פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אמצעי 'יעיל' לרצח המונים בידי הנאצים. הנאצים השתמשו בתאים ניידים ונייחים כאחד. השימוש המתועד הראשון של רצח המונים בתאי גזים היה בדצמבר 1939, כאשר השתמש זונדרקומנדו [קומנדו מיוחד] של הס"ס בחד-תחמוצת הפחמן כדי לרצוח חולי נפש פולנים. בינואר 1940, לאחר שנבדקה השיטה לראשונה בניסויי רצח, החליט גם ויקטור ברק, ראש מיבצע ‘אותנסיה’ [המתות חסד], על שימוש בגז חד-תחמוצת הפחמן נקי [Carbon Monoxide] לפעולותיו. במוסדות שבהן התנהלה האותנסיה, הוסוו המיתקנים להמתה בגז כחדרי מקלחות, ומכלי הפלדה שהכילו את הגז חוברו לקיר החיצוני של תאי הגזים.

אחרי הפעלת ה'פתרון הסופי' בקיץ 1941, הוכנסו תאי הגזים כאמצעי לרצח המונים של יהודים. בדצמבר 1941 החל השימוש בהם בחלמנו, בידי הזונדרקומנדו של הס"ס 'לאנגה', שהשתמש במשאיות ניידות שנבנו וצוידו למטרה זו. על המשימה הזאת הופקד מאז ספטמבר 1941 ה'משרד הראשי לביטחון הרייך'.

שלא כפי שנהגו במיבצע אותנסיה, היה גז הפליטה של המשאיות מועבר אל תוך המשאית הסגורה. אפשר היה לרצוח בכול פעם 40-60 נפש, על-פי גודל המשאית. בסך-הכול נבנו 20 תאי גזים ניידים, וברובם השתמשו ארבע האיינזצגרופן [עוצבות מבצע] שהיו פרושות בשטחי ברית-המועצות.

בפברואר 1942 הוכנו ונבנו בבלז'ץ תאי הגזים הנייחים הקבועים הראשונים, שהיו אמורים לבוא לכלל שימוש במסגרת ה'פתרון הסופי'. אחרי כמה נסיונות של רצח בגז, במיכלי חד-תחמוצת הפחמן ובגז פליטה, נבחרה האפשרות השנייה כטובה יותר, בגלל היותה זולה יותר ומכיוון שלא היתה כרוכה באספקה סדירה מיוחדת. במרס 1942 החלו רציחות סדירות בבלז'ץ, בשלושה תאי גזים שהיו בצריף עץ נפרד. המקום השני שבו התקינו תאי גזים היה סוביבור, והפעלתם שם החלה במאי 1942, אך שם היו תאי הגזים במיבנה לבנים, עם יסודות בטון. השלישי והאחרון ממחנות ההשמדה במסגרת 'מבצע רינהרד' היה טרבלינקה; את שלושת תאי הגזים במחנה ההוא ניתן היה לאטום הרמטית, שלא בדומה למצב בשני מחנות ההשמדה האחרים. בקיץ ובסתיו 1942 הורחבה במידה ניכרת הקיבולת של שלושת מחנות ההשמדה, על-ידי הגדלת תאי הגזים הקיימים ותוספת של תאים חדשים. וכך אפשר היה לרצוח בעשרת תאי הגזים של טרבלינקה 2,500 נפש במחזור אחד שארך שעה. כול ,תאי הגזים במחנות ההשמדה הוסוו, ושוותה להם צורה וחזות של מקלחות. בטרבלינקה אף הרחיקו הנאצים לכת, נטעו ערוגות פרחים ויצרו במקום סביבה נעימה ונאה למראית-עין, וכך הגיעו להטעיה מושלמת.

ב-3 בספטמבר 1941 ניסו באושוויץ לראשונה את תהליך הרצח בגזים במחנה 1. נעשה שימוש בגז ציקלון בה [גז ציאנידי] על שבויי מלחמה סובייטים כהכנה לרצח המונים היהודים שבבירקנאו. התברר שהציאניד יעיל בהרבה מגזי הפליטה של דיזל ששימשו למטרה זו במחנות ההשמדה שבגנרלגוברנמן, ומפקד מחנה אושוויץ, רודולף פרנץ הס, החליט להשתמש בו. מתקני הרצח בגזים שהיו באושוויץ לא יכלו בשום אופן למלא את הדרישות, וכמה פעמים צריך היה להגדילם.

במידנק החלו ברצח המונים בגזים בספטמבר 1942, ובאביב 1943 השתמשו במיכלי חד-תחמוצת הפחמן, שהוחלפו לאחר מכן בגז ציקלון בה. תא גזים אחד פעל בכול אחד מן המחנות האלה: מאוטהאוזן (מסתיו 1941), נוינגמה (מספטמבר 1942), זקסנהאוזן (מאמצע מרס 1943), שטוטהוף (מיוני 1944) ורונסבריק (מינואר 1945). בכול המחנות הללו השתמשו בציקלון בה.

לקריאה נוספת:
מחנות השמדה
זונדרקומנדו
הפתרון הסופי

באתר יד ושם:
ערכי לקסיקון נוספים בנושא הפתרון הסופי
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון