פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Judenrat); יודנרטים (Judenräte), 'מועצות יהודים' שקמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה. לפי הוראת רינהרד הידריך מיום 21 בספטמבר 1939 ועל פי הצו שפירסם הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן, מ- 18 בנובמבר 1939, הוקמו הי' בשטחי פולין הכבושה, ועם כיבוש עוד ארצות בידי הגרמנים הוקמו גם בהן י'. בכמה מקרים היה לגוף הזה שם אחר, 'אלטסטנדרט' (Altestenrat - 'מועצת זקנים'), וראש האלטסטנרט נקרא 'יודנאלטסטה' (Judenälteste - 'זקן היהודים'). כך כונה הגוף הזה בגטו טרזינשטט, בוינה, בלודז', בלוקסמבורג, בפראג ובריגה. ביסודו של דבר לא היה הבדל רב בין י' לאלטסטנרט.

מבנה הי' לא היה אחיד: לרוב היה תחום הסמכות של י' רק יישוב אחד בלבד, אך היו י' שתחום סמכותם היה אזורי ואף ארצי. הערכת טיב פעולתם של הי' היא אחת הסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת באשר לחיי הציבור היהודי בשנות השואה: יש הרואים בי' מוסד שהחליש את כוחן הפנימי של הקהילות היהודיות, ויש המצביעים על תרומת המועצות לחיזוק עמידתו של הציבור היהודי במאבק על הקיום.

לפי הוראתו של היידריך לראשי האיינזצגרופן בפולין הוקמו בתוך מספר שבועות י' בכול קהילה וקהילה במרכז פולין ובמערבה. לפי הנחיותיו של היידריך היה על הי' לשאת במלוא האחריות למילוי מדיניות הגרמנים כלפי האוכלוסייה היהודית. הודגש גם שעל הי' להיות מורכבים 'ככול האפשר מאישים סמכותיים ומהרבנים... ' בדרך זו כפו על קהילות יהודיות מסגרת לקבלת פקודות ותכתיבים ולאחריות למילואן.

הכנסתם של אישי-ציבור חשובים לי' נועדה, כנראה, להבטיח מילוי מירבי של הגזירות ולהביא לידי הבאשת ריחה של המנהיגות היהודית בעיני הציבור. זו היתה מגמתם של הגרמנים בשלב ההוא.

הנס פרנק קבע, שבקהילות שמספר היהודים בהן הוא עד 10,000 יהיו בי' 12 חברים, ובקהילות גדולות יותר - עד 24 חברים. לפי הצו ההוא היו בני הקהילה צריכים לבחור את חברי הי', וחברי הי' היו צריכים לבחור מקרבם יושב-ראש וסגן יושב-ראש. את תהליך כינון הי' צריך היה לסיים לא יאוחר מ- 31 בדצמבר 1939, ורשימת חברי המועצה היתה טעונה אישור של ראש המחוז (Kreishauptmann), ובערים - אישור של ראש-העיר (Stadthauptmann). בצו של פרנק דובר אמנם בבחירת הי' בידי בני הקהילה, אך הצורך לקבל את אישור השלטונות והאפשרות לשנות את הרכבו רוקנו את הבחירות מכול תוכן, ולמעשה לא התכוונו הגרמנים מעולם שהבחירות לבדן יקבעו את הרכב הי'. התערבותם של הגרמנים בקביעת הרכב הי' לא היתה מלאה ומוחלטת, ולפיכך השפיעו פעילי הציבור היהודי לא פעם על בחירת חברי הי'. במקרים מסויימים סירבו פעילים יהודים להצטרף לי' כי חשדו בכוונות הגרמנים באשר למוסד זה, אך ברוב המקרים נכנסו מנהיגים מקומיים למועצות. בדרך-כלל חייב הציבור היהודי את הצטרפותם של ראשי הקהילות למועצות היהודים, וזאת מתוך הערכה שדווקה במצב החמור שנוצר יש צורך בנציגות מנוסה ואחראית כלפי השלטונות הגרמניים, שתוכל להתמודד עם הצפוי. וכך, באופן פרדוקסלי, מתוך שתי מגמות מנוגדות - האחת של הגרמנים והאחת של היהודים - נמשכה בי', בשלבים הראשונים לקיומם, רציפות בהרכב האישי במנהיגות המקומית גם במסגרת מועצות היהודים. יצויין עם זאת שכבר לי' הראשונים נכנסו חברים חסרי ניסיון בפעילות ציבור.

מיד עם כינונם נתבעו הי' למלא דרישות תכופות של הגרמנים: גיוס אנשים לעבודות כפייה, עריכת מיפקדים של האוכלוסייה היהודית, פינוי דירות ומסירתן לגרמנים, תשלום קנסות כופר והחרמת חפצי ערך על-פי-רוב ניסו חברי הי' לדחות את הגזירות המנהליות והכלכליות או לצמצמן, אך השימוש בשיטות ובאמצעים המסורתיים המקובלים בחיים יהודיים ציבוריים, כגון שתדלנות, שוחד וניצול קשרים אישיים, לא תאם את המציאות החדשה. הי' ניסו לנצל את היריבות בין הזרועות השונות של הממשל הגרמני למען הקלת המצוקה, ובכלל זה יריבות חולפת, שלא היה בה כדי לשנות באופן ניכר את מצבם של היהודים.

יש להדגיש שהי' ראו במילוי דרישות הגרמנים חלק ממסכת המאמצים להגביר את חשיבותה החיונית של הקהילה בעיני הנאצים, והאמינו שבדרך זו ניתן יהיה להקטין את הפגיעות בה. מגמתם בהיענות לדרישות הגרמנים היתה להרוויח זמן, למנוע הפעלת עונשים קולקטיוויים, ואולי אף להניע את הגרמנים לשקול מחדש את התועלת שהם יכולים להפיק מן היהודים כמאגר של כוח עבודה חיוני, ובינתיים - כך קיוו - תסתיים המלחמה במפלתה של גרמניה הנאצית. ואולם, רק כעבור זמן מה הועמדו השיטות וההערכות הללו של חברי הי' במבחן, בעיקר בעת גירושי ההמונים בשנת 1942, כשהתברר יותר ויותר טיבה האמיתי של מדיניות הגרמנים.

אך חברי הי' פעלו גם לסיפוק הצרכים הדחופים של הקהילה. עם פלישת הגרמנים לפולין, ואחרי-כן גם למדינות אחרות, התמוטט כול המערך הכלכלי היהודי, שגם בלאו הכי, כבר לפני פרוץ המלחמה היה רעוע. המוני היהודים הופקרו לרעב. החברה היהודית ידעה תמיד קבוצות שנזקקו לעזרת הציבור, אך בשלטון הכיבוש של הגרמנים היה היקף הבעיות גדול בלי תקדים. המצב הכלכלי החמיר מחמת גזירות שהוטלו על הקהילה. רבבות יהודים נעקרו ממקומותיהם והי' נאלצו למצוא קורת-גג ופת לחם לפליטים. הוצאת היהודים ממערכת השירותים הכללית חייבה הקמת שירותי בריאות והחזקתם של מוסדות ציבור, כגון מושבי-זקנים, בתי-יתומים וכן תחליפים חלקיים למוסדות חינוך. פעולת הי' להתמודדות יומיומית על הקיום ינקה מן הניסיון העשיר שהתנסו בו חברי המועצות בעבודתם הציבורית לפני המלחמה, הגם שהתנאים בשלטון הכיבוש הגרמני היו בלא כול השוואה. הפעילות ההיא להקלת מצוקתם של היהודים היתה אחת התשובות למדיניות הנאצים להרעיב את הקהילות ולשבור את כוח עמידתן.

ואולם, כבר בשלב הראשון ההוא נתלוו לפעילות הי' גם גילויים של פרוטקציוניזם, התעלמות מצורכי הקהילה, חלוקה בלתי צודקת של העול וניצול המעמד הציבורי למען אינטרסים אישיים. התופעות ההן עוררו התמרמרות וביקורת בקרב בני הקהילה.

עם כליאת היהודים בגטאות בשטח הכיבוש בפולין, ואחרי הפלישה לברית-המועצות גם באזורים אחרים במזרה אירופה, הטילו הגרמנים על הי' עוד תפקידים: אחריות להעברת היהודים ממקומות מגוריהם הקודמים לתחום שהוקצה לגטו, מציאת מגורים לכול המועברים בתוך הגטו, שמירה על הסדר הציבורי בגטו ומניעת הברחות. חלק מן התפקידים ההם הוצאו לפועל באמצעות המשטרה היהודית. בתנאי הגטו החריפו הבעיות שהכבידו על היהודים כבר לפני הפרדתם מן האוכלוסייה הכללית. הרעב פגע בשכבות רחבות של הציבור. הי' היו אחראים לחלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לכלואי הגטו, אך לרוב היה המזון כה מועט עד שלא יכול היה לאפשר קיום כלשהו. במספר ניכר של גטאות פיתחו הי' יוזמות להשגת מזון נוסף למזון שהקציבו הגרמנים. זאת על-ידי רכישת מצרכים בשוק השחור בצד ה'ארי', או על-ידי קבלת מזון תמורת מוצרים שיוצרו במפעלים בתוך הגטו. הי' גם אירגנו מסגרות לעזרה הדדית, ובכך תרמו במידת מה להקלת המצוקה.

עזרה עצמית. עקב הרעב, הצפיפות והעדר תנאי תברואה בסיסיים בגטאות, התפשטו מחלות והתפרצו מגיפות. הגרמנים הטילו על הי' את האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו, אך ראו בסיפוק את גידול התמותה בתוך הגטאות, כאחד האמצעים להגברת הפגיעה באוכלוסייה היהודית. כנגד זה הקימו הי' בתי-חולים ומרפאות, והושיטו עזרה רפואית אחרת כדי לצמצם עד כמה שאפשר את ממדי המחלות והמגיפות. יש לציין שבגטאות רבים פעלו בתחום המאבק עם הרעב והמחלות כוחות ציבוריים שמחוץ לי', לרוב מסגרות ציבור בלתי רשמיות של ארגונים פוליטיים ותנועות-נוער. בפולין היה ארגון בעל מעמד מוכר אצל הגרמנים, 'העזרה העצמית היהודית' (ZSS; Zydowska Samopomoc Spoleczna) שעסק בהושטת סעד לנזקקים. לעיתים היה שיתוף-פעולה בין הי' לארגונים ההם, אך היו גם גילויים של מתיחות ביניהם, כשרצו מועצות היהודים להבטיח לעצמן פיקוח על כול פעולות הסעד והבריאות בקרב היהודים.

מ- 1940 הוטל על הי' עוד תפקיד: העמדת עובדי כפייה למחנות העבודה, שתחילה הוקמו בשטח פולין הכבושה ואחר-כך בשטחי כיבוש אחרים. התפקיד החדש היה שונה באופיו שינוי מהותי מהתפקידים שמילאו עד אז הי'. לא דובר ביציאה לעבודות כפייה בתחום היישוב או בקרבתו, בתנאים שבהם בסופו של יום עבודה חוזרים העובדים לקהילתם ולמשפחתם. שילוח למחנות העבודה גרם ניתוק מן הקהילה וכליאת המשולחים במקומות מרוחקים שהמשטר בהם היה קשה ביותר והפיל קורבנות רבים.

מילוי הוראות או סירוב למלאן. על הי' היה להחליט אם להיענות לדרישות ההן. לרוב מילאו הי' את הדרישות לספק מכסות עובדים למחנות העבודה, והדבר גרם מתח בינם ובין הקהילה, משום שהיה צורך לחטוף את הצעירים המיועדים לשילוח למחנות העבודה.

בשלבים הראשונים לשילוח למחנות העבודה ניסו הי' לשמור על הקשר עם יוצאי עירם הכלואים, וסיפקו להם מצרכי מזון, לבוש ותרופות, אך עם החמרת מדיניות הגרמנים נותק הקשר. במקרים מסויימים היו גילויים של סירוב מצד הי' לסלק מכסות יהודים למחנות העבודה. כך, למשל, לא הסכים יוסף פרנס, יושב-ראש היודנרט בלבוב, לשלוח אנשים למחנה ינובסקה ושילם על כך בחייו.

ואולם, אפשרות התמרון בין סיפוק צורכי האוכלוסייה היהודית ובין היענות לדרישות הגרמנים הצטמצמה והלכה ככול שהתקרבה מדיניות הנאצים לשלב של השמדת המונים. חברי הי' ניצבו אז בפני השאלה היכן הגבול, כלומר, אימתי המשך הציות להוראות הגרמנים שוב אין בו כדי לתרום למאבק הקהילה על קיומה. בשאלה זו התנהלו ויכוחים מרים בתוך מועצות היהודים ומחוצה להן. ההכרעות שנפלו והתשובות שנתנו חברי הי' לא היו אחידות, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת מהותן, והן בסיס להערכת דרכו של המוסד.

חקר דפוסי התנהגות של אנשי הי' מצביע על התפלגות לארבע עמדות עיקריות:

1. הסתייגות משיתוף-פעולה עם הגרמנים, אפילו בתחום גזירות כלכליות-חומריות;
2. נכונות ללכת עד קצה הגבול בענייני גזל הרכוש ולחץ חומרי, אך התנגדות מוחלטת לדרישה למסור בני-אדם;
3. השלמה עם הפגיעות בחלקים של האוכלוסייה היהודית, מתוך הערכה שעל-ידי-כך ניתן להציל חלקים אחרים;
4. ציות מלא להוראות הגרמנים, מתוך התעלמות מכול שיקול ציבורי ומתוך שמירת האינטרסים האישיים של חברי הי'.

ישעיה טרונק (ראה ביבליוגרפיה) אסף במחקרו נתונים על גורלם של 720 חברי י' במזרח אירופה:

הנתונים שהובאו בטבלה 1 מלמדים, כי קרוב ל- 80% מחברי הי' נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. לעיתים קרובות מאוד היה מותם של חברי הי' קשור באי-ציות להוראות הגרמנים.

והנה בטבלה 2 תיאור התנהגותם של 146 יושבי-ראש הי' הראשונים בגנרלגוברנמן (לפי מחקרו של אהרון וייס, ראה ביבליוגרפיה):

הנתונים שהובאו בטבלה 2 מלמדים, כי בשלב הראשון לקיומו של המוסד הגנו מרביתם של ראשי הי' על האינטרסים של הקהילה ולא נכנעו ללחץ הגרמנים. שונים פני הדברים לגבי התנהגותם של יושבי-ראש הי' שבאו אחרי סילוקם של היושבי-ראש הראשונים או רציחתם ושלרוב מונו בידי הגרמנים. לגבי השלב האחרון ההוא מצויים נתונים על 101 קהילות בגנרלגוברנמן (לפי מחקרו של א' וייס):

התופעה הבולטת ביותר בנתונים המובאים בטבלה 3 היא עלייה חדה בצייתנות ובכניעה ללחץ הגרמנים. את מקומם של יושבי-ראש הי' הראשונים, שביניהם נמצאו מנהיגים אחראים, תפסו – לרוב בתמיכת הגרמנים - יסודות פחות רגישים מבחינה ציבורית, ובשלבים של השמדת המונים וטרור אכזרי מילאו את הוראות הנאצים.

בחיפוש אחרי דרך שבאמצעותה ניתן יהיה למנוע, להאט או למיצער לצמצם את הפגיעה בקהילה, גיבשו י' רבים את האסטרטגיה של 'הצלה באמצעות העבודה'. מחייביה של התפיסה ההיא בקרב חברי הי' ראו בה אחת החלופות המציאותיות המעטות להבטיח את חיוניותה של הקהילה בעיני הגרמנים. ואומנם, אחרי שהמלחמה התמשכה ומשק המלחמה היה זקוק לידיים עובדות, היתה בחוגים גרמניים מסויימים, מרכזיים ומקומיים - בעיקר בקרב האחראים לחימוש ולאספקה לצבא – נטייה לנצל את כוח העבודה היהודי. יש להדגיש בדגש חזק ביותר שאין המדובר בשינוי מדיניות הנאצים בשאלת ה'פתרון הסופי', אלא בשיקולים פרגמטיים שהזמן גרמם, והיו י' שהאמינו שאפשר לנצל את הפרצות ההן. הי' שעלו על הדרך ההיא השלימו למעשה עם המצב שלפיו אין סיכוי להציל קהילות שלמות, ובכך נפתח פתח לאותה תפיסה שדיברה על הצלת חלקים של אחרים. בין הנציגים הבולטים של הקו ההוא יש להזכיר את מרדכי חיים 'רומקובסקי מלודז', את יעקב גנס מוילנה, את משה מרין משלזיה העלית המזרחית ואת אפרים ברש מביליסטוק.

מרי. מערכת היחסים בין הי' למחתרת היהודית וארגוני הלוחמים בגטאות היתה מורכבת מאוד ולא אחידה. לחלק ניכר מן הי' היתה עמדה שלילית לרעיון ההתנגדות החמושה או לבריחה ליערות לשם הצטרפות ללוחמת פרטיזנים. הי' ההם סברו, שגילוי פעילות מחתרתית בגטו עלול לסכן את הקהילה כולה ולהחיש את חיסולה, בהתאם לעיקרון של אחריות קולקטיווית שהנהיגו הנאצים. על רקע זה הורגשה מתיחות באותם גטאות שבהם נאבקו הי' והמחתרת על הגברת השפעתם בקרב הציבור היהודי. בכמה גטאות הגיעו הדברים לידי התנגשות אלימה. כך היה בורשה, שבה פגעו חברי ה'ארגון היהודי הלוחם' בשוטרים היהודים, ובגטו וילנה סביב פרשת יצחק ויטנברג, בשלזיה העילית המזרחית יצא משה מרין, יושב-ראש הי', למלחמת חורמה נגד המחתרת. מצב דומה היה בקרקוב ובמקומות אחרים.

היו י' שעמדתם בשאלת ההתנגדות לא היתה חד-משמעית. הם השלימו עם קיומה של המחתרת ואף סייעו לה, אך טענו שהתנגדות מוקדמת תפריע למדיניותם, שעיקרה להרוויח זמן – בתקווה שתמורות במהלך המלחמה יביאו הצלה. עם זאת תמכו ברעיון ההתנגדות, אך ייעדו אותה לשלב שבו יהיו משוכנעים שעומדים לפני חיסול הקהילה. את הגישה ההיא ייצג אפרים ברש, ראש הי' בגטו ביאליסטוק. בכמה גטאות סייעו חברי הי' למחתרת בלי שום הסתייגויות ובלי שיקולים כלשהם. מצב כזה בלט בקובנה ובשלב מסויים בגטו מינסק. ניתן להצביע גם על מקרים שבהם עמדו חברי הי' בראש הפעילות המחתרתית ונטלו חלק מרכזי במרידות. דב לופטין, יושב-ראש הי' בלחוה, היה בין מנהיגי המרד של הקהילה כולה. חברי הי' בז'טל פעלו לארגון יחידת פרטיזנים. במרד בטוצ'ין בלט חלקם של חברי הי'.

תפקידים מקומיים וארציים. משגדל כוחם במהלך המלחמה המשיכו הגרמנים ובעלי-בריתם להקים י' גם בארצות אחרות באירופה הכבושה ובמדינות הגרורות. היבטים רבים של הבעייתיות שאיפיינה את הי' במזרח אירופה היו גם בי' במקומות אחרים. עם זאת ניתן להצביע על הבדלים שמקורם בתנאי המקום, במבנה הקהילה היהודית במעמד מנהיגיה, ובמדיניות של שלטונות גרמניה ושל השלטונות במדינות החסות ובמדינות הגרורות. כך, למשל, הוקמו הי' בשטחים שבשלטונם הישיר של הגרמנים במזרח אירופה על בסיס מקומי, ולרוב בלי קשר בין הי'. לעומת זאת אורגנו באזורים אחרים באירופה י' ארציים, והדבר השפיע על דרך תפקודם, על היחסים עם הגרמנים ועם השלטונות המקומיים ועל הקשר עם האוכלוסייה היהודית.

גרמניה. עם עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה ב- 1933 התארגנה שם ביוזמתם של היהודים עצמם הנציגות הארצית של יהודי גרמניה. הגוף ההוא היה ארגון-גג פדרטיווי וולונטרי של קהילות וארגונים גדולים, שטיפל בבעיות מרכזיות של יהדות גרמניה שהתעוררו במשטר הנאצי.

ב- 1939 הפכה ה'נציגות' לארגון ריכוזי רשמי ושמו ה'התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה' (Reichs vereinigung der Juden in Deutschland) בראש ה'התאחדות' עמדו מנהיגיה הקודמים של ה'נציגות', הרב ליאו בק ואוטו הירש.

הגישה הרווחת בין החוקרים היתה, שהמעבר ההוא ממסגרת וולונטרית למסגרת ריכוזית-כפוייה בא ביוזמתם של הגרמנים, כדי לקדם את מדיניותם ביחס ליהודי גרמניה שהלכה והחמירה. רבים ראו כ'התאחדות' אב-טיפוס של הי' שהקימו הגרמנים אחרי פרוץ המלחמה בשטחים שכבשו. ואולם, באחרונה העלה המחקר שהמעבר מה'נציגות' ל'התאחדות' בא במידה רבה ביוזמת ההנהגה היהודית, שהיתה מעוניינת לחזק את השפעתה בקרב הציבור היהודי, לאחר שב- 1938 בוטל מעמדן המשפטי של הקהילות. המגמה ההיא תאמה גם את מדיניות הגרמנים להקים גוף מרכזי אחד מטעם היהודים, שאותו ביקשו להפוך לכלי יעיל יותר בהוצאת הגזירות לפועל ונוח יותר לפיקוח עליו. לימים יישמו הגרמנים את העקרונות הללו בהקימם את הי'.

ארצות אחרות. ב- 29 בנובמבר 1941 הוקם הי' המרכזי בצרפת ונקרא האגוד הכללי של היהודים בצרפת - איז'יף. הוא נחלק לשתי זרועות, האחת בצפון הכבוש בידי הגרמנים והשנייה בדרום של וישי. עם הקמת איז'יף נאסר קיומם של ארגונים פוליטיים וציבוריים יהודיים אחרים, אך רובם המשיכו לפעול באופן עצמאי במסווה של מחלקות האיז'יף, ובדרך זו שילבו בעבודתם הרשמית גם פעילות מחתרתית בתחום העזרה וההצלה. הם עשו מאמצים מיוחדים למצוא דרכי בריחה לספרד ולהעביר ילדים לשווייץ. בראש איז'יף עמדו מנהיגים יהודים בולטים מלפני המלחמה. אנשי איז'יף לא היו שותפים ללכידת יהודים, למאסרם ולגירושם, וניסו להקל את מצבה של הקהילה היהודית בצרפת.

ב- 25 בנובמבר 1941 פורסם הצו בדבר הקמת הי' בבלגיה, ושמו היה אגוד היהודים בבלגיה. בראש ההנהלה הארצית הועמד הרב הראשי של יהודי בלגיה סולומון אולמן. ל'איגוד' היו סניפים מקומיים בערי המדינה. על ה'איגוד' הוטל לערוך רישום של האוכלוסייה היהודית, שאמור היה להיות בסיס לעבודות כפייה ולגירושים. לרוב ציית ה'איגוד' להוראות הגרמנים ועורר בכך זעם והתנגדות באוכלוסייה היהודית. בקיץ 1942 חילק חלק מאנשי מנגנון הי' צווים של הגרמנים להתייצב לעבודות כפייה, שהיו מסווה לגירושים 'מזרחה', ולעומתם היו אחרים שנטשו את ה'איגוד'. גם בשנים 1944-1943 היו תופעות של כניעה מצד אנשי ה'איגוד' לתכתיבי הגרמנים, אך באותה עת יצרו רבים אחרים קשר עם המחתרת היהודית והכללית ותרמו לפעילות ההתנגדות וההצלה.

בראשית 1941 יזמו הגרמנים את הקמתו של הי' (יודסה ראט) בהולנד. תחילה הצטמצמו סמכויותיו לאמסטרדם בלבד, אך כעבור זמן קצר הורחבו למדינה כולה. בראש היודסה ראט עמדו פרופ' דוד כהן ואברהם אשר, ממנהיגי הקהילה. בראשית קיומו עסק הי' בארגון השירותים לאוכלוסייה היהודית, ואולם, הוטל עליו גם למלא גזירות שונות, וביניהן עריכת רישום של היהודים. בקיץ 1942 נדרש הי' להכין רשימות של המיועדים להישלח 'לעבודה במזרח'. אחרי ויכוח פנימי נוקב הסכימו אנשי הי' לבחור כ- 7,000 לגירוש. על מעשה זה ועל גילויים אחרים של ציות להוראות הגרמנים נמתחה על הי' ביקורת קשה הן במהלך ההילחמה והן אחריה.

בספטמבר 1940 הוקם הי' הארצי בסלובקיה - 'מרכז היהודים'. מושבו היה בברטיסלווה הבירה והיו לו שלוחות בעיקר בערים הגדולות במדינה אך גם ביישובים אחרים. ה'מרכז' היה המוסד הבלבדי שהוסמך לייצג את היהודים בפני השלטונות, ועבדו בו פעילי ציבור ידועים. אנשי 'מרכז היהודים' סיפקו צרכים של האוכלוסייה היהודית, ובין השאר סייעו לנזקקים, יצרו מקומות עבודה ואירגנו מוקדים להכשרה מקצועית. אחרי גל הגירושים ב- 1942 הגביר ה'מרכז' את פעילותו במחנות העבודה, הקים בהם בתי-מלאכה ואירגן קבוצות לעבודות בנייה. הדברים הללו נועדו להגדיל את חיוניותם של היהודים למשק המקומי. עם זאת היו בין חברי ה'מרכז' שנכנעו לדרישות השלטונות, כגון קרל הוכברג, שהיה בעל השפעה ב'מרכז'. ב- 1942 התארגנה ב'מרכז' קבוצה מחתרתית, הקרויה 'קבוצת עבודה', ובראשה גיזי 'פלישמן ואליה הצטרף הרב מיכאל דב-בר ויסמנדל, שלא מחברי ה'מרכז'. נוסף לתפקידים רשמיים שמילאו במסגרת ה'מרכז' יזמו חברי 'קבוצת עבודה' פעולות עזרה והצלה, מתוך יצירת קשרים עם גורמים שמחוץ לסלובקיה. חברי 'קבוצת עבודה' העלו את התוכנית להצלת השרידים של יהודי אירופה הקרויה 'תכנית אירופה'.

במרס 1944 הוקם בבודפשט י' מרכזי, ושמו 'המועצה המרכזית של יהודי הונגריה' (Zsido Tanacs). בראשו עמד שמו שטרן, ממנהיגי הזרם הניאולוגי (בין קונסרווטיווים לרפורמים) ביהדות הונגריה ונשיא הקהילה היהודית של פשט. בערים אחרות של הונגריה הוקמו י' מקומיים. הי', המרכזי והמקומיים, מילאו גזירות מינהליות וכלכליות שהוטלו על היהודים. חוקרי השואה של יהודי הונגריה מציינים, שאנשי הי' לא הזהירו את בני הקהילה מפני הסכנות הצפויות להם למרות שידעו על גורל היהודים בשטחי כיבוש אחרים. גישתם הלגליסטית-המסורתית לא תאמה את נסיבות תקופת השואה. ראשי הי' ציפו שהכוחות הפוליטיים בהונגריה יתייצבו להגנת היהודים, אך רובם המכריע הכזיבו ואכן, חברי הי' לא השכילו להנהיג כיאות את הקהילה באותה תקופה קשה.

בתחילת 1942 התחיל לפעול 'מרכז היהודים' בבוקרשט ולו סניפים בערים שונות של רומניה. פוזר 'איגוד הקהילות' (Federatia Uniunilor de Comunitati Evreesti) שניהל עד אז את חיי הקהילות היהודיות ברומניה. הי' - 'מרכז היהודים' - היה כפוף ישירות לרדו לקה, הממונה על הטיפול ביהודים. בראש ה'מרכז' הועמד נאנדור גינגולד, מומר, שלפני-כן לא היה ידוע לציבור היהודי. ה'מרכז' פעל בארבעה תחומים: הכנת סקרים על האוכלוסייה היהודית, גיוס אנשים לעבודות כפייה, איסוף תשלומי כופר וארגון פעולות סעד. הגרמנים עקבו אחרי פעילותו של ה'מרכז' ולחצו על שלטונות רומניה לנצלו להחלשת המעמד הציבורי וההשפעה של ד"ר וילהלם פילדרמן, ראשי 'איגוד הקהילות' ומנהיגים יהודים אחרים. ואולם, הדבר נכשל וד"ר פילדרמן וראשי הציבור היהודי הוותיקים עשו להכשלת תוכניות האנטישמים הרומנים והגרמנים לפגוע ביהודים, והם רשמו לזכותם הישגים מרשימים. לעומת זאת לא זכה ה'מרכז' להכרה מצד הציבור היהודי.

עם כיבוש "סלוניקי באפריל 1941 אסרו אנשי הגסטפו חלק ממנהיגי הקהילה, ומינו את שבתאי שאלתיאל לראש ועד הקהילה. הוועד במתכונתו החדשה נדרש להעמיד אנשים לעבודות כפייה ולמלא גזירות כלכליות. בדצמבר 1942 הודח שאלתיאל מתפקידו ובמקומו מונה הרב צבי קורץ, רבה הראשי של הקהילה. מאז קיבל הוועד יותר ויותר צביון של י', ונאלץ לציית בלי סייג להוראות הגרמנים. במרס 1943, עם בוא גל הגירושים להשמדה בפולין, ניסה הרב קורץ למונעם, ולצורך זה התקשר בין השאר עם הרשויות היווניות. ואולם, מאמציו לא עלו יפה. ההערכות על פעילותו והתנהגותו של הרב קורץ חלוקות: יש המציינים את מאבקו למען יהודי סלוניקי בימים גורליים של השואה, ויש המצביעים על כניעתו ללחץ הגרמנים.

הערכה. בחקר הי' ניכרת השתחררות הדרגתית מן התפיסה המכלילה והמטילה כתם על כולם, ומתחדדת המובחנות לגבי יסודות שונים שאיפיינו את פעילותם. הראייה המבחינה של הי' מתחשבת בשלבים השונים של מדיניות הנאצים ל'פתרון בעיית היהודים', מביאה בחשבון את השינויים האישיים בהרכב המועצות, ובודקת את השפעתם של השינויים הללו על דפוסי ההתנהגות של אנשי הי'. בעקבות זאת נעשו נסיונות לטיפולוגיה של הי' על-פי כמה אמות-מידה, כגון ניצול הסמכויות שהעניקו הגרמנים לי' למילוי הוראותיהם - לטיפול בצורכי האוכלוסייה היהודית; חלוקה צודקת של העול שהוטל על היהודים; התנהגות בעת שילוחי ההמונים להשמדה; היחס לשילוחים בעת שעדיין לא ידעו את האמת על גורל המגורשים; התנהגות חברי הי' כאשר נודע להם שהמגורשים מובלים להשמדה; יחסן של המועצות אל המחתרת ואל נסיונות ההצלה. כול הדברים הללו מאפשרים לגבש הערכה היסטורית מלאה יותר של הי'.

לקריאה נוספת:
טיפולוגיה של היודנראטים במזרח-אירופה
חובת רישום, הקמת יודנדראט והגבלות על יהודי יוון
מזיכרונותיו של דוד וודובינסקי על היודנרט בגטו ורשה

באתר יד ושם:
אנציקלופדיית הגטאות
ערכי לקסיקון נוספים בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד

ביבליוגרפיה:
ישראל גוטמן, רחל מנבר (עורכים), דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933-1945, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השלישי של חוקרי השואה, ירושלים תש"ם.
אהרן וייס, 'בירורים בשאלת מעמרה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה', יד ושם קובץ מחקרים, י"ב (תשל"ח): 243-266.
ישעיה טרונק, יודנראט, המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי, ירושלים תשל"ט.
פיליפ פרידמן, 'התסביך המשיחי של תקיפי הגיטו', בצרון, כ"ט/ג (תשי"ד) 151-158: כ"ט/ד (תשי"ד) 131-239.