(1786-1729). פילוסוף יהודי גרמני, אחד מנציגיה המובהקים של תנועת ההשכלה בגרמניה, מדמויותיה הבולטות של היהדות בזמן החדש. מפעלו הספרותי הענף מקיף את כל הדיסציפלינות הפילוסופיות, מטפיסיקה ותורת ההכרה, תורת המידות והמדינה, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת, אך תרומתו העיקרית היא בהגותו האסתטית, שנתגבשה בחליפת מכתבים ממושכת עם ידידו לסינג, ובפילוסופיה של הדת-היהודית בעיקר - שהיא ביטויו העיוני של ויכוח מדיני-דתי שניהל עם התיאולוג השוייצי י. ק. לפאטר (Lavater).
במטפסיקה ובתורת ההכרה עומד מנדלסון תחת השפעת לייבניץ-וולף. בכתב-הפרס האקדמי שלו "על הוודאות שבמדעים המטפיסיים" (1783) (Abhandlung uber die Evidenz in den metaphysischen Wissenschaften) מדרג מנדלסון מתמטיקה ומטפיסיקה לפי צורת הוודאות הנקנית על ידיהן. אמנם עקרונית אין הבדל בין משפטי המתמטיקה והמטפיסיקה, כי שניהם מבוססים על הגדרות ומושכלות-ראשוניים, שמהם הם נובעים לפי כללי ההיקש ובהיסק תבוני הכרחי. בנוסף על כך דומים משפטים אלה גם באופיים האנליטי. תוקף המשפטים האלה נקבע לפי עיקרון הסתירה. אלא בעוד שמשפטי המתמטיקה חלים על תחום האפשרות בלבד, מאפשרים משפטי המטפיסיקה את המעבר מתחום האפשרות לתחום המציאות. אך על אף יתרונם האונטולוגי נופלים משפטי המטפיסיקה ממשפטי המתמטיקה בדרגת בהירותם. הסיבה לכך היא בשפה שבה משתמשת המטפיסיקה לתיאור הכרותיה. בעוד שהמתמטיקה עוסקת בסימנים טבעיים - התבניות הגיאומטריות והמספרים האריתמיטיים מתייחסים באופן בלתי-אמצעי למושאיהם - בוחרת לה המטפיסיקה סימנים מלאכותיים, העשויים להביע את מושאיהם באורח סימבולי בלבד.
את השקפתו העקרונית ביחס למטפיסיקה העמיק מנדלסון בחיבוריו "פידון" [1767 Phadon oder uber die] ו"שעות-שחרית" [1785 Mor Unsterblichkeit der Seele genstunden] המוקדשים לשני נושאיה של ה"מטפיסיקה המיוחדת": הראשון לבעיית הישארות-הנפש והשני לבעיית מציאות האל. חיבורים אלה מהווים ניסיונות אחרונים - ובאין ספק היפים והבהירים ביותר מבחינה ספרותית - לתת ביטוי מסכם ל"פסיכולוגיה ולתיאולוגיה הרציונלית" לפני מתח הביקורת של "הורס-הכול", עמנואל קנט, בדיאלקטיקה הטרנסצנדנטלית ב"ביקורת התבונה הטהורה". אך בעוד שהפילוסופיה הביקורתית של קנט העיבה על המטפיסיקה השכלתנית של מנדלסון, נבנתה האסתטיקה הטרנסצנדנטלית על האסטתטיקה של מנדלסון. היפה מבחינתו האובייקטיבית הוא מושג-שלמות מיוחד, שלא ממין השלמות של המושג ההגיוני או המוסרי. ומבחינתו הסובייקטיבית היפה הוא נשיאת-חן חופשיה מכל חפץ-עניין או תשוקת-קניין. הטבע המיוחד של השיפוט האסתטי מחייב את כפיפתו לכושר-נפש מיוחד, ל"כושר-הטעם", התופס מקום מיוחד בין כושר ההכרה הטהור לבין כושר ההשתוקקות. כושר נפש זה הוא המקור של הרגשת נחת ואי-נחת, שהיא ביטויו הרגשי של המעמד האסתטי.
רעיונות אלה, שמנדלסון הביעם בחיבוריו "אגרות על התחושות" (1755) [Briefe uber die Empfindungen] וב"רפסודיה על-אודות התחושות" (1761 ), היו סוללים את הדרך אל ה"אנליטיקה של היפה" ב"ביקורת כוח השיפוט" של קנט. אך גם אידיאת-היסוד של "הדיאלקטיקה של היפה" שבביקורת, דהיינו שהיפה הוא הביטוי הסמלי של המוסרי, אידיאה המונחת אף ביסוד ההומניסם האסתטי של שילר, נוסחה כבר על ידי מנדלסון, בעיקר בחיבורו "על העקרונות של האמנויות והמדעים היפים" (1757) ו"על נשגב ונאיבי במדעים היפים" (1758).
ואף על פי כן, ניתן לראות את גולת הכותרת של מפעלו העיוני (והפרקטי) של מנדלסון בפילוסופיה של היהדות, שנוסחה בסוף ימיו בחיבורו "ירושלים" (1783) (Jerusalem oder uber relgiose Macht und Judentum). בהניחו מחד גיסא, כי אין דין האמיתות ההיסטוריות כדין האמיתות השכליות, בהיות הראשונות מופקעות ממערכת הגיונית על-זמנית ונצחית, ומאידך גיסא כי לא הרי המדינה כהרי הדת בתיפקודה ההיסטורי-חברותי, בהיות הראשונה מכוננת את חיי החברה על משטר הכפייה של סמכות חיצונית ואילו האחרונה - על חוקים ומשפטים, שמקור יניקתם הוא ה"אמונה", מגיע מנדלסון להשקפה, כי אמנם אין היהדות תורה נגלית אך היא חוקה נגלית. הווה אומר, החקיקה האלוהית - שלא בדומה לחקיקה המדינית - באה לעורר את האדם במישור ההיסטורי של מפעלי אנוש לקראת אמונת-השכל העל-זמנית. היהדות מניחה איפוא כמובנת מאליה את עיקריה העליונים של כל דת-שכל אמיתית, אם כי כופפת היא את עצמה כישות מדינית-היסטורית לאמצעיה הסמליים של המציאות ההיסטורית, בראש וראשונה לפולחן הדתי.
רק בדרך שיקול זה מצא עוד מנדלסון פרטיקולריסם דתי-לאומי כמתיישב עם הומניסם אוניברסלי ועם האמונה הבסיסית של כל מפעלו הרוחני.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
