא של הגן ובית-הספר.
אפשטיין הציע הקמת בתי-עם. שאמורים היו להיות 'מועדונים' למבוגרים, אשר ישלבו את המועיל עם הנעים: שם ילמדו עברית בשילוב עם שיחות, שירים ומשחקים. וילקומיץ' הוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל, תוך הדגשת לימודי היסוד הדרושים לכל אחד, כדיווחו של יעיר הגלילי ב'השקפה' מיום 3 באפריל 1903: . . . מקרוב יסדו מורי ביה"ס במושבה זו ובראשם מנהל ביה"ס הא' ש. וילקומיץ, בית-ספר לילי בעל ארבע מחלקות. ילמדו בו שיעורי ערב בחשבון, תנ"ך ויתר ענפי הלימוד. המחלקה הראשונה - לנערים גדולים אשר עזבו את ביה"ס לעזור על יד אבותיהם בעבודת השדה ואשר לא רכשו להם דיים ידיעות בתורה ובמוסר. המחלקה השניה - לעלמות ולנשים אשר נשא ליבן אותן ללמוד את השפה העברית. המחלקה השלישית והרביעית - פועלי בית חרושת המשי, חסרי כל חינוך . . . מרביתם גם לא ידעו קרוא וכתוב . . . [הם] בני דלת העם יושבי צפת . . . ויש לקוות כי המוסד הזה . . . יוציאם מעלטת הבערות אל אור התורה וההשכלה.20 וילקומיץ' מימש אפוא את רעיון 'ההזדמנות השנייה' לנערים עובדים ולעובדים ככלל, שלא השלימו השכלת-יסוד. הוא שילב בכך גם את התפיסה של לימוד מתמשך, שהחלה בגן אל מעבר לבית-הספר. גם ברעיונות החינוכיים המתקדמים האלה של אפשטיין ווילקומיץ', שהיוו חידושים מפליגים בראשית המאה, היו משולבים היבטים של לימוד השפה העברית והתכנים הלאומיים המרכזיים.
בראשית המאה לא היה כלל תיאטרון עברי בארץ, ובית הספר בראש-פינה עסק על-כן גם בהעלאת הצגות. הן היו בעיקר בעלות מסר לאומי ונועדו לתלמידים ולקהילה כולה, ולעתים גם למושבות האחרות ולבית- הספר בצפת. המורים היו המעבדים והמתרגמים, הבמאים ומנצחי המקהלה. בלטו בכך אפשטיין עצמו, ובתקופת וילקומיץ' המורה אהרון טורקניץ', ולידו ברוך בן-יהודה (לימים מנהל גימנסיה 'הרצליה'), שהופקד על המקהלה. בתקופתו של אפשטיין בלטו ההצגות 'זרובבל' ו'האנוסים': ואילו בימיו של וילקומיץ' הועלו 'החשמונאים הקטנים' מאת קדיש יהודה סילמן, 'מכירת יוסף', 'הפרחים' ו'מעות חנוכה' של שלום עליכם. השילוב הדרמטי-לאומי, בניצוחם של המורים, חרג מגבולות בית-הספר. בשחקנים היו גם מבוגרים, בעיקר צעירי המושבה, שהקימו את להקת 'חובבי הבמה בראש-פינה'. הלהקה העלתה גם הצגות, כגון האופרטות של גולדפן 'בר כוכבא' ו'המלך ליר היהודי', והצגות לועזיות קלאסיות, כמו 'המלך ליר' של שייקספיר ו'הרפגון' של מולייר. המקהלה שזכורה בעיקר מתקופתו של בן-יהודה, השתתפה גם בקבלת-שבת בבית-הספר, בתפילות החגים ובאירועים החגיגיים של המושבה כולה. ההצגות והמקהלה היו כלים תרבותיים-לאומיים, שצמחו מבית-הספר וממוריו, ושירתו את הגליל העליון כולו.
אפשטיין עסק בכתביו באופן כללי ב'מקהלות, תזמורת, תאטרון' ועוד כלי-תרבות המנחילים גם מורשת לאומית. וילקומיץ' הדגיש, בהרצאתו בזכרון- יעקב ב - 1903 , את ה'חגיגות הלאומיות (שבהן) יערכו התלמידים חזיונות, יספרו סיפורים מדברי ימי עמנו, יקראו פרקים מכתבי הקודש, מליצות ושירים - ובין עניין לעניין ישירו שירי ציון'. במטרות החגיגות יש מן החינוך והלאומיות כאחד: להרגיל את הילדים לדבר בפני קהל, דבר שייזכר אצלם כחוויה לאורך ימים, ולקרב את הוריהם לבית הספר ; ובד-בבד 'לעודד את רוח הבנים והאבות יחד בתקוותנו הלאומית' ו'להדריך את חניכיו בדרך הדת הטהורה', המנוגדת ל'השפעה הרעה [של] מלמדים נבערים [ה]עלולים ללמדם אמונות תפלות וקנאת הדת'.21 הקניית ערכי המסורת והלאום לבית-הספר ולקהילה הונהגה דרך-קבע באמצעות קבלת-שבת ותפילות בציבור בשבת ובמועד, שהתלמידים ומוריהם ערכו באולם בית- הספר. באולם הזה עמד ארון-קודש, ובו ספר תורה. ארבע עצרות לאומיות מרכזיות ערכו בית-הספר ומוריו לקהילת ראש-פינה כולה: בחנוכה היו טקס הדלקת נרות ונשף כללי; בט"ו בשבט התקיים חג הנטיעות ; בפורים ; ובליל תשעה באב, בו היו התלמידים מתכנסים עם מוריהם בבית-הספר לבושים בשחורים, יושבים על שרפרפים וספסלים נמוכים והפוכים וקוראים את מגילת איכה במנגינה של קינה, ואחר-כך שרו משירי ציון האבלים של גדולי המשוררים. ווילקומיץ' היה מעורר בלב התלמידים את השאיפה והכמיהה לחיי חירות במולדת הישנה המתחדשת. גם אזכרת פטירתו של הרצל בכ' בתמוז נשאה אופי לאומי מודגש. ברור לחלוטין, שבית-הספר בראש-פינה השתתף ביצירת החגיגות הלאומיות המתחדשות והחדשות, השמחות והעצובות, והקרין על המושבה כולה כחלק מתפקידו בקהילה.
וילקומיץ' הנהיג בבית-הספר מספר מוסדות ושיטות העשרה שכיום מובנים מאליהם, אך בזמנם היו חידוש חלוצי. במוסד היתה קיימת ספריית-ילדים, שדאגה להעשרת הקריאה מחוץ לספרי הלימוד הרגילים. השיטות הקבוצתיות והאישיות המתקדמות נוצלו בדרכים שונות. בכיתה התנהלו הרצאה ושיחה קבוצתית ללא רישום. השיחה נמשכה. אחרי- הצהריים בקבוצות-לימוד, שחזרו על הנלמד בבוקר ; כל אחד הירצה על הנושא וחבריו תיקנו את שגיאותיו. לאחר התרגול הקבוצתי סיכם כל תלמיד את השיעור בכתב. וילקומיץ' בחנו אישית על-סמך מחברתו מפעם לפעם, תוך מתן משוב אישי.22 האמצעים החדשניים הללו נוצלו כולם למטרות לאומיות ושולבו בטיולים, בעבודה וביתר מאפייניו היחודיים של בית-הספר בראש-פינה בתקופתו של וילקומיץ'.
בתי-הספר שבמושבות הסמוכות ניסו לדמות לזה שבראש-פינה, אך ריחוקם היה בעוכריהם. בראשית המאה חסרו במושבות אלה מורים, ומורי ראש-פינה סייעו להן בדרכים שונות. היו מהם שלימדו באותן מושבות, כחלק מנדודיהם כגליל. אפשטיין ווילקומיץ' היו, כאמור, מפקחי החינוך בגליל העליון והשפיעו גם על מוסדות החינוך במושבות האחרות. כפי שסופר, בבית-הספר במטולה לימדו אפשטיין ווילקומיץ' כאחד, לפני בואם לראש-פינה. אפשטיין לימד תנ"ך ודברי ימי ישראל, כתיבת הארץ, דקדוק, קריאה וכתיבה, חשבון וידיעת הטבע. כבר במטולה הנהיג את הטיולים והעבודה בגינת בית- הספר, ושילב תלמידים ערבים במוסד. יחד עם עמיתו אריה קורנפלד, דאג אף לחיי הרוח והתרבות במושבה - בבית-הכנסת, במפגשים ספרותיים של צעירי המושבה ועוד. וילקומיץ' ביסס את תוכנית הלימודים העבריים של בית-הספר הכפרי במטולה, כולל הטיולים והעבודה, הקשר האישי לתלמידים, הסדר והתלבושת האחידה ועוד. מורים ידועים נוספים שלימדו במושבה, היו פתחיה לב-טוב ומשה בן-יוסף, שהתבלטו לימים בפעילותם כמנהלים וכעסקנים בארגוני המורים. במשמר-הירדן חסר זמן רב מורה, ותקופות שונות חזר ה'חדר' המסורתי לפעול במושבה זו, בהעדר מורה 'מודרני'. המורה ויינשטיין, שעבר אחר-כך לסג'רה, נודע במקהלה ובמחזות שאירגן. לייב יפה ואשתו באו לאחר תקופת הוראה כמלמדים מסורתיים, והנהיגו את שיטת ה'עברית בעברית' ותוכנית בית-הספר הכפרי, שחסר תחילה את המכינה של גן הילדים. המוסד התבסס אט-אט. בעיקר בתקופתם של יעקב קליבנסקי (אושפיז) ופנחס נאמן, בלימודי החול העבריים, בחגיגות ובטיולים של הנוער, בגן הירקות, בטיולי הסביבה הקצרים ועוד. עם זאת, חסרו לו תמיד ציוד, מורים מתמידים, ומרכיבים רבים במכלול האמצעים החינוכיים שאפיין את בית-הספר בראש-פינה. ביסוד-המעלה, שדמתה מאוד במצבה החינוכי למשמר-הירדן, לימדו בשנות העלייה הראשונה המורים פתחיה לב-טוב, משה בן-יוסף ויעקב קליבנסקי (אושפיז). תוכנית הלימודים דמתה לזאת שבראש-פינה, אך חסרו בה אמצעים חינוכיים, ובעיקר המרכיבים המשלימים, הבלתי-פורמליים. שותפיהם של לב-טוב ובן-יוסף להוראה היו גננת, שידיעותיה בעברית דלות, ו'חכם' ספרדי, שהשלים את עבודתו כשוחט ובודק בהוראה, ואשר עיקר תפקידו היה להשגיח על לימודי הקודש בבית-הספר. לב-טוב הופקד על כל הלימודים הכלליים וחלק מהלימודים העבריים, ועם בן-יוסף וקליבנסקי היה שותף לביסוס גינת בית-הספר, ההצגות והחגיגות, המפגשים הספרותיים, ההרצאות בענייני חינוך ואקטואליה ועוד. ה'חדר' המסורתי התקיים ביסוד-המעלה במקביל לבית- הספר אך ברבות השנים בוטל ונטמע בתוכו.
ננסה עתה לעמוד על ייחודו של 'בית-הספר הכפרי' במושבות הגליל העליון מעבר לאמצעיו המסוימים, בהנחה שחשיבותו חורגת מגבולות המקום והזמן, וכי ניתן לקשרו לנסיונות חדשניים נוספים בחינוך. חדשנותו של 'בית-הספר הכפרי' בגליל העליון בראשית המאה התבטאה במאפייניו הפעלתניים-פרוגרסיביים, בהשוואה לחינוך היהודי המסורתי שנהוג היה בארץ ובמושבות טרם תקופתם של אפשטיין ווילקומיץ'. שניהם הושפעו, כאמור, מפסטלוצי ומפרבל ומרעיונות חדשניים נוספים באירופה של תחילת המאה. השינוי שבין החינוך החדש למסורתי התבטא בעיקר בהכללת לימודי החול הכלליים בתוכנית לימודי הקודש, בהוראה בעברית בלבד (שכללה גם את החדשנות הדידקטית), ובחינוך המעורב של בנים ובנות כאחד. הוא ניכר בראש-פינה בפעילותם המקבילה לבית- הספר של שני 'חדרים' מסורתיים, ובא לכלל עימות בעת מסע הרבנים מיפו ומירושלים בגליל, ב - 1913. בביקור זה דרשו הרב קוק והרב זוננפלד בבית-הכנסת כנגד החינוך החילוני ובעד הכנסת חינוך דתי למושבה, ואילו וילקומיץ' הגן על שיטתו החדשה. הוא הסביר לרבנים, שלא ויתר על לימודי הקודש, ואף תפילות כלולות בתוכנית בית-הספר, אך עם זאת שיפר את החינוך במושבה באמצעות ההוראה בעברית ובהכללת לימודי החול. איכרי ראש-פינה התנגדו לתביעת הרבנים לפתיחת תלמוד-תורה ולהעסקת מלמדים, ונתנו אמון מלא בווילקומיץ', בצוות מוריו וב'בית-הספר הכפרי' שהנהיג.23 תשובתו של וילקומיץ' לרבנים מעידה על ייחוד נוסף של שיטתו: מכלול האמצעים החינוכיים-לאומיים לא בא כתחליף לשיטה המסורתית, אלא כתיקון וכאיזון שלה. על המכלול המתוקן כבר עמדנו, והאיזון התבטא לא רק בהמשך לימודי הקודש והתפילות. אלא אף בהשארת סממנים מסורתיים- פורמאליים בחינוך : הקפדה על נקיון, סדר, רישום נוכחות וציונים ; כללי משמעת, שבהם גם עונשים מחמירים ; תלבושת אחידה, אפילו בטיולים ; ולשון- פנייה רשמית למורה. החינוך הערכי-לאומי בבית-הספר הכפרי בראש-פינה עסק במוסד עצמו, בקהילת ראש-פינה, באזור, בארץ ובעם היהודי כולו. האמצעים השונים נגעו בכל אחד מהמעגלים המתרחבים הללו, ותוכנית הלימודים במרכיביה השונים התקדמה בהם מהקרוב לרחוק, מהמוכר לזר. וילקומיץ' השכיל לשלב את כל המעגלים שנמנו בתוכנית בית-ספרו, עוד לפני שמרדכי סגל נתן לכך ביטוי ב'שיטת התהליכים', שפיתח בחינוך הקיבוצי והפיץ באמצעות סמינרי הקיבוצים בתל-אביב וב'אורנים'. מימד קהילתי מתרחב זה בחינוך הערכי חשוב גם בימינו.24 על מאפייני החינוך הכפרי, עד כדי קירבתו לחינוך חקלאי, כבר עמדנו לעיל. ייחודו של בית-הספר בראש-פינה כציון-דרך בתולדות בית-הספר העברי הוא בכך, שהשכיל לשלב חינוך חקלאי לבני חקלאים בסביבתם הטבעית, לצד מתן השכלה עיונית-כללית, ושילב את אמצעי החינוך החדש ביסודות המסורתיים, הלאומיים והחינוכיים של החינוך היהודי בארץ. אפשטיין ווילקומיץ' השלימו אפוא את תרומתן ההתיישבותית של מושבות העלייה הראשונה בדגם החינוכי-חקלאי הייחודי של ראש-פינה, שהונהג במידה מוגבלת יותר גם ביתר מושבות הגליל העליון באותה תקופה. 'בית-הספר הכפרי' של ראש-פינה הגיע לשלב השלישי של החינוך הלאומי בתקופת העלייה הראשונה (והשנייה) - טיפוח הקשר לארץ והכשרה חקלאית - לאחר מספר שלבים מוקדמים : ה'חדר' המסורתי כמוסד חינוכי ראשון ; ראשית לימודי החול והעברית, תוך הכנסת הבנות לבית-הספר - כשלב ראשון בחינוך הלאומי ; עברית בעברית (בכל המקצועות) כשלב שני בחינוך הלאומי. החינוך הלאומי התפתח, כאמור, בשנים מאוחרות יותר, כשייחודה של ראש-פינה מוצא את המשכו במיגזר החקלאי-התיישבותי וב'זרם העובדים', שפעל בשנים 1921-1953. בית-הספר הכפרי של ראש-פינה זכה לשבחים רבים. כל המקורות המתארים אותו מאוחדים בדעה, שפועלם של אפשטיין ווילקומיץ' היה הגורם העיקרי להצלחת בית- הספר, משום האוטונומיה הרבה שנטלו לעצמם, והעצמאות שאפיינה אותם, בניגוד למורים האחרים. בציבור המורים דאז בלטו דמויות אחדות שמילאו תפקיד-מפתח במערכת החינוך ובציבוריות העברית בכלל, אך דומה שרובם לא הגיעו להישגיהם של השניים. *** 1. תמצית קורותיו של אפשטיין אצל ש' הרמתי, שלושה מורים ראשונים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 144-148. על 'שאלה נעלמה' ראה: א' הראבן, 'השאלה שאינה נעלמת', מ' נאור (עורך), העלייה השנייה (עידן, 3), ירושלים 1983, עמ' 111-119.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
