כחצי שעה נסיעה מירושלים, על שפתו של ים המלח הגווע, נמצאים שרידיו הארכאלוגיים של יישוב קדום מתקופת בית שני הידוע בשם קומראן.

פרסומו של המקום החל בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, בעקבות מציאתם באקראי של אוסף מגילות כתובות בכתב עברי שחלקן מעידות על האוכלוסייה המיוחדת שבחרה לחיות בבדידות ובסגפנות על חופו של ים המוות.

אותן מגילות ידועות בשם "המגילות הגנוזות" פרנסו מספר עצום של מאמרים ופרסומים מדעיים, ולקח כ– 50 שנה עד שכל המגילות פוענחו וחלקן פורסמו בכתבי עת מדעיים ובמוזיאונים.

אך ההפתעה הגדולה הייתה כ- 30 שנה לאחר מציאתן של המגילות, ב- 1988. לתדהמתם של הארכאולוגים נמצאה פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. לאחר דיון היסטורי ואנליזה כימית הועלתה ההשערה כי מדובר בממצא סנסציוני שעד עכשיו לא היו בטוחים כלל בקיומו והוא שמן האפרסמון. חשוב לדעת כי שמן האפרסמון מופיע במקורות רבים, יהודיים ונכריים, בעיקר מתקופת הבית השני, כבושם היקר והמפורסם בעולם העתיק כולו. שיח האפרסמון שממנו הפיקו את השמן המיוחד גדל כנראה אך ורק בנאות המדבר על שפת ים המלח, בעיקר בעין גדי. וסוד גידולו, השבחתו, והפקתו היה ידוע למספר מצומצם ביותר של אנשים שחיו באזור עין גדי שם גידלו והשביחו את שיחי האפרסמון והם שמרו על סודם מכל משמר.

שמן האפרסמון היה כל כך יקר עד שהיסטוריון רומאי בשם פליניוס טען כי כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים) ויכולה להגיע אפילו עד ל– 1000 דינרים.

מה קרה לשיחי האפרסמון? נראה שבעת הכיבוש הרומי לא רצו יהודי עין גדי להסגיר את סוד הפקת הבושם הזה ובחרו להשמיד את כל שיחי האפרסמון ולקחת את סוד הפקתו לקברם. לכן מציאת הפכית הקטנה בקומראן הייתה אירוע מרגש במיוחד.

בנוסף לאפרסמון, יש ביטוי רב במקורות למשחות ולבשמים שונים ששימשו לצורכי בישום, איפור, קוסמטיקה, וכן לצרכים רפואיים ופולחניים.

שמות הבשמים במקרא מופיעים בשמות זהים מספר פעמים. במקורות מאוחרים יותר השימושים בהם בעיקר להקטרת הקטורת במשכן ואח"כ בבית המקדש. מומחי הקטורת היו משתמשים בסוגים שונים של צמחים שהעיקרון המנחה היה שריפתם. העשן שהיה יוצא היה מבשם את הסביבה שבה הייתה מוקטרת הקטורת.

בספר שמות פרק ל' ישנו פירוט של סמי הקטורת והם: נטף, שחלת, חלבנה, ולבונה. תוספת משמעותית של סמי קטורת שאינם מופיעים במקרא הם: קינמון, בורית, כרשינה, יין קפריסין, נרד, כרכום מלח סדומית ועוד (בבלי, כריתות ו' ע"א). מרקחת סודית של כל הרכיבים הללו ושריפתם הייתה יוצרת עמוד עשן שהיה מעלה ריח נעים וחזק שהיה דוחה ריחות לא רצויים.

חלק נכבד מרכיבים אלו שימש גם לצורך יפוי ועידון. הביטוי הקוסמטי המפורסם ביותר הוא במגילת "שיר השירים". שם מופיע השמן כמרכיב מרכזי בתעשיית הקוסמטיקה "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך" (שיר השירים א' 1) "מה טובו דודיך מיין וריח שמנך מכל בשמים" (שיה"ש ד' 10), אך גם המור, הנרד, הכרכום, הקנה והקינמון, כסוגי בשמים, מופיעים בשיר השירים. במגילת אסתר ישנו תהליך מפורט של טיפול קוסמטי שנתי שהיו עוברות המועמדות להינשא למלך וכך נאמר: "כי לא ימלאו ימי מרוקיהן, שישה חדשים בשמן המור ושישה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב' 12).

אחת הבעיות העומדות לפנינו היום היא זיהויים של אותם רכיבים ששימשו כחומרי גלם להפקת הבשמים בעת העתיקה או לפחות את הרכיבים העיקריים כמו: המור, הלבונה, הצרי והציפורן. וכאן אנו חוזרים לראשית סיפורנו, כי לפי חוקרים שונים ייתכן שהצרי הוא אותו אפרסמון מפורסם הגדל בנאות המדבר על שפת ים המלח... על הציפורן נחלקו החוקרים. חלקם סבור שמדובר בצמח, ואילו אחרים סבורים שמדובר ברכיכות שחיות באוקיינוס ההודי או בים סוף... החלבנה מזוהה עם סוג של כלך (צמח חד שנתי ממשפחת הסוככניים), הלבונה כנראה הופקה מסוג של עץ שהובא מלבנון. גם על זיהויו של המור אין תמימות דעים. יש הסבורים שמדובר בשרף המופק מקליפתם של עצי מור שגדלים בעיקר באפריקה ובהודו, אך יש הסוברים כי המור הופק מבלוטת בע"ח שנקרא אייל המושק, שחי בצפון רוסיה ובצפון סין. אביזר יופי נוסף במקרא הוא ה"פוך": "ותשם (איזבל) בפוך עיניה ותטיב את ראשה"...(מל"ב ט' 30). הפוך הוא חומר כחלחל לצביעת העין שגרם להגדלת העין, וגם שמר עליה מפני קרינת השמש. הפקתו הייתה מסוג מסוים של עופרת.

בין אם נקבל את הזיהויים האלה ובין אם לאו, עלינו לזכור כי תהליך ההפקה של הבשמים היה ארוך ויקר שעיקרו הוצאת השרף מן הצומח, ובתהליך ארוך של הרתחה, עיבוי וזיקוק היה מתקבל אותו מוצר מוגמר שהיה מעט מאוד ויקר מאוד, ושימש גם כמטבע עובר לסוחר.