בראשית החודש אייר בא ביאליק ל"עיר ההריגה". עוד ביום בואו נתבקשתי להצטרף אליו ולסייע לו במילוי שליחותו החשובה. הוא הביא אתו תכנית-עבודה מסוימת ולפיה עבדנו כחמשה חדשים. ביגיעה מרובה עלה בידינו לאסוף חומר רב ומלא ענין. עיקר עבודתנו היו הבקורים במקומות נגועי הפרעות וגבית עדויות מפי הניזוקים ועדי הראיה. עדויות אלה רובן ככולן נרשמו כמעט מלה במלה בתרגום לשון - בעברית - בלי כל שנוי בצורה ובתוכן.

כשרון מפליא נתגלה בו בביאליק הדברן - לדובב שפתי נשמות אלמות ולעורר בלבבות סגורים וסתומים רצון וחשק לספר. טפוסים יהודים מכל המעמדות עברו לפנינו ומהם הרבה יהודים ויהודיות פשוטים, עלובים ומעונים ידעו לספר בשפה עממית נאמנה ובלב גלוי גם על דברים כמוסים וסודות חבויים וקבורים בנבכי נפשם. כה השפעתו של ביאליק על אנשי שיחתו היה בלי ספק בגישתו אליהם, גישה מלאה חמימות ופשטות, ענוה וחביבות וחכמת החיים. מתוך כך עלתה לו להכנס לפני ולפנים של כל הטראגדיה המחרידה בעיר ההריגה. אכן שליח נאמן מאין כמוהו היה ביאליק לשולחיו. וחבל חבל על החומר החשוב שנידון לגניזה מחוסר אמצעים להוציאו לאור. הרשימות הפשוטות, העממיות הללו יש בהן לא רק חשיבות היסטורית אלא בבחינה ידועה גם ערך ספרותי: הרי על ידן, בשעתן ובמקומן, קלטה נפשו של ביאליק שפע רשמים וציורים חיים, רשמי ראיה ושמיעה שנצטרפו אחר-כך באש יצירתו ומצאו את גילוים וביטוים באגדת עיר ההריגה, ב"משא נמירוב", כמחאה לאומית עזה ונמרצה כלפי פנים וכלפי חוץ, כקריאה נוקבת ויורדת עד תהום הנפש למרוד בשפלות הרוח ובניוול שבגלות.

פסח אוירבוך

("הארץ", כ"א בתמוז תרצ"ה)

