ביום חורפי קר בחודש אדר תש"ז, עשתה שיירה לא גדולה ועצובה את דרכה להר הזיתים. שם, סמוך לחלקת הקדושים נרצחי מאורעות תרפ"ט, על יד קבר הוריו נכרה קברו, ומאוחר יותר הפך המקום לאחוזת קבר משפחתית מוקפת בגדר מתכת שחורה, ובמערבו שער כניסה מסוגנן עם כיתוב עברי עתיק מעליו. הנפטר היה דמות מוכרת בציבור הירושלמי שנאלץ לעזוב את הארץ, בעיקר עקב קשיים כספיים רבים, וקיבל עליו להיות שליח של קרן קימת לישראל בארצות הברית.

שמו של האיש איתמר בן ציון בן יהודה, או בקיצור איתמר בן אב"י. כאמור איתמר עזב את הארץ בשנת 1939 ונפטר כעבור ארבע שנים, בשנת 1943, בגולה, אך עקב המלחמה הובא רק ב1947- לקבורת עולמים בחלקת הקבר המשפחתית בהר הזיתים.

בין ראש השנה ליום הכיפורים תרמ"ב (1881) הגיע אליעזר בן יהודה (פרלמן) עם אשתו דבורה לנמל יפו. לאחר לילה באכסניה ביפו עלה הזוג בן יהודה על עגלה רתומה לסוסים בדרכו לירושלים. את פרנסתו הוא מצא כעורך משנה של עיתון "החבצלת", ומאוחר יותר כמורה לעברית בבית-ספר כי"ח, משרה שלא הצליח להתמיד בה עקב מצבו הבריאותי. במהלך השנים הבאות הוא הקים מספר עיתונים שהאחרון שבהם, "ההשקפה", הפך להיות העיתון היומי הראשון בעברית בארץ. בן יהודה סבל רבות מרבני היישוב הישן בירושלים, שסברו ששימושה של לשון הקודש מוגבל ללימוד תורה ולא כשפת חולין. הם רדפו את בן יהודה ואף החרימוהו. ביום כ"ג בתמוז תרמ"ז (1887 ) התפרסם דבר החרם:

למקום העצרה הגיעו כאלפיים איש ויחלו בקריאת תהילים ויגיעו עד מזמור כ"ט ויקראהו ויחזרו ויקראהו תשעים פעם. כל הקהל משתהה מחריש לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אשר עליו יצא קצף החכמים והנה נרות שחורים, ארוו הקודש פתוח, ספרי תורה לבושים שחורים וקול קורא: בן יהודה עורך הצבי מוחרם ומנודה..." (הצבי, תרמ"ז).

חכמי ירושלים לא הסתפקו בחרם, ואף העלילו עליו לשלטונות שבן יהודה קורא למרד נגדם. בן יהודה נכלא, ולבסוף, לאחר שתדלנות מרובה, שוחרר. ב- 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת ויש אומרים משברון לב, והיא בת 36 בלבד. בייאושו הרב הוא כתב מכתב אל גיסתו ביילא, שתגיע לארץ להיות אם לילדיו הרכים, ביילא הסכימה, וכעבור חצי שנה נישאה לבן יהודה ושינתה את שמה לחמדה. היא הפכה להיות אם חורגת אך אהובה על ילדי אחותה, ואף ילדה לבעלה עוד שלושה ילדים.

בינתיים גדל הבן הבכור של אליעזר ודבורה. אין ספק שהרקע המשפחתי, הניכור החברתי, וכפיית השימוש בשפה העברית - שפה שלא הייתה שגורה באותם ימים כשמרבית הסובבים אותו בחיי היום-יום דיברו אידיש, לדינו, או ערבית - הקשו על הילד הפעוט וגרמו לו אלם וקשיי תקשורת עם ילדים בני גילו, ולעתים היה עליו לשמוע גם כינויי גנאי ולעג בסביבת מגוריו. בבגרותו שינה את שמו מבן ציון לאיתמר ואת שם משפחתו לבן אב"י ראשי תיבות של השם אליעזר בן יהודה.

איתמר ולאה

"היפה בבנות שבה אל מנוחת מראשות אביר נעוריה" - מילים אלו חקוקות על מצבתה של לאה אבושדיד-בן אב"י הסמוכה למצבתו של איתמר בן אב"י.

לאה אבושדיד נולדה למשפחה ירושלמית מכובדת שעלתה ממרוקו בתחילת המאה ה- 19. בילדותם היו ילדות משפחת אבושדיד ובן ציון משחקים יחד בגן הילדים. בבחרותו החל איתמר לחזר במרץ אחרי לאה היפה, חיזור שכלל גם חיבור אהבה בעיתון "הצבי" שהיה שייך לאביו. בחברה הפוריטאנית של תחילת המאה ה- 20 בירושלים תופעה מסוג זה הייתה זרה ויוצאת דופן, ובני משפחתה של לאה הודיעו בצורה חד-משמעית לאיתמר שישכח מהר מלאה. הם אף חשבו לשלוח אותה לסלוניקי ביוון כדי למצוא לה שידוך הוגן היאה למעמדה הרם. לאחר שאיתמר פרסם שיר ובו רמז כי יתאבד אם לא תסכים לאה להינשא לו, הסכימה לבסוף משפחת אבושדיד לאירוסין בין איתמר המשכיל אך הדלפון לבין לאה היפה והעשירה. האירוסין נמשכו שלוש שנים שבמהלכן נבדק החתן המיועד בזכוכית מגדלת, וב- 1914 נישאו סוף סוף במזל טוב. לאה בן יהודה הלכה לעולמה ארבעים ואחת שנים לאחר מותו של איתמר ב- 1982, ונטמנה לצדו בחלקת הקבר המשפחתית בהר הזיתים.