הפירושים וההסברים שנתנו חכמים לתורה בפרט, ולתנ"ך בכלל, וכן ההלכות והדינים שנקבעו על ידי חכמים כדי לענות על צורכי החיים המשתנים, נקראים "תורה שבעל פה". בתחילה נלמדו פירושים אלה בעל פה, והועברו מדור לדור. אולם בערך בשנת 220 לספירה החלו להעלותם על הכתב מחשש שתישכח התורה שבעל פה. על פי המסורת מקורה של התורה שבעל פה, כמו של התורה שבכתב, הוא בהר סיני.

התורה שבעל-פה כוללת בעיקר את הקבצים הבאים:

א. המשנה – היא אוסף חוקים ומחלוקות שנמסרו בעל פה, עד לעריכת המשנה ע"י ר' יהודה הנשיא בערך בשנת 220 לספירה. היא ערוכה על פי נושאים המקיפים את כל תחומי החיים, כמו : חגים ומועדים, נישואין, חקלאות, משפט ועוד.

ב. התלמודים (הבבלי והירושלמי) הם ספרים הכוללים את הדיונים שהתקיימו, עד למאה החמישית-ששית, בבתי המדרש בעקבות המשנה. התלמוד הבבלי היה ועדיין משמש כספר הלימוד העיקרי בישיבות ובבתי המדרש.

ג. מדרשי הלכה ואגדה הם פירוש על המקרא (שלא על דרך הפשט), אם לשם לימוד דיני התורה ואם לשם הפקת רעיונות והדרכה בדרכי החיים.

קראו עוד בנושא:

"תורה שבעל פה" : הגדרות וכללים

היצירה הספרותית של חז"ל