ב"חצר ההריגה"*

ביום א'** אחרי סעודת הצהרים, מפני איסור הטיול בבית הכנסת, ישבתי עם בני-ביתי כלוא במעוני. אשתי ישבה על סף החלון הפונה לרחוב סוויטשנאיא. פתאום ראתה כנופיה של גויים הומה כמרקחת בפינת רחוב גאסטינאיא, ומטר אבנים ניתך משם אל מול חלונות הבתים. נשמע כקול יריה - ואבן גדולה וכבדה, כבת ה' ליטראות, עפה מעל לראש אשתי לתוך חדר משכבי. אשתי סגרה את תריסי החלון, ומיד נשמע קול נפץ מן החדר השני: נופצו שם, על ידי אבנים פורחות, העששית התלויה ושאר הכלים הטובים המקשטים את הבית לכבוד יום טוב. "כבר מנפצים חלונות" - אמרה לי אשתי בנחת ובזהירות, כדי שלא להבעיתני מתוך תנומה (הייתי מנמנם אז תנומת צהרים). קמתי ופתחתי את התריס שנסגר לראות בעיני את הכנופיא. היא היתה של בריונים אחדים גדולים וכחמישים קטנים ההולכים אחריהם מזוינים באבנים. שוטרים הולכים מאחרי הכנופיא ושותקים. קפצתי אל החצר בלי מלבושי העליונים, ושם כבר מצאתי כמאה איש, אנשים, נשים וטף מגרי החצר וגם אורחים שבאו לבקר קרוביהם לכבוד יום טוב. הרעש והמהומה שבחוץ הולכים ומתפשטים ובחצרנו צעקה גדולה. זה צועק: "אוי, נשברה האספקלריא שלי!" וזה: "אוי העששית היקרה נופצה!" אחת מקוננת על הוילונות שנקרעו, וחברתה מבכה על אורלוגין החדשים שפגע בהם אבן. סוף דבר - תאניה ואניה. לועג אני "למעשי נשים" אלו ורץ אל הגברים וקורא: "אחים, בצרה גדולה אנחנו! הפוליציא רואה תעלולי פוחזים ומחשה! הבו עצה הלום!" מהרנו לסגור את שער החצר ועשינו מלאכה ביום טוב לתקן ולסתום את פרצי התריסים איש איש באשר מצא: מי בארגז ומי בארון וכדומה. אני לא מצאתי מנוחה לנפש הסוערת ויצאתי לרחוב. שם ראית: סוכת-חנות מוטלת הפיכה ו"אברך" אחד רץ וצועק: "הנה זה נשאו (הבריונים) שוק וירך מהאטליז!" הרבה בריונים נשאו קרדומות וסכינים. נבהלתי מאוד ושבתי לחצר והקרדומות והסכינים אינם זזים מלבי: בעד החלון ראיתי שלג של נוצות יורד. "שקצים" קטנים קרעו שני כרים והשלג - מהם. היום פנה. אנו עומדים בחצר מלובשים בגדי יום טוב. נשינו יראו לבוא אל הבתים לטפל בגניזת כלי הפסח, כמנהג ובעמל רב פתינו אותן להכנס וללון לפחות בפרוזדור, ונבטיחן לשמור עליהן כל הלילה. - הלילה הזה ליל נדודים ורוגז היה להן. כל פעם שניעור תינוק בבכי - רגזו וקמו כולן בחרדה גדולה באמרן: עתה באו הרוצחים! הצינה והחשיכה גברו מאוד, ואנו, הגברים, ישבנו או עמדנו תחת כיפת השמים המעוננים צפופים בחבורה ונשוחח מעין המאורע. אמרנו: אם לא ינקטו פקידי המשטר עד הבוקר תחבולות נמרצות לעצור בעד משובת האספסוף - ואבדנו. גשם דק התחיל מטפטף. "רבונו של עולם! - נזרקה מפי כולנו - הרבה שליחים ושומרים לך! אולי יהיה הגשם השליח הטוב להצילנו מידי האכזרים". אבל, לצערנו, המטר לא נתגבר אלא חדל לגמרי ועמוד השחר עלה. דממה גדולה מסביב. קול צעדי אנשים מתחיל להישמע. פתחנו את פשפש השער - והנה יהודים ויהודיות הולכים איש אל חנותו, לראות בשלומה אחרי יום העברות. בפינות הרחובות עומדים השוטרים על משמרותם. קרבנו אצל אחד מהם ונשאלהו: מה יהיה היום? - "איני יודע - ענה - אבל אתם שבו בבתיכם!" היהודים העוברים ושבים הגידו, כי הגויים מתפארים שעומדים הם להכריע היום לטבח את כל היהודים. שחקתי לדבריהם בלב ולב. לבי ניבא לי רע. הנוצרים הולכים להם, כהולכי חג, לבית תפילתם וכדומה. אני מסתכל בפניהם ואיני רואה בהם סימן של "רציחה".

בשעה שמונה בקירוב נשמע קול רעש מרחוק. בפינת רחוב אלכסנדר- סווייטשנאיא נראו אנשי צבא רגלים ואחריהם כנופיא של בחורים מזוינים בכלי משחית שונים ופניהם מועדות אלינו ו... מיד קול תרועת "הוררא" ונפץ חלונות נשמע. מהרנו להחביא את הנשים והטף ברפת גדולה - - - לא עברו כשתי שעות וברחובנו גברה המהומה וקול נהם כנהמת חיות רעות עלה באזנינו... כל הרחוב משובש גייסות והרעש הולך ורב.

"הסתתרנה!" - קראנו לנשים. מבחוץ מתאמצים לשבור השער ואינם יכולים. השער חזק ועדיין יש תקוה שלא יוכלו לו הבריונים וילכו מעלינו. אך הנה הם פורצים ובאים, המונים המונים, דרך פתחי הבתים והמדורות התחתונים. כל החצר נתמלאה בריונים, ואנחנו צועקים מרה, נסים ורצים, מנוסת עכברים, הנה והנה בערבוביה - ואין מנוס. יהודים מוכים בלי רחם - והם נסים לבית-הכסא ואני ואחי אחוזי יד אחריהם. "נוסו, נוסו, ילדים, למקום טומאה!" - קראתי לנמלטים. קופץ אני על המזבלה הסמוכה לבית הכסא ומשם אני ואחי נדחקים וזוחלים בזה אחר זה דרך ארובה קטנה לביה"כ עצמו ויורדים אל תוך אחד התאים הנעולים שם. בעד סידקי הדלת ראיתי בהדוף הבריונים כמה נשים מתוך שאר תאי ביה"כ אל החצר... ובן ציון גלנטר מקבל את המכה הראשונה. זעקה גדולה התמלטה מפיו ואחריה באה מיד זעקת העלם בנימין ברנוביץ... אחי אמר לי: "איני רוצה למות במקום מטונף", נדחק וזוחל בחזרה דרך הארובה לחצר ובורח, והבריונים מלווים ומכים אותו כמה פעמים בקרדום על ראשו עד שנפל ארצה אצל השער. אך הנה פורצים גם את דלת תאי... וגם אני מתחיל מטפס לצאת דרך הארובה ולהימלט, אבל אני אחרתי את המועד: מבחוץ אצל הארובה חוסמים בפני בריונים - ואני נשאר תלוי ושוכב על גבי הקורה תחת הכירה. הרוצחים שבפנים מרימים עלי מקלותיהם, אבל המקלות קצרים ואינם עלי, הם לי: "רד!" ואני להם: "איני רוצה!" ממרום משכבי אני רואה למטה על הקרקע מוטלות שלוש גופות. אחד הרוצחים הלך ושב ובכלונס ארוך שבידו הגיע על שפתי העליונה ויפצענה - הדם זנק מפי. ועוד אחד בא ומגרה רחבה בידו ויאמר: "הנני ואכרות את כפות רגליו וירד!" - בתוך כך - והנה אור בקע ונפל דרך הגג: קורעים מלמעלה את הגג והרעפים נופלים על ראש ברנוביץ האב העומד על בנו המומת וצועק מרה. אחד מן הרוצחים, שפניו לא היו מוזרים לי, אמר לי: "מוטב לך שתרד!" אין ברירה - קפצתי על אותו הגוי והתחלתי מחבקו ומנשקו ומתחנן על נפשי - - - ויאחזו בי הוא ועוד שלושה רוצחים ויוליכוני עד השער ושם בדקו בכיסי ויקחו את הכל, ויפשטו מעלי את מעילי ונפטרו ממני מתוך מכות ומהלומות בגזרי עץ. נמלטתי למעון שמעון ברנוביץ ונחבאתי בארון ריק שמצאתי שם. מקץ רבע שעה התחיל רעש הבריונים מתרחק והולך מחצרנו ורק יללת הנשים והילדים עדיין עולה. פתחתי קצת דלת הארון והוצאתי ראשי, והנה אשה נופלת על צוארי: "הוי אישי היקר!" ואני צועק: "בשם ה', איה אשתי?" האשה הרפתה ממני ותרץ מן הבית בקול צעקה כמטורפת. זאת היתה אשת האופה דראבמן ההרוג. והנה ילדה קטנה נכנסה והודיעתני שאשתי וילדי מבקשים אותי בחצר. אני יוצא - - - שם מוטלים פצועים רבים ואשתי וילדי יצאו ב"ה בשלום מן המהומה (ילדי הקטן בן ב' שנים נמצא במזבלה הנ"ל). חבשתי את פצעי המוכים. עודנו מטפלים בפצועים, ונוצרי אחד לבוש נקיים, כבן שלושים, נכנס וראה את הגופות המוטלות שם בדם כתרנגולים שחוטים ויבך ויאמר: "משומד אני מילדותי, משנת הי"ב לימי חיי ו"מגיד תהלים" ("פסאלומשצ'יק") אני. ועתה באתי הנה, אולי אוכל להושיעכם במה שהוא". בקשנו ממנו להביא עגלות להוליך את הפצועים לבית החולים, ואני ואחי שקם מפצעיו הלכנו בינתים לחפש הרוגים. מצאנו את דראבמאן במדור התחתון, גופו עודנו חם, נושם בכבדות, אבל אין תקוה להחיותו. בביה"כ מצאנו את בן ציון גלנטר ואין נשמת חיים באפיו, וברנוביץ עומד שם ובוכה על בנו המפרפר עוד... והמומר הנ"ל הביא בתוך כך שתי עגלות והטלנו לתוכן שמונה פצועים מסוכנים - ולנו עמד ריוח והצלה ממקום אחר - מן עלית הגג של אחת הרפתים, שמה עלינו כולנו, אנחנו ונשינו וטפנו, ושם לנו כל הלילה ההוא.

קראו עוד:

הרצל על הפוגרום
תגובתו של ל. נ. טולסטוי
מ. גורקי : על הפרעות בקישינוב

* בשם זה נתפרסמה בקישינוב, מיד אחרי הפרעות, החצר מספר 33 שברחוב גוססינאיא וסווייטשנאיא. רשימה זו כתובה מתחילתה ועד סופה בידי ביאליק ז"ל מפי אחד הניזוקים ועדי הראיה.
** באחרון של פסח שנת תרס"ג בצהרים התחילו הפרעות